בגמ' ב"ב ג, ב איכא פלוגתא למה אין סותרים בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחרינא, חד מ"ד ס"ל משום פשיעותא, וחד מ"ד ס"ל משום צלויי. ובגמ' שם, "איכא ביינהו דאיכא (בי כנישתא אחרינא) [דוכתא לצלויי]", כגי' הראשונים. דלמ"ד משום צלויי שרי ולמ"ד משום פשיעותא אסור. ולכאורה למה לא אמר הגמ' נפק"מ באופן אשר אין כאן פשיעותא אבל יש כאן החסרון דצלויי דאז למ"ד משום צלויי אסור ולמ"ד משום פשיעותא מותר.

וי"ל דכו"ע ס"ל משום צלויי ורק המחלוקות הוא אי חיישינן משום פשיעותא ג"כ, ולכן נקט אופן דאיכא בי כנישתא אחרינא דרק המ"ד משום פשיעותא אוסר דיכולים לעשות נפק"מ באופן זה אשר המ"ד משום פשיעותא מחמיר כנ"ל, וכן פירש המחצית השקל סי' קנב סוף סק"ה, עיי"ש.

אמנם י"ל באופן אחר דהמחלוקת הוא לא אם חיישינן לפשיעותא ג"כ, אלא שכל מ"ד חושש רק להחשש דפשיעותא או צלויי ואינו חושש להחשש האחר, ולפי אופן זה, אה"נ הגמ' הי' יכול להביא נפק"מ באופן הפוך אשר המ"ד צלויי ס"ל אסור, והמ"ד משום פשיעותא ס"ל מותר, ורק שדרך הגמ' לנקוט באופן אחד [וכ"כ המחצה"ש שם בראשונה], וכן פי' הפמ"ג בסי' קנב באשל אברהם סק"א.

ואולי י"ל דתלוי ב' אופנים אלו בב' הפירושים ד"פשיעותא" דאם הפי' פשיעותא הוא שלא יבנו כלל, אז י"ל שהוא חושש רק חשש כזה שלא יבנו כלל אמנם זה דבזמן הבנין אין להם מקום להתפלל אינו חושש כלל [דאין ב' חששות אלו קשורים זב"ז כלל], אמנם אי הפי' דפשיעותא הוא שיתעצלו ולא יבנו לזמן ארוך, ופירשו הראשונים [הר"ן והרשב"א] דאז חוששים שבעתיד לא יהי' להם מקום להתפלל שיתבטל מקום העראי לתפילה, א"כ י"ל דהמ"ד פשיעותא חושש משום צלויי שהוא ענין של הווה, ומוסיף עליו שחושש ג"כ משום פשיעותא שהוא ענין של עתיד - שיתבטל מקום הארעי לתפילה ולא יהי' להם מקום כלל להתפלל.