בב"ב (ה, א) אי': "רוניא זבן ארעא אמיצרא דרבינא, סבר רבינא לסלוקי משום דינא דבר מצרא, א"ל רב ספרא ברי' דרב ייבא לרבינא אמרי אינשי ארבעה לצלא ארבעה לצללא". ופרש"י שתוכן דברי ר' יוסי הוא: "זה עני הוא וצריך לו השדה לפרנסה, וכשם שאתה אומר לו הסתלק מעלי בדינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב, כך אני אומר לך עשה ישר וטוב לעני זה ואל תסלקהו". ותוס' (ד"ה ארבעה) הקשו וז"ל: "הא אין מרחמין בדין", וביארו באופן אחר.

ובפשטות נחלקו - שרש"י ס"ל שאם הלוקח עני, אין הבר מצרא יכול לסלקו, כי כל סיבת דין דב"מ הוא עשיית ישר וטוב, ובנידון דעני הוה ישר וטוב ליתנו להלוקח (ראה פני שלמה שם), ואי"ז רחמנות בדין, ז.א. זהו הדין. והתוס' ס"ל שגם בנידון דעני ישנו דדב"מ, ולכן אם לא הי' מסלק את העני הלוקח, ה"ז נק' רחמנות בדין.

ובאמת אי"ז רק פלוגתת רש"י ותוס', כ"א בפירוש נחלקו בזה הבעה"מ עם הרמב"ן במלחמות בב"מ (קח, א), דהבעה"מ ס"ל "היכא דבר מצרא לא מיבעי לי' אלא להרווחה, ולוקח דחיקא לי' שעתא ואיצטריך לי', לית בה משום דדב"מ", ומוסיף שממעשה דרבינא ורוניא דפרק השותפין יש סיוע לזה [ז.א. שס"ל כרש"י]. והרמב"ן חולק עליו, וס"ל "אילו הי' עיקר הי' להם לחכמים להשמיענו זו שהוא רבותא גדולה מכל מה שהזכירו" ומוסיף "שמעשה דרוניא אין לו עסק כאן והפירוש הנכון בו ידוע" [ז.א. שלא ס"ל כרש"י].

וידוע מה שכתבו בכ"מ שהביאור במחלוקתם יובן ע"פ מ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע בלקו"ש חי"ט (ע' 55) שיש לבאר גדר דינא דבר מצרא בב' אופנים, וז"ל: א) זהו ענין של הנהגות ישרות וטובות בלבד. ז.א. אין חסר כלום בתוקף הקנין של הלוקח, אלא שהחכמים חייבוהו להתנהג באופן "ישר וטוב", ולכן מחויב הוא להוציא מרשותו (מה שקנה) ולתת את זה לבר מצרא (ועד"ז בדינים אחרים של בר מצרא).

ב) החיוב דועשית הישר והטוב פועל שהבר מצרא מקבל בעלות מסוימת על השדה; ולכן זה שהלוקח חייב לתת השדה להבר מצרא, אי"ז מצד חיוב של הנהגה טובה שעליו בלבד, כ"א מחמת שהשדה יש לה שייכות להבר מצרא, ובלשון הנמוק"י (ב"מ קח, ב ד"ה והלכתא צריך למקנא מיני') "כאילו יש לו קצת קנין בגופו של קרקע". עכ"ל.

וממשיך שם לבאר שנחלקו בזה רש"י והרמב"ם. עיי"ש ובההערות.

ועפ"ז יש לבאר המחלוקת הנ"ל: רש"י והבעה"מ ס"ל כאופן הא' (כמפורש שם), שאי"ז כ"א הנהגה ישרה ולכן מובן שבנדון דעני, הנהגה ישרה היא שלא לסלקו. והתוס' והרמב"ן ס"ל כאופן הב', שיש להמצרן קצת קנין בזה, ולכן אף שהלוקח הוא עני, יש לסלקו, כי סו"ס יש להב"מ קצת קנין בשדה זו. [ומרומז ביאור זה בלקו"ש שם קרוב לסוף הערה 17, במ"ש "וראה מלחמות ה' ב"מ שם"].

אמנם יש לבאר מחלוקתם גם באופן אחר, ובהקדים הדין שהלוקח אף שלקח לעצמו, מ"מ נעשה כשלוחו של בן המיצר, והקנין שעשה הלוקח ה"ז הקנין של המצרן, ואי"צ קנין אחר, כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' קעה ס"ו. וראה כל הפוסקים המסומנים באנצי' תלמודית ערך בר מצרא). ז.א. דכשהמצרן מסלק את הלוקח, איגלאי מילתא למפרע שהקנין שהלוקח עשה ה"ה קנין של המצרן. כי אין לומר שמעיקרא הוה זה קנינו של המצרן, כי אם אין המצרן מסלק את הלוקח א"כ יצטרך הלוקח לעשות קנין עוה"פ, כי הקנין שעשה לפנ"ז אי"ז קנין שלו. והיות שרוב הראשונים ס"ל שהקנין שעשה הלוקח מספיק שהשדה תהי' שלו, באם אין המצרן מסלקו, ה"ז ראי' שבעצם הקנין שעשה הלוקח ה"ז קנין לעצמו, אלא שאח"כ, אם מסלקו המצרן מטעמא דדב"מ, איגלאי מילתא למפרע שהקנין הזה ה"ה קנינו של המצרן.

והנה בענין איגלאי מילתא למפרע, כבר כתבנו בכ"מ שיש ב' אופנים (כדלהלן) - ובהקדים:

כתב הר"ן בנדרים (פז, א) וז"ל: ומזה שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותם בעל כרחו, ואינו יכול לעכב, אע"פ שיכול לשאול על נדרו, כיון דהשתא מיהא לא איתשל, מיהו היכי דאיתשל חייבין לשלם, דכיון דחכם עוקר את הנדר מעיקרו, הויין להו הנך פירי כאילו לא איתסרו עלי' מעולם, עכ"ל. אמנם הרשב"א כותב "ואני מסתפק בזה, לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו, ואע"פ שהאיסור שבו הלך ע"י שאלה, קנין ממונו של זה אינו בטל, שאינו מוצא שאלה בהפקר".

וא' מהביאורים שי"ל במחלוקתם הוא שנחלקו בגדר שאלה בנדר, דיש לבארו בב' אופנים:

א) זהו בחי' "איגלאי מילתא למפרע" שמעולם לא הי' נדר, והוה ע"ד (ולא ממש) הפקר בטעות.

ב) זהו בחי' "נעקר הדבר למפרע", היינו שאף שלמפרע אין כאן נדר, מ"מ ה"ז שעכשיו עוקרים הדבר למפרע, אבל כשמביטים גם עכשיו למפרע כמו שהי' קודם שנעקר, הרי הי' הדבר קיים.

והנפק"מ בין האופנים פשוט: כשע"י המצב שהי' לפנ"ז נעשה ענין מסוים שני, ואח"כ כשנשתנה הדבר למפרע, אם נשתנה גם הדבר השני שבא כתוצאה מענין זה. דלפי אופן הא', הרי עכשיו נתגלה שמעולם לא הי' מצב כזה, וא"כ כל הנגרם ע"י המצב ההוא בטל, כי לא הי' מצב כזה מעולם. אבל לפי אופן הב' הרי למפרע הי' המצב הזה, ורק עכשיו עוקרים אותו, נשאר הוא כמקודם.

ובזה נחלקו הר"ן והרשב"א: לדעת הר"ן כשחכם עוקר את הנדר למפרע ה"ז בבחי' "איגלאי מילתא למפרע", שלא הי' הנדר מעולם, ולכן הענין השני שהסתעף מזה זה שאחרים קנו הפירות מתבטל ג"כ, ולכן צריכים לשלם. אבל לדעת הרשב"א ה"ה רק עוקר הנדר למפרע, וא"כ אף שהנדר נעקר למפרע, מ"מ מה שמסתעף אז נשאר כמקודם, ולכן נשאר הענין בתקפו ואי"צ לשלם.

ובאמת מצינו מחלוקת זו גם בין הצ"צ והמשכנות יעקב: דהנה כתב הצ"צ בחידושיו (ברפ"ד דגיטין) בנדון מי שביטל הגט ע"י שאמר "אין כאן גט", אם בטל הגט או לא, כי בביטול הגט צ"ל לשון דלהבא. ומביא ראי' שלשון זה להבא משמע מזה שכשהחכם עוקר הנדר אומר "אין כאן נדר אין כאן שבועה", והרי הוא עוקרו להבא. ואף שהחכם עוקר הנדר מעיקרו, והו"ל כאילו לא נדר מעולם כלל, מ"מ הענין הוא שע"י דבור החכם באומרו מותר לך אין כאן נדר, ע"י דבר זה דוקא נעקר הנדר מעיקרו. ומביא מ"ש הב"י הל' נדרים תחלת סרכ"ח בשם תשו' הרמב"ן סרס"ב וז"ל: והענין כמתיר הקשר שחזר הענין כלא הי', כאדם שמצא חבל קשור והתירו והרי הוא כאילו לא הי' וכו', עכ"ל. הרי עכ"פ צ"ל התרת הקשר (וכ"ה בתשובת הצ"צ אהע"ז סי' רסח. וראה לקו"ש ח"ו ע' 92 הע' 36, ובח"ח ע' 58 הע' *48).

והצ"צ עצמו מביא שבשו"ת משכנות יעקב (אהע"ז סל"א) דן בשאלה זו ממש, ומביא אותה הראי' שהצ"צ מביא אלא להיפך: שמכיון שהלשון "אין כאן" אומר החכם כשמתיר הנדר, ה"ז ראי' שלעבר משמע, מכיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו. ועיי"ש מה שהשיג עליו.

וי"ל שנקודת מחלוקתם הוא סברא הנ"ל: להצ"צ גדר עקירת הנדר הוא שנעקר למפרע, ולהמשכנות יעקב ה"ה בבחי' "איגלאי מילתא למפרע", ולכן ה"ה לשון דלשעבר.

ולא רק בנדר יש לספק בענין זה, כ"א בכו"כ ענינים שאומרים בהם שפועלים למפרע, וכמו בהא דאמרו חכמים שבכמה אופנים "אפקעינהו רבנן לקידושין מיני'", שגם בזה יש לבאר בב' האופנים: א) שאיגלאי מילתא שמעולם לא היו קידושין, ב) שעכשיו נעקרו הקידושין למפרע. ואף שבקידושין ה"ז משום שהתנה לכתחלה שיהי' ע"ד חכמים, כי "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש", ובזה לכאורה הרי בודאי שאם לא נתקיים התנאי בטל הדבר למפרע כאילו לא הי' מלכתחילה, הרי מבואר בלקו"ש (שם) שאינו כן, כ"א שגם ב"האומר על מנת", התנאי הוא לא רק בירור בעלמא, כ"א שביטול התנאי הוא הגורם שהענין יתבטל למפרע, ומציין לרמב"ם (הל' קידושין פ"ח הכ"ב ובמ"מ שם). וזהו גם טעם הרשב"א (גיטין פד, ב) שהאומר הרי זה גיטך ע"מ שתיבעלי לפלוני אסורה להבעל לו, אף שע"י בעילה זו יהי' גט למפרע (ולפ"ז נמצא שהרשב"א אזיל לשיטתי' בגדר תנאי עם שיטתו בגדר התרת נדרים).

ועפ"ז יש לבאר מ"ש התוס' בגיטין (לג, א ד"ה ואפקעינהו): דהנה הקשו וז"ל: דהיכי מחייבינן לעולם מיתה אשת איש שזינתה, והא התראת ספק היא דשמא ישלח לה גט ויבטלנו (שלא בפני השליח שבאופן כזה הפקיעו רבנן הקידושין) וכו'. (ותירצו) ואומר ר"ת דכי האי גוונא לא הוי התראת ספק דאזלינן בתר רובא וכו'. ועוד דאוקמינן אחזקתה שהיא עכשיו נשואה, דאל"כ נזיר שהי' שותה יין או מטמא למתים אמאי לוקה וכו' והא התראת ספק היא שמא ישאל על נזירותו, עכ"ל.

ולכאורה מהי הכוונה שאוקמינן אחזקתה, והרי אם ישלח לה גט ויבטלנו הרי יפקיעו רבנן הקידושין למפרע, ונמצא שגם עכשיו אינה נשואה (דאם כוונתם שהחזקה היא שמכיון שהיא נשואה עכשיו מסתמא לא ישלח לה גט, הרי זהו התירוץ הראשון). ואף שמביא דוגמא מנזיר, הרי שם גופא אינו מובן.

אבל ע"פ הנ"ל ה"ז מובן: לדעת ר"ת גדר "אפקעינהו רבנן לקידושין מיני'" הוא רק שנעקר הדבר למפרע, וא"כ אף שבנוגע למיתה אמרינן שלא היתה אשת איש מעולם ופטורה, מ"מ ה"ז לפי שזה דבר הנוגע לה לאחר שנתבטל הגט, כי עכשיו רוצים להורגה, ועכשיו כבר נתבטל למפרע, אבל כשמביטים על למפרע כמו שהי' קודם הביטול (גם אם מביטים אנו על מצב זה עכשיו), הרי היתה נשואה אז. ולכן כשדנים על ההתראה שמתרין אותה קודם ששלחה גט ובטלה, אי"ז התראת ספק כלל, כי עכשיו היא בחזקת נשואה גמורה. ועד"ז הוא בהתראת נזיר, כי ס"ל להתוס' שכשישאל על נזירותו יהי' ביטול הנזירות ג"כ באופן ד"נעקר הדבר למפרע", כדעת הצ"צ לעיל בענין התרת נדרים.

והנה עד"ז יש לחקור בענין דדב"מ בהקנין שנעשה ע"י הלוקח, ואח"כ איגלאי מילתא למפרע שזה הוה קנינו של המצרן, האם זה בחי' איגלאי מילתא למפרע, או נעקר הדבר למפרע. דאם זה בחי' "איגלאי", הרי הפי' שמטעם דדב"מ מעולם לא היתה של הלוקח, משא"כ אם זה בחי' "נעקר", אז אף שאח"כ נתברר שהקנין של הלוקח הוא הוא הקנין של המצרן, מ"מ ה"ז רק שעכשיו נעשה כן למפרע, אבל כשמביטים גם עכשיו למפרע, כמו שהי' קודם שנעקר, הרי היתה השדה של הלוקח.

ובזה נחלקו רש"י ותוס' והבעה"מ והרמב"ן: לכו"ע כשהלוקח קונה השדה, אפי' אם הלוקח הוא עני, יש כאן דדב"מ, ולכו"ע הישר והטוב הוא להשאיר השדה בידי העני, אמנם כדי לעשות כן צריכים החכמים לדחות המצרן, ופשוט שהחכמים ידחו את המצרן רק בשביל עני שקנה השדה (כי פשוט שלא יאמרו שהמצרן צריך לוותר על השדה בשביל עני הנמצא בשוק, ואין לו שום עסק בשדה זו), ולכן - אם אפשר להם לדחות את המצרן בשביל הלוקח שהוא עני - יהי' תלוי בהנ"ל:

אם הפי' שאיגלאי מילתא למפרע שקנינו של הלוקח הוא הוא קנינו של המצרן, א"כ היות ובעצם גם בלוקח עני יש דדב"מ הנ"ל לכו"ע, הפי' הוא שמצד דדב"מ כאילו שהלוקח - ובנדו"ד העני - לא עשה שום קנין כאן, ואין לדחות את המצרן בשביל עני זה כי הוא כמו עני מן השוק, משא"כ אם הוא רק שנעקר הדבר למפרע, א"כ אף שיש כאן דדב"מ, מ"מ סוכ"ס הי' להעני קנין בשדה זו. ואף שמצד דדב"מ יתגלה שקנין זה הוא קנינו של המצרן, מ"מ גם אז הפי' שמעיקרא באמת היתה השדה של הלוקח העני, וא"כ אפשר לחכמים לדחות כחו של המצרן, בשביל העני הלוקח, וכנ"ל.

ובזה מחלוקתם: רש"י ובעה"מ ס"ל שהוא בחי' "נעקר", ולכן אפשר לחכמים לדחות המצרן מטעם שהלוקח הוא עני, היות, ולוקח זה הוא לוקח אמיתי. משא"כ התוס' והרמב"ן ס"ל שהוא בחי' "איגלאי", ואין לדחות את המצרן בשביל העני, כי מטעם דדב"מ אין הוא שייך לשדה זו כלל.