ר"מ בישיבת "תפארת בחורים", מאריסטאון
בגמ' ב"ב לב, א הקשו התוס' בד"ה 'והאמר ר' יוחנן' דכיון שדברי ר' יוחנן - "דברי הכל אין ערער פחות משנים" - הוא אמשנה זו ד"רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה עפ"י עד אחד, אמר ר' אלעזר אימתי בזמן שיש עליו עוררין כו'", א"כ אולי אמר ר' יוחנן דאין לפסול אדם ע"י עד אחד אא"כ יש עד המכשיר, כמו בענייננו שיש עד אחד המעידו שהוא כהן. ותירצו: "דהגמ' ידע דר' יוחנן מיירי כדמסיק - דיצא עליו קול שהוא בן גרושה ואח"כ בא עד אחד דמכשיר להסיר הקול ואתו בי תרי כו', ובכה"ג אמר ר' יוחנן דאין ערעור פחות משנים - ואע"ג דעד אחד שהכשיר והקול כליתנהו דמי, שהרי העד גרוע מן הקול אם לא החזקה, שהרי הקול פוסל והעד אינו פוסל".
והיינו דסוברים שקול עדיף מעד א' (שהרי הקול בכוחו לפסול משא"כ ע"א) - דלכן נחשב כאן כאילו אין כאן ע"א להכשירו (אם לא שמצרפין העד שלאחריו, עיי"ש), אלא שמ"מ גם הקול כמאן דליתנהו - כיון דיש כאן גם חזקת כשרות1.
ויוצא לפי"ז שהקול והע"א כאילו אינם, ומ"מ החזקת כשרות נשאר (שלכן מחלק הגמ' בקידושין (עג, א) שדברי ר' יוחנן הוא דוקא ב"דאיכא חזקה דכשרות אבל היכא דליכא חזקה דכשרות לא אמר"). ואפשר לומר ההסברה בזה, דאע"פ שאחד מבטל השני כאילו ליתנהו - היינו דוקא בעניינים הבאים מבחוץ שאין בכחם להשפיע על מצבו כיון שאחד שולל השני, ולכן אין הקול ועד א' הבאים מבחוץ בכחם להשפיע על מצבו; אבל לגבי החזקת כשרות שהוא דין שיש עליו מצד המצב שלו עצמו - אין בכח הקול להשפיע לשלול (אע"פ שהקול עדיף מע"א).
והנה הא דלשיטתם עדיף הקול מעד אחד, ולומדים זה מהא דע"א אין בכוחו להוציא מחזקתו (ממון כו') אלא לחייב שבועה - דכמו"כ אין בכוחו להוציאו מחזקת כשרות שלו ולפסול אותו, ומשא"כ קול שבכוחו לפסול אותו הרי בכוחו גם להוציאו מחזקתו,
י"ל שההסברה בזה הוא, משום שקול - עניינו דומה לב' עדים, שהרי בא מהרבים; משא"כ בע"א - הנה רק א' בא לב"ד להעיד נגדו (ולכן העדר העדים בזה מחליש בכח בירור הדבר)2.
והנה מרהיטת דברי הרשב"ם נראה להיפך - שע"א עדיף מקול, ולכן בכחו לבדו להכשיר פסול שבא ע"י הקול. והא דקול יכול לפוסלו משא"כ ע"א - הוא משום דבקול דוקא עשו "מעלה בכהונה" לבדוק הדבר, משא"כ בע"א. וי"ל הביאור בזה שהוא משום דבקול שבא ע"י רבים ניתן יותר לברר הדבר מבע"א, דכיון שבא ע"י רבים הרי בפשטות ע"י דרישה מהם נבוא לידי האמת, ולכן שייך שנפסול אותו כדי לבודקו; משא"כ בע"א הרי אין סבירות יתירה שניתן לברר הדבר ע"י רבים, ולכן גם אין אנו פוסלין אותו כדי לבודקו (ואין זה עדיין "ערעור" חזק כשנים).
אמנם לאידך: אם בא ע"א ואומר שכשר הוא הרי בכוחו להכשיר מה שנפסל ע"י הקול. והביאור בזה הוא משום שקול אינו עדות כלל; משא"כ ע"א - (הנה הגם שאין בכוחו להוציא ממון וכיוצ"ב, מ"מ) עניינו הוא עדות (עד שלכמה דיני התורה מספיק עד א').
והנה יש להוסיף בביאור הענין אם ע"א עדיף מקול או להיפך, דתלוי במה הוא עיקר ההדגשה בהגזה"כ שיש כח נאמנות מיוחדת בעדות דשנים: האם פי' הדבר הוא שמשום שיש ב' יהודים המעידים אותו הדבר לכן יש להם יותר נאמנות - שלפי"ז כח הנאמנות המיוחדת הוא בעצם הכח דעדים (דלולא זה אין להם נאמנות חזקה כ"כ); או דעיקר עניינו הוא מה שהעדות נעשה מפורסם יותר - דנודע הדבר לב' יהודים נאמנים, שזהו יסוד הכח דב' עדים.
במילים אחרות: הא דהצריך התורה שניים - האם הוא כדי להאמין לגברא המעיד (שבע"א אין נאמנות חזקה כל כך לענין ממון, ערוה ועונש); או דילמא (לענין כח נאמנות הגברא ושאינו משקר - מספיק חזקת כשרות דאחד וגם להוציא ממון כו', ו)עיקר הצריכותא לב' עדים הוא דבע"א אפשר לומר "בדדמי" ואין הדבר שהועד עליו ברור כל כך; אבל אם אותו הדבר והעדות נודע לשנים הרי זה מוכיח על אמיתיות הדבר שהיא כפי שהועד.
והנה אם נאמר כאופן הא' (שההדגשה הוא על נאמנות העדים) יש לומר דעד א' עדיף מקול, כיון שהוא עכ"פ מעין ענין העדות בזה שאדם כשר מישראל מעיד בדבר, משא"כ בקול שאין כאן העדאה ברורה על הדבר עצמו; אבל אם נאמר דעיקר ההדגשה והכח הוא בהא שנתפרסם הדבר (שזה מוכיח על אמיתיות הדבר) אפשר שקול עדיף, כיון שהענין נתפרסם, (ורק שחסר פרט השני דהעדאה ברורה ע"י עדים).
ואולי יש לקשר זה עם חילוק המקור לענין ע"א נאמן באיסורים: דלרש"י (גיטין ב, ב) לומדים זה מסברא ומהא "דהאמינה תורה" כל א' על השחיטה, ולתוס' (שם) נלמד זה מ"וספרה לה" - לה, לעצמה. דלרש"י שעיקר ענין וכח העדות הוא בעצם הנאמנות דישראל, א"כ עיקר הראיה הוא הלימוד מהנאמנות שנתנה התורה להיהודי בענין איסורים; משא"כ לתוס' דעיקר הדבר בב' עדים הוא מה שהדבר והעדות נודע לב' ועל ידי ב' - לכן הלימוד לאיסורים הוא מה שהתורה האמינה גם כשנודע הדבר לאחד "לעצמה".
ואולי יהיה תלוי בזה גם הא דבתרי ותרי אם אומרים דכמאן דליתא דמי או כמאן דאיתא דמי (ראה חו"מ סי' פ"ז ובש"ך שם): דאם ענין הנאמנות הוא העדים - א"כ כמאן דאיתא דמי, דיש כאן עדים האומרים לכאן ולכאן; משא"כ אם הענין הוא מה שנודע הדבר לב' - הנה בזה הרי נודע ההיפך לשנים האחרים, ולכן מסתבר יותר דנחשב כמאן דליתא דמי.
1) אמנם ראה כאן בחת"ס מה שפירש בדברי התוס'.
2) אמנם ראה חת"ס הנ"ל.
Download PDF