ר"מ בישיבה
כתובות ב, א: לא הרי השור כהרי המבעה ופי' התוס' בד"ה לא הרי, שהפי' הוא אין קולתו של שור כקולתו של מבעה כו' ולפיכך אי כתב רחמנא שור לא אתי מבעה מיניה שהוא קל מיניה ואין פי' כשאר מקומות שבתלמוד דהתם פי' אין חומרא של זה כחומרא של זה כו'.
והיינו דזה פשוט דהפי' בלא הרי השור כהרי המבעה הוא דיש משהו במבעה שאין בשור ומשו"ה אין השור כמבעה וא"כ קשה דהא כוונת המשנה הוא שא"א ללמוד מבעה משור וע"ד המשך המשנה "ולא זו"ז שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים" שכוותנו היא שא"א ללמוד אש מ"זו"ז" וא"כ עד"ז הכא הכוונה היא שא"א ללמוד מבעה משור, ועפ"ז קשה האם משום שיש למבעה משהו יותר משור (דהרי לא הרי השור כהרי המבעה) א"א ללמוד מבעה משור (כבתמי').
ולכן מפרש דכוונת המשנה לא הרי השור כהרי המבעה היא שיש למבעה קולא שאין בשור ומשו"ה א"א ללמוד מבעה משור.
אבל לכאורה צ"ב דהנה אף דמוכרח דזהו הפשט כנ"ל אבל עדיין צ"ב בהבנת הענין, דהנה ע"פ פשט כשאומרים שא"א ללמוד מבעה משור הכוונה היא משום דשור (רגל) הזיקה מצוי ומבעה (שן) אין הזיקה מצוי דהיינו דלרגל יש חומרא שאין בשן ומשו"ה א"א ללמוד שן מרגל אבל מפי' התוס' בהמשנה נמצא דהפי' הוא דהא דא"א ללמוד שן מרגל הוא לא משום חומרתו של רגל אלא משום קולתו של שן היינו זה ששן אין הזיקה מצוי, ולכאורה צ"ב מדוע באמת סידרה המשנה דבריה באופן כזה שאין ללמוד אחד מהשני מצד קולתו של הנלמד ולא באופן פשוט יותר היינו חומרתו של המלמד.
והנה ברש"י ד"ה לא הרי השור כהרי המבעה כתב וז"ל: "כלומר אי כתב רחמנא שור לא נפיק מבעה מיני' ואמטו להכי איצטריכו למיכתב וכו'". ומפשטות דבריו משמע דהפי' בלא הרי הוא שא"א ללמוד מבעה מהדין של שור, והטעם ע"ז בפשטות הוא משום דתכונתם שונים אבל לא זה כוונת המשנה בלא הרי (משא"כ תוס' שלומד שזוהי כוונת המשנה בפירוש בלא הרי).
וראה רש"י לקמן (ד, א) ד"ה ולא ראי השן וכו', בסוף דבריו "וה"ק לא ראי זה כראי זה אין דין הכתוב בזה ראוי לנהוג בזה" והיינו כנ"ל דאין הפי' בלא הרי שאין התכונות דומות ואז נהיה צריכים לומר שהכוונה היא שאין קולתו של זה כקולתו של זה כמו שמפרש התוס', אלא שכוונת המשנה היא רק שהדין הכתוב בזה אין ראוי לנהוג בזה".
[ועפי"ז נמצא שיש עוד הבדל בפשט המשך המשנה "לא זו"ז שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים" דלפי התוס' "שיש בהן רוח חיים" הוא הפי' על "הלא הרי" (וממילא א"א ללמוד אחד מהשני, אבל אין זה מפורש בהמשנה דא"א ללמוד אחד מהשני אלא פשוט דכיון דאינם דומים בתכונתם א"א ללמוד אחד מהשני)
אבל לרש"י הפשט הוא דא"א ללמוד אחד מהשני וה"שיש בהן רוח חיים" הוא מאמר המוסגר היינו הסיבה ל"הלא הרי" אבל לא הפי' של "הלא הרי"].
ואולי י"ל בזה דהנה ידוע מה שחקרו האחרונים בביאור יסוד דין חיוב אדם על נזקי ממונו האם הפי' הוא דהתורה חייבה אדם על נזקי ממונו רק שאם שמרו כראוי פטרתו התורה משום דהוי כאנוס, או הפי' הוא דיסוד החיוב הוא משום דפשע בשמירתו והיינו דהתורה גילתה שדבר שהוא שלו חייב לשומרו ואם לא שמרו נמצא דגרם ע"י פשיעתו לההיזק וע"ז שלא שמר כראוי חייבה התורה.
בסגנון אחר: לכו"ע אם שמר את שורו וכיו"ב ואעפ"כ הזיק פשיטא דפטור כמבואר בריש פ' הכונס אבל יש לחקור בטעם הפטור האם הפי' דבעצם כיון שממונו הזיק הי' מקום לחייבו משום ממונו שהזיק רק דהתורה גילתא דרק היכא ש"ולא ישמרנו" אזי חייב אבל אם שמר פטור.
או דהפי' דכל יסוד החיוב הוא רק משום דכיון דשורו הוא ממונו יש עליו חיוב למנוע שלא יבא היזק ע"י ממונו ואם פשע ולא שמר נמצא שהוא גרם היזק וע"ז חייבתו תורה אבל היכא דשמר ואעפ"כ הזיק אין מלכתחילה מקום לחשוב שהוא יהי' חייב.
(עי' בלקו"ש ח"ו ע' 329 שהביא חקירה הנ"ל וכתב שנפ"מ היכא דהפקיר שורו קודם שהזיק לאחר שפשע עיי"ש).
והנה בנמו"י בפי' המשנה "ושמירתו עליך" מבאר שכוונת שמירתו עליך הוא "או שנתחייב בשמירתן מחמת שהם ממונך או שנמסרו לך לשומרן או שעשית בהם מעשה שחייבך בשמירתן כו' לאפוקי היכא דמסרינהו לאחרינא לנטורינהו כדחזו ופשע בהן שומר דהשומר חייב והראשון פטור.
והיינו שבהנמו"י מבואר שהדין דשמירתן עליך יכול להיות בא' מג' אופנים א) משום שהוא הבעלים ב) משום שנמסר לו לשמור ג) שעשה מעשה שגרם לו להתחייב בשמירתו. אבל לכאורה צ"ב הא דמסיים דהיכא דמסרו לאחר לשמור השני חייב והראשון פטור דהא דהשני חייב מובן בפשטות דכיון דקיבל עליו לשומרו נכנס תחת הבעלים וחייב בשמירה ובההיזקים שבאו ע"י העדר שמירתו אבל איך נפטר הראשון הא כיון דהוא חייב בשמירתו ובפועל לא שמרו השני למה יפטר הראשון.
ולכאורה הי' מקום לומר דע"י שמסרו להשני קיים הראשון חיוב שמירתו והוי כמו נעל בפני' כראוי דאם הזיקה פטורים הבעלים מלשלם, וכמו"כ הכא כיון דמסרו לשני כבר קיים חיוב שמירתו ואם השני לא שמרו כראוי, חייב השני, אבל הראשון פטור כיון דקיים שמירתו.
אבל עדיין צ"ע בזה האם מסירתו לשומר נקראת שקיים חיוב שמירתו ע"ד נעל בפני' כראוי, או שרק מינה שומר אבל לא נפטר משמירתו, ואם הזיקה לא נחשב ששמר. ועוד צ"ע מהו הדין אם יודע שהשומר פושע בשמירתו האם יש עליו חיוב עכשיו לעשות שמירה לשורו דהרי בנעל בפני' כראוי ויצאה והזיקה פשוט דאם נודע לו קודם שהזיקה שנפל הכותל ברוח שאינה מצויה והי' יכול לגדור ולמנוע היזק דמכאן ולהבא דאם לא גדר חייב בההיזק שעשתה הבהמה אח"ז. וא"כ צ"ע מהו הדין במסר לשומר ויודע שהשומר פושע בשמירת השור האם יש עכשיו חיוב על בעל השור לשמור שורו ומפשטות לשון הנמו"י משמע דבעל השור פטור לגמרי באם מסר שורו לשומר, אף אם יודע שהשומר אינו שומר לגמרי.
בסגנון אחר: מפשטות לשון הנמו"י משמע דע"י שבעל השור מסרו לשומר לשמור נעשה "פטור" על ההיזקים ולא משום דעי"ז קיים חיוב שמירתו וצ"ע מהו הביאור בזה.
ובביאור דברי הנמו"י הנ"ל מובא בשם ר"נ פרצוביץ ע"ה דדברי הנמו"י הנ"ל שייכים לחקירה הנ"ל בביאור חיוב אדם על ממונו שהזיק.
דאי נקטינן שיסוד החיוב הוא משום ממונו שהזיק והשמירה היא פטור בהחיוב א"כ לכאורה פשוט דאף אם מסרו לשומר כיון דעדיין ה"ז ממונו לא נפטר מחיובי ממונו שהזיק ואם השומר לא שמר כראוי אזי אף דחייב השומר דשמירתו הי' עליו אבל אם אין השומר משלם אזי חייב הבעלים לשלם כיון דזה ממונו שהזיק ולפועל לא שמר אף שמינה מישהו לשמור אבל מכיון שלא שמר מקרי שפיר "ולא ישמרנו" (וכ"ש אם ידע שהשומר אינו שומר כראוי אזי פשוט דחל עליו חיוב שמירה כנ"ל).
אבל אי נקטינן שיסוד החיוב דממונו שהזיק הוא משום פשיעתו דכיון שיש עליו חיוב שמירה, א"כ אם אינו שומר נמצא דע"י פשיעתו גרם לההיזק וא"כ י"ל דכיון דמסרו לשומר לשמור כבר אינו "פושע" ואף אם השומר לא שמרו כראוי מ"מ א"א לקרוא להבעלים הראשונים "פשע בשמירתו" (וצ"ע לשיטה זו מהו הדין אם הבעלים יודעים שהשומר אינו שומר כראוי האם אמרינן דכיון דעכשיו יודע שאינו שומר טוב חל עליו החיוב שמירה ואז באם אינו שומר נק' "פושע", או דילמא כיון דמסר שמירתו לאחר לא מקרי פושע ופטור).
בסגנון אחר: אי נקטינן שיסוד החיוב על ממון המזיק הוא משום ממונו ורק אם שמר נפטר מחיובו משום ממונו א"כ אינו מספיק מסירתו לשומר דשוב אינו פושע אלא רק אם השומר ישמור בפועל. אבל אי נקטינן דיסוד החיוב הוא משום פשיעתו א"כ כיון שמסרו לשומר שוב לא מקרי פושע וממילא אין יסוד לחיוב.
והנה בתוד"ה ולא זה וזה וכו' (ב, א) מבואר דאי אפשר ללמוד שאר מזיקין מאש דאין בו חומרא מה שאין בשניהם "דאי משום דכח אחר מעורב בו ואין הולך לדעתו כמו שורו אין זה חומרא מדלא חשיב לי' (לקמן) גבי חומר באש מבשור והא דאמרינן לקמן גבי אבנו וסכינו מאי שנא אש דכח אחר מעורב בו כו' ה"ק מאי שנא אש שאע"פ שכח אחר מעורב בו כו'.
והיינו דלהתוס' הי' מקום לומר דכח אחר מעורב בו הוי חומרא ומוכיח מהא דלא חשיב לי' גבי חומר באש מבשור שאין זה חומרא ואח"כ מפרש שלא רק שאין זה חומרא אלא דהוי קולא וזהו הפי' בגמרא לקמן (ג, ב) מ"ש אבנו וסכינו וכו' משום דכח אחר מעורב בו כו' והיינו אע"פ שכח אחר מעורב בו.
והנה ברש"י לקמן (ג, ב) ד"ה דכח אחר מעורב בו "והוה לי' לאסוקי אדעתיה" והיינו דכח אחר מעורב בו הוי חומרא משום דהוה לי' לאסוקי אדעתיה (ובפשטות הכוונה דדילמא כשאין כח אחר מעורב בו א"כ יכול לומר דלפי שהוא מכיר את שורו (יודע צדיק נפש בהמתו) לא הי' לשורו להזיק אבל באש שאינו תלוי בהאש עצמו אלא בכח אחר הוה לי' לאסוקי אדעתי' שאולי תבוא רוח ותעביר את האש).
והיינו דרש"י נקט בפשטות דכח אחר מעורב בו הוא חומרא ולהתוס' כנראה שגם הי' מקום להו"א שהוא חומרא ורק שמוכיח שאין זה חומרא ומסיק שלא רק שאינו חומרא אלא שהוי קולא.
וביארו באחרונים שיסוד מחלוקתם תלוי ביסוד חיוב ממון המזיק דאי נקטינן דיסוד החיוב הוא משום פשיעתו א"כ פשוט שכח אחר מעורב בו הוי חומרא ולא קולא דכיון דכח אחר מעורב בו הוה לי' לאסוקי אדעתיה אבל אי יסוד חיוב מזיק הוא משום ממונו שהזיק א"כ י"ל דכיון דבאש אין הוא כל המזיק דהרי כח אחר מעורב בו (ומסייע להיזק) א"כ יש מקום לומר שהוא פטור. (וכמבואר בתוס' רבינו פרץ שזהו הטעם שכח אחר מעורב בו הוה קולא).
והנה אף אי נקטינן שיסוד החיוב הוא משום ממון המזיק אכתי יש מקום לומר שכח אחר מעורב בו הוא חומרא מצד הפשיעה אבל פשוט שיש עוד מקום לומר שהוא קולא.
ועפי"ז יוצא דלשיטת רש"י דנקט בפשטות דכח אחר מעורב בו הוא חומרא, הוא משום דס"ל דיסוד חיוב דממון המזיק הוא משום פשיעתו של בעל הממון ומשו"ה אין מקום לומר דכח אחר מעורב בו הוה קולא דאדרבא כ"ש דהוה לי' לאסוקי אדעתא, וא"כ ע"כ כח אחר הוי חומרא.
אבל לשיטת התוס' דס"ל דיסוד החיוב דממון המזיק הוא דהתורה גילתה דאדם חייב על ממונו שהזיק כאילו הזיק בעצמו, א"כ אף שיש מקום לחשוב שכח אחר מעורב בו הוה חומרא דסו"ס כיון דפשע דלא אסיק אדעתי' יש סיבה גדולה יותר לחייבו ומשו"ה הי' תוס' מוכרח להוכיח שאין זה חומרא מדלא חשיב ליה לקמן גבי חומר באש מבשור ומזה מוכיח שאין זה חומרא ויכול גם לקבל שזה קולא דלשיטתו כיון דיסוד חיוב מזיק הוה משום ממונו שהזיק, משו"ה יכול לומר שכח אחר מעורב בו הוה קולא דהרי מה שהזיק זה האש בסיוע הרוח והרי הרוח אינה ממונו ונמצא שממונו לא הזיק כל ההיזק ולכן אדרבא שיהא פטור.
והנה לפי הנ"ל דנחלקו רש"י ותוס' ביסוד דין של ממון המזיק דלרש"י יסוד החיוב הוא משום פשיעתו ולתוס' יסוד החיוב הוא משום ממונו אולי אפ"ל מחלוקתם הנ"ל בפי' "לא הרי" שבמשנתנו.
דהנה כשרוצים ללמוד מזיק אחד מהשני ולמשל מבעה משור והמשנה אומרת שא"א ללמוד מבעה משור, הנה בהטעם מדוע א"א ללמוד מבעה משור אפשר ללמוד בב' אופנים אופן הא' הוא דא"א ללמוד מבעה משור משום דבשור יש סיבה מיוחדת לחייבו ואופן ב' שא"א ללמוד מבעה משור משום דבמבעה יש סיבה מיוחדת לפוטרו.
ולכאורה זה תלוי ביסוד חיוב ממון המזיק, דאי נקטינן דיסוד החיוב הוא משום ממון המזיק א"כ י"ל דא"א לומר דיסוד החיוב בשור הוא משום סיבה מיוחדת אלא רק אפ"ל דא"א ללמוד מבעה משור משום דבמבעה יש קולא מיוחדת דמשום זה א"א לחייבו כשור.
אבל אי נקטינן שיסוד החיוב הוא משום פשיעה אין מקום לומר דא"א ללמוד מבעה משור משום דבמבעה יש סיבה שלא לחייבו אלא אדרבה מתאים לומר שא"א ללמוד מבעה משור משום דבשור יש סיבה לחייבו.
ועפי"ז מובן דלשיטת התוס' דס"ל כנ"ל דיסוד חיוב דמזיק הוא משום ממונו שהזיק ומשו"ה ס"ל דכח אחר מעורב בו הוי קולא ס"ל דהפי' בהמשנה "לא הרי השור כהרי המבעה" שאין קולתו של שור כקולתו של מבעה והיינו שבמבעה יש סיבה מיוחדת שלא לחייבו וממילא א"א ללמוד משור.
אבל רש"י דס"ל דיסוד החיוב דמזיק הוא משום פשיעתו (ולפיכך ס"ל דכח אחר מעורב בו הוי חומרא) א"כ אינו יכול ללמוד הפי' ב"לא הרי כו'" כהתוס' דהא לשיטתו אין מקום לומר שהא דאין למידים מבעה משור הוא משום קולתו של מבעה אלא אדרבא צריך להיות משום חומרתו של שור, וממילא א"א לו ללמוד הפי' ב"לא הרי" שלשור אין מה שיש למבעה שהאופן היחידי לפרשו הוא כמו להתוס' שאין קולתו של שור כקולתו של מבעה ולרש"י א"א לפרש כן וע"כ פרש"י שהפי' דלא הרי כו' היינו שאין דין הכתוב בשור ראוי להיות אצל מבעה.
Download PDF