בב"ק דף ד: בנוגע לי"ג אבות נזיקין שמונה ר"א, וביניהם הד' שומרים [שנקראים בגמרא "נזקי גופו"]. כתב רש"י: "כל הנך דר"א הוא עצמו מזיק, דהנך ד' שומרים הן עצמם הזיקו הואיל ולא שמרו כראוי, ובנזקין דאזיק גופו לא קמיירי מתני'".

ומקשים בזה מהמבואר בשו"ע אדה"ז סי' תמג קו"א סק"ב "אלא ע"כ צ"ל דמה שש"ח חייב על הפשיעה, אין חיובו בא מחמת הפשיעה עצמה, אלא משעה שנמסר לו הפקדון נשתעבד ונתחייב להחזיר לו בשלימות כשיגיע הזמן, אלא שאם בתוך הזמן נאבדה ממנו שלא ע"י פשיעתו בשמירתו, חסה עליו התורה ופטרתו, דמה היה לו לעשות, ובש"ש החמירה יותר ובשואל יותר ובלוה יותר", ע"ש [ומובא ע"י רבינו זי"ע בקונטרס ענינה של תורת החסידות הע' 103, "בקצוה"ח סש"מ סק"ד, שכל זמן שהפקדון בעין, אין חיוב השבה על השומר [ורק כשפשע (או שנגנב ונאבד - בשומר שכר) אז נעשה עליו חיוב תשלומין]. ולכאו' מפשטות דברי רש"י משמע כדברי ה'קצות' שחיוב התשלומים של שומרין הוא מחמת שלא שמרו כראוי. שהרי לדברי אדה"ז אין החיוב מחמת שלא שמרו כראוי, אלא מחמת שלא החזיר החפץ בפו"מ.

וי"ל בזה, בהקדים שלכאו' דברי אדה"ז עצמן סותרים זא"ז, שכתב בסי' ת"מ ס"י בהגהה "אע"פ שקיבל עליו לשמרו שמירה מעולה כדרך השומרים, ואם יפשע בשמירתו ולא ישמרנו כדרך השומרים יתחייב לשלם לו, אין זה נקרא קבלת אחריות להיות הפקדון נחשב כשלו ע"י כן, כיון שקבל עליו אחריותו, אלא זה נקרא קבלת השמירה בלבד שקיבל עליו שישמור חמצו של נכרי, אם יפשע ולא ישמרנו יפה חייב לשלם לו, שהפושע כמזיק בידים, כיון שקיבל עליו לשמור כדרך השומרים, והמפקיד סמך עליו ולא שמרו בעצמו".

ולכאו' משמע שם, שטעם החיוב (של ש"ח) הוא מצד שפושע כמזיק, ולכן חייב לשלם, אבל בלא"ה שם לא הי' מחוייב לשלם, שלכן אינו נקרא "קבלת אחריות" כמבואר שם. והרי בסי' תמ"ג מבאר אדה"ז שגם ש"ח חיובו הוא מצד שיש עליו חיוב השבה (ורק שבגו"א וכו' פטור מכיון שחסה עליו רחמנא).

וי"ל שהביאור בזה ע"פ לשון אדה"ז גופא בסי' ת"מ הנ"ל, שכתב "שהפושע כמזיק בידים כיון שקיבל עליו לשמור". היינו שזה גופא שחייב על הפשיעה הוא מחמת שקיבל עליו לשמור מתחלה, והיינו כמ"ש בסי' תמ"ג שמחמת קבלת השמירה נתחייב להשיב, אלא שמ"מ בש"ח חייב דוקא בפשיעה, כי בגו"א כל חיובו הוא רק מחמת החיוב השבה שעליו, וכיון שאין עליו קבלת אחריות, לכן חסה התורה עליו ופטרה אותו. משא"כ בפשיעה כיון שהוא מזיק בידים שהוא בסתירה לעצם קבלת השמירה שקיבל על עצמו (וכאילו נאמר שהפשיעה הוא "מעשה לסתור" את עצם קבלת השמירה שלו), לכן הוא חייב כיון שהוא "כמזיק בידים". והיינו, שבעצם החיוב שיש עליו נובע מקבלת השמירה שלו (שמצד זה יש עליו חיוב השבה), אלא שבש"ח הנה בגו"א ואונס פטרה אותו תורה (שחסה רחמנא עליו), משא"כ בפשיעה כיון שהוא סתירה לעצם קבלת השמירה שלו (שתמורת שמירה - פשע), לכן הוא "כמזיק בידים" וחייב. אבל החיוב בפשיעה גופא הוא מחמת חיוב ההשבה שעליו שהי' בתחלה. והא שחסה עליו תורה בגו"א הוא מחמת שהוא רק ש"ח לכן חסה כל זמן שאינו סותר עצם קבלת השמירה שלו (ואינו עושה "מעשה לסתור" את עצם חיוב ההשבה שלו).

ואולי י"ל עד"ז גם בנוגע לשאר השומרים, שבש"ש (עד"מ) הרי חיוב ההשבה שעליו הוא יותר חזק מאשר בש"ח (כיון שמקבל שכר לשמור), וממילא הרי י"ל שביחס לקבלת השמירה שקיבל ע"ע, הרי גו"א (שלא באופן של אונס) הוא כעין גדר של פשיעה. והיינו שנתינת אפשריות של גו"א, הוא כסתירה לעצם קבלת השמירה שעליו וממילא חייב, משא"כ באונס חסה עליו התורה ופטרו1.

ואם כנים הדברים, הרי י"ל שזהו מש"כ רש"י שחיוב הד' שומרים הוא מחמת ש"הן עצמם הזיקו הואיל ולא שמרו כראוי", שהגם דיסוד חיובם הוא מחמת קבלת השמירה וחיוב ההשבה שעליהם כמ"ש אדה"ז, מ"מ חיובם בפועל הוא מחמת שלא שמרו כראוי, שהוא בסתירה לעצם קבלת השמירה שלהם. משא"כ מתי ששמרו כראוי, הנה הגם שיש עליהם חיוב השבה, התורה חסה עליהם ופטרם כמ"ש אדה"ז [ועד"ז צ"ע לענין שואל, וכבר דנו בזה המפרשים שלכאו' אין גדר מזיק בשואל כיון שחייב גם באונס].