קידושין מ"ב, א': "אמר רבי גידל אמר רב מנין ששלוחו של אדם כמותו שנא' ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תיפוק לי' שליחות מהכא, ותיסברא דהא שליחות הוא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו, אלא כי הא דרבא בר רב הונא, דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד".

והר"ן מביא דאיכא דבעי למילף מהכא דזכי' לאו מטעם שליחות היא, דהא אמרינן מעיקרא ותסברא דהא שליחות היא ודחינן סברא זו, ואח"כ אמרינן אלא מנין שזכין לאדם כו', דמוכח מזה דהם שני דינים נפרדים, ונפ"מ דאע"פ שאין שליחות לקטן מ"מ זוכין בשבילו מן התורה דלא נתמעט אלא מדין שליחות, והיינו דלא אקשינן הכא והא קטנים לאו בני זכי' נינהו כדפרכינן והא קטנים לאו בני שליחות נינהו, והר"ן עצמו פליג ע"ז ועיי"ש, וברשב"א בארוכה.

ב

וצריך להבין סברת הראשונים דסברי זכי' לאו מטעם שליחות, דא"כ מהו הגדר של זכי', ובקצוה"ח סי' ק"ה ס"ק א' כתב דלשיטתם זכי' הוא מתורת יד. אבל עדיין חסר ביאור, דהא גדר יד הוא מטעם חצר כמ"ש ברש"י סנהדרין ע"ב, א' ד"ה הי' (וראה נתה"מ סי' קצ"ח סק"ג ובשו"ת צמח צדק אה"ע סי' ד"ש), דמובן מזה שהוא דין בקנינים אשר גדרו הוא שהדבר הבא לתוך ידו של אדם נעשה שלו והוי כאילו בא בתוך חצירו.

אבל זכין לאדם שלא בפניו אינו דווקא בדיני הקנינים, דאפי' בדבר שאין בו גדר קנין כלל שייך זכי', כמו גר קטן שמטבילין אותו על דעת בית דין, משום דזכין לאדם שלא בפניו כמ"ש בכתובות י"א, א', ושם הוי זכי' רוחנית שמכניסין אותו לכלל ישראל. וכן בקינוי סוטה כשבעלה חבוש בבית האסורים בית דין מקנין לה כדאי' בסוטה כ"ד, א', ומפרש בגמ' שם כ"ה, א' דכיון שעוברת על דת היא מינח ניחא לי' להבעל בהקינוי ומהני מדין זכין לאדם כו'. ראה רש"י שם ד"ה עבדינן ובמחנה אפרים הל' זכי' ומתנה סי' ו, וגם שם אין שייך דיני קנינים אלא זכות רוחנית להבעל כיון "שעוברת על דת" א"כ איך שייך תורת יד לדין זכי' בזכויות של מצות ואיסורים.

ג

ונראה בהקדים ביאור הסוגיא בבא מציעא י', א': המגבי' מציאה לחבירו לא קנה חבירו, מאי טעמא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, והתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, איתיב' רבא לרב נחמן מציאת פועל לעצמו בד"א, בזמן שאמר לו בעה"ב נכש עמי היום עדור עמי היום, אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו של בעה"ב הוא (אלמא המגבי' מציאה לחבירו קנה חבירו - רש"י) א"ל שאני פועל דידו כיד בעל הבית הוא", ובתוס' שם ד"ה תופס כ' דאפי' כשעשאו שליח לא מהני במגבי' מציאה לחבירו, וכן פסק הש"ך חו"מ ריש סי' ק"ה.

והנתיבות המשפט סי' קפ"ח ס"ק א' מסתפק, באם שכר לאותן שאינן בני שליחות והן פועלין אצלו לעשות קנין חזקה, כגון לבנות או לחפור בשדה הפקר, או להגביה מציאה ע"י פועלים שאינן בני שליחות, דכיון דחזינן דאפי' היכא דלא מהני שליחות מהני פועל כיד בעה"ב א"כ לא מטעם שליחות אייתינן עלה, ואיך נתמעט הנך דלאו בני שליחות נינהו מדין פועל, ומקשה דזה גופא צריך ביאור איך מהני יד פועל כיד רבו דהא מבואר בגיטין ע"א, א' דאם נתן גט ביד עבדה לא מהני, רק בכפות משום דהוי חצר מהלכת, אלמא ביד עבד לא הוי רק כמו חצר דכשהוא מהלך לא קנה, ואיך מועיל יד פועל במגביה מציאה, דלא יהא אלא כעבד כנעני דידו כיד רבו ולא מהני רק בכפות, א"כ איך קנה פועל כיון דגם הוא מטעם חצר דלא מהני כשמהלך.

ומחלק דיש כאן שני עניני קנין, א' קנין יד אפי' בלי הגבהה כלל, ב' קנין הגבהה שהוגבה מכחו אפי' לא נטלו בידו ממש, כדאי' בסוף גיטין דאפי' טרף אקן והאפרוחים מגביהין את עצמן קנה אותם, כיון שהוגבה מכחו כמ"ש התוס' בב"ק צ"ח, א' ד"ה וה"מ. ולפי"ז בגיטין דבעינן נתינה בידה או חצירה לא מהני רק בעבד כפות, דדווקא אז קנה מדין חצר, אבל במגביה מציאה לחבירו שהפועלים הגביהו המציאה בציווי של בעה"ב עי"ז גורם שהמציאה תוגבה, נמצא דנעשה קנין הגבהה ע"י גורמו ובכחו של בעה"ב, דיד וכח פועל כיד וכח בעה"ב, ומסיק דלפי"ז גם פועלים שאינן בני שליחות מהני לעשות קנין הגבהה או משיכה וחזקה, דכיון דבאים מכחו הוי כאילו הבעה"ב גורם לקנינים אלו, וגורם קנין ג"כ מהני עיי"ש.

ד

אבל כבר חלק עליו החלקת יואב חו"מ סי' א' וסב"ל דגורם לא מהני בקניני, עיי"ש שמביא כמה ראיות, ולבד זאת גוף דברי הנתיבות קשים, דלסברתו דגם גורם מהני למה לא מהני כשעשאו שליח להגביה המציאה, הרי סוכ"ס הוא גרם שהמציאה תוגבה, והוי דומה לשולח את הבערה ביד חש"ו שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים מדין גרמא בנזקין, הרי אפי' היכא דלא שייך שליחות מ"מ גרמא מקרי, וגם כאן אפי' נאמר דאין כאן דין שליחות משום דחב לאחרינא, מ"מ כיון שגרם שהחפץ יהי' מוגבה (ע"י שלוחו) יהי' נחשב כאילו הבעה"ב עצמו עשה קנין הגבהה.

ה

ולכן נראה דדין יד פועל כיד בעה"ב, הוא שהבעה"ב יש לו קנין במעשה ידיו של פועל, וכלשון רש"י בב"מ שם ד"ה "אמר לו עשה עמי מלאכה היום - פי' כל מלאכה שהוא עושה מלאכת בעל הבית היא וקנה בעה"ב" עכ"ל, היינו דכל מלאכה ופעולה שעשה הפועל נחשב כמלאכת ופעולת בעה"ב, וראה ביאור הגר"א חו"מ סי' קפ"ג ס"ה.

ויתירה מזו מבואר ברמב"ם הל' מכירה פי"ג הט"ו "השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין בו אונאה, מפני שהוא בקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם אונאה" עכ"ל, נמצא דהפועל הוא כעבד אשר יש לאדונו לכה"פ (בעבד עברי) קנין במעשה ידיו (רשב"א קידושין ט"ז, א', וראה תוס' ר"י הזקן שם דיש לו זכות בגופו למעשיו של עבד ואכ"מ), כמו"כ יש לבעה"ב קנין במעשה ידיו של פועל בהענינים שהוא מושכר לו, וראה מחנה אפרים הל' שכירת פועלים סי' א'.

(ויש לעיין ביד פועל כיד רבו, אם הפי' דהרב זוכה מיד הפועל, או דאין לפועל יד לעצמו כלל והרב הוא הזוכה מלכתחילה, ומלשון רש"י "דמלאכת בעה"ב היא" משמע דאי"צ לזכות מיד הפועל דכיון דמושכר מלאכה זו יש לבעה"ב בעלות במעשה ידיו. אבל ראה אורים ותומים ריש סי' ק"ה ובראשונים בקידושין כ"ג, ב' ויש להאריך בזה).

ועפ"ז מיושב שפיר מה דפועל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, דכיון שמלאכתו של פועל הוא (גם)" להגביה מציאות בשביל הבעה"ב נמצא הוי כאילו הבעה"ב עשה פעולה זו בידו ממש כיון דכל פעולותיו של פועל "מלאכת בעה"ב היא", משא"כ אם רק עשאו שליח דאז אין לבעה"ב שום "בעלות" בפעולותיו של שליח הוי השליח כמציאות בפ"ע ולא מהני כשחב לאחרינא. וראה קונ' חורף תשל"ח פ' לך לך ס"ה דאף לפי הסברא דהשליח הוא כגוף המשלח מ"מ אינו כעבד שבטל לגמרי לאדונו.

ו

ובהמקנה קו"א סי' ל"ה ס"ו כתב דאף לדעת הפוסקים דעבד פסול אף בשליחות הולכה דגט מ"מ בשלח ע"י עבדו דיד עבד כיד רבו מהני כיון דהוא כגופו הו"ל כאילו נתן מידו לידה, ומביא סמך לזה מאליעזר עאבד אברהם שהי' שליח לקידושין עיי"ש. ועד"ז איתא במחנה אפרים הל' שלוחין ושותפים סי' י"א דיכול לתקן המעקה ע"י אומן עכרו"ם וגם לברך ע"ז אע"פ דאין שליחות לעכו"ם מטעם דיד פועל כיד בעה"ב כין דקנוי לו וחשיב כאילו הוא עצמו עשהו עיי"ש.

ובכ"ז אפשר ליישב דברי הקצות דזכי' מתורת יד, דאין כוונתו לקנין יש שהוא מטעם חצר אלא לדין יד פועל כיד רבו אשר כל פעולותיו של הפועל מתייחסים לרבו וכמו"כ כשזכין לאדם שלא בפניו הוי כמו יד פועל שהוא יכול לעשות פעולות בשבילו כאילו הוא בעצמו עושה. ומובן דגם לענין גירות או קינוי אשתו שייך תורת יד כיון דיש לו יד לענין הפעולה בין שיהי' פעולה של קנין או פעולה של מצוה כגון נתינת גט או עשיית מעקה דנחשב כאילו הבעה"ב עשה הפעולה כמ"ש באחרונים הנ"ל.

ודברי הקצות יומתקו עוד יותר עפ"י שיטתו בסי' רל"ה סק"ד דהא דזוכה קטן כשדעת אחרת מקנה אותו הוא מדין זכי' דזכין לאדם שלא בפניו עיי"ש בארוכה. וכיון שתולדה דין דעת אחרת מקנה אותו בדין זכי' הרי"ז מגלה גם על דין זכי' גופא שהוא ג"כ בגדר דעת אחרת מקנה אותו. ולפי"ז י"ל שדין שזכי' הוא שהמזכה מקנה ידיו שיהי' כפועלו של השני ועי"ז נחשב ידי המזכה כידי הזוכה. וראה כעין זה באמרי בינה חו"מ דיני גב"ח סי' כ"ט אות ד'.

ז

אבל אין זה מילתא דפשיטא דמבואר בשיטה מקובצת ב"מ צ"ו, א' בשם הראב"ד דהא דיד עבד כיד רבו הוא רק לענין ממונא ואינו דומה לשליחות שהוא לכל דיני התורה עיי"ש, ומובא בשו"ת חתם סופר או"ח סי' קע"ו. ובאמת יש לדייק כן מדברי התוס' קידושין מ"ב, א' ד"ה ודילמא דמייתי ראי' דגם היכא דליכא שותפות בגוויהו מהני שליחות מהא דתנן בפסחים פ"ח, א' במי שאמר לו רבו צא ושחוט עלי הפסח ושכח מה אמר לו רבו גדי או ט לה יקח גדי וטלה ויאמר אם גדי אמר לי רבי טלה שלי וגדי לשו ואם טלה אמר לי רבי טלה שלו וגדי שלי, ולכאו' מאי מייתי ראי' מאמר לעבדו שאני עבדו דאפי' בלי דין שליחות מהני מטעם יד עבד כיד רבו וראה ברש"ש ופנים מאירות, דמוכח מזה דדין יד עבד כיד רבו הוא רק לענין ממונא ולא לענין מצות. וכיון דשם נוגע למצות שחיטת הפסח בהכרח לומר שרק מדין שליחות אייתינן עלה. וכן העלו בשו"ת רע"א מהדו"ת סי' קל"ט וחלקת יואב חו"מ סי' א' עיי"ש.

ח

ונראה אופן חדש בביאור שיטת הראשונים דזכי' לאו מטעם שליחות דסברי דדין זכי' הוא גד'ר בפ"ע לא מתורת שליחות ולא מתורת יד, וכד דייקת שפיר לא תמצא בראשונים שיזכירו איזה טעם (כגון מתורת יד) להשיטה שזכי' לאו מטעם שליחות רק או דסברי שזכי' מטעם שליחות או לא, דמובן מזה שאם זכי' לאו מטעם שליחות הוא גדר חדש של זכי'.

ויובן עפ"י שיטת הרי"ף בגיטין י"א, ב' במתני' האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר"מ וחכ"א מגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו. והרי"ף כתב דמאי דאמרינן דזכין לו הוא רק לענין חזרה דלא מצי רבי' למיהדר בי' אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיא לידי' ואשכחן זכי' בכה"ג כדאמרי' לקמן הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ע"כ.

והרא"ש שם מקשה עליו דחזרה והחירות הא בהא תליא דטעם החזרה משום דתנו כזכו דמי וזכין לאדם שלא בפניו וזכי' מטעם שליחות ואנן סהדי דניחא לי' שיהא שלוחו ושלוחו כמותו והוי כאילו בא לידו דאי לא הוי כאילו בא לידו למה לא יחזור בא כל זמן שלא נגמר הדבר דאין זכי' ושליחות לחצאין, עכ"ל.

והצמח צדק או"ח סי' ל' ס"ד מבאר פלוגתתם דהרא"ש לטעמי' אזיל דסב"ל דזכי' הוי מטעם שליחות, אבל הרי"ף סבר דלא הוי מטעם שליחות וכאילו הגיע ליד עבד ממש אלא דמהני רק לענין שאין יכול לחזור בו מטעם דזכין לאדם שלא בפניו. וראה עד"ז בס' דברי אמת קונ' בענין גיטין סי' נ"ב.

ט

ונראה בכוונתו דסב"ל דדין זכי' הוא גדר בפ"ע אשר כל תועלתו הוא רק לענין הזכות, ואפי' היכא דאין כאן קנין מ"מ על הזכי' עצמה יש חלות. ולכן סבר הרי"ף דאף דבעינן שיגיע הגד ליד העבד ממש מ"מ זוכה בעבורו לענין שהאדון אינו יכול לחזור בו ז.א. דע"י שמקבל הגט שחרור נעשה חלות זכי' ולכן אינו יכול לחזור בו. וזהו מה שמביא הרי"ף ראי' "דאשכחן זכי' בכהאי גוונא" דלכאו' מאי מוסיף בזה, אלא דכוונתו להביא ראי' לחידושו דדין זכי' יש לה חלות בפ"ע ואינו תלוי בחלות הקנינים ומביא ראי' מדאמרי' לקמן הולך מנה לפלוני כו' דג"כ הוי זכי' בכה"ג עיי"ש. וכיון דדין זכי' הוא בזה שעושה זכות בעבור השני מובן ג"כ דכל החלות נעשה ע"י המזכה בעצמו שהוא זוכה בשביל השני, ואינו דומה לשליחות דאמרינן שלוחו של אדם כמותו ונחשב כאילו הגיע ליד השני, אלא אמרינן דכל החלות עושה המזכה בעצמו רק שמועיל בשביל השני.

ועפ"ז מובן שפיר דלהשיטה דזכי' לאו מטעם שליחות אין זה מאיזה גדר אחר אלא כל מהותו הוא דין זכי' אשר יש לו חלות וגדר שלו, וכל ענינו הוא רק לעשות פעולה לזכותו של השני הן פעולה של מצוה והן פעולה בדיני ממונות.