אי' בב"מ (ג, א): "תני ר' חייא מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי כלום, והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז, נותן לו חמשים זוז, וישבע על השאר, שלא תהא הודאת פיו [מודה במקצת] גדולה מהעדאת עדים. [ויליף לה] מק"ו . . ומאי ק"ו, ומה פיו שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה, עדים שמחייבים אותו ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה. [ומקשה:] ופיו אין מחייבו ממון, והא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. [ומתרץ:] מאי ממון קנס, ומה פיו שאין מחייבו קנס [שהרי מודה בקנס פטור], מחייבו שבועה, עדים שמחייבין אותו קנס, אינו דין שמחייבין אותו שבועה...".

וידוע הקושיא איך קס"ד לכתחילה שפיו (הודאת עצמו) אינו מחייבו ממון, והרי הדין שמודה במקצת (דבי' עסקינן) גופא מורה שההודאה מחייבו ממון, שהרי חייב לשלם החצי שמודה (ועל השאר חייב שבועה)? אף שזוהי אכן קושיית הגמ' "ופיו אין מחייבו ממון והא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי", מ"מ א) בתחילה מאי קסבר? ב) למה לא הקשה בהלשון "והא מודה במקצת חייב לשלם המקצת" וכיו"ב.

ואף שבפשטות י"ל שמעולם לא נתכוין לומר שפיו אין מחייבו ממון, כ"א מעיקרא נתכוין שאין פיו מחייבו קנס, והמילה 'ממון' פירושה 'קנס', אלא שהמקשן לא הבין, ולכן שאל "ופיו אין מחייבו ממון..." ופירש דבריו שכוונתו לקנס, וכדמשמע כן גם מפרש"י (ד"ה פיו) וז"ל: "פיו שאין מחייבו ממון' - בהודאתו ולקמי' מפרש לה", היינו שמה שמפרש אח"כ 'מאי ממון קנס', לזה נתכוין בתחלה, אלא שאח"כ (כשראה שאין המקשן מבין) פירש דבריו. עדיין צ"ע למה לא אמר בתחילה "ומה פיו שאין מחייבו קנס..." והרי אין בזה שום אריכות יתירה, ולמה אמר בתחילה בלשון שאינו ברור, באופן שנותן מקום לטעות, ויצטרכו אח"כ לפרשו.

וי"ל בזה דלא כהנ"ל, אלא שבאמת בתחילה אכן נתכוין לומר שפיו אינו מחייבו ממון ממש - והוא ע"פ מ"ש הקצוה"ח (סי' ל"ד סק"ד וראה גם קצוה"ח ס"פ סק"ב, רמ"א סק"א), שמביא קושיית מהר"י בן לב דאיך נאמן אדם כשמודה שחייב, והרי אדם קרוב אצל עצמו, וקרוב פסול בין לזכות בין לחוב, ולכן ס"ל למהר"י בן לב שהא דאדם נאמן כשמודה, ה"ז מתורת התחייבות חדשה ומתנה, ולא מטעם שאכן נאמן שלוה וכיו"ב.

והקצוה"ח עצמו מקשה עליו, וס"ל שזהו אכן מטעם נאמנות, אלא שהוא גזה"כ, דכמו שהאמינה תורה שני עדים על אחרים, כן האמינה תורה לכל אדם על עצמו, אע"ג דהוא קרוב לעצמו, דקרוב לא פסלה התורה אלא על אחרים, אבל על עצמו נאמן, (משא"כ לזכות, דבא להעיד על אחרים, משו"ה אינו נאמן).

ועפ"ז י"ל שבהקס"ד ס"ל כהמהר"י בן לב, וזה כוונתו במה שאמר "ומה פיו שאין מחייבו ממון..." היינו שאין כוונתו שגם כשמודה שחייב ה"ה בפועל אינו חייב, כי זה ידוע לכל שאכן כשמודה ה"ה חייב, אלא הכוונה שהתחייבותו אינו מחמת שאכן לוה וכיו"ב, כ"א לפי שזהו התחייבות חדשה, ואינו בגדר נאמנות הרי שאינו חייב בעצם; וזהו הק"ו: ומה פיו שאינו נאמן גם כשמודה שחייב, מ"מ אמרה התורה שזה מספיק לחייבו שבועה על השאר, כ"ש "עדים שמחייבים אותו ממון" היינו שנאמנים במה שאומרים שפלוני חייב, "אינו דין שמחייבין אותו שבועה".

[ומתורץ עפ"ז א' מקושיות הקצוה"ח על המהר"י בן לב, וז"ל: "ועוד מוכרע הוא הדבר מדין מודה במקצת דחייב התורה שבועה, ואילו היה כופר בכל בפני בי"ד, אלא שאומר אעפ"כ אני מחייב עצמי בפניכם בנ' זוז, ודאי אין בזה חיוב שבועה, ועיקר חיוב שבועה במב"מ משום דהודה במקצת התביעה, ומשו"ה הטילה התורה שבועה על השאר, אבל אי נימא דאינו נאמן כלל, אלא מתורת חיוב חדש, אין בזה דין מודה במקצת, וז"ב", עכ"ל.

אמנם עפהנ"ל זהו חידוש התורה, שאף שאינו נאמן, וחיובו לשלם הנ', הוא רק מטעם התחייבות חדשה, מ"מ אם בא בציור של הודאה על ההלוואה וכיו"ב, חייב הוא לישבע, וזה גופא הוא הק"ו, שמה פיו שאינו נאמן, ואעפ"כ חידשה התורה שחייב שבועה על השאר, כ"ש בעדים, שכן נאמנים, שודאי מחייבים אותו שבועה על השאר].

וע"ז מקשה "ופיו אין מחייבו ממון, והא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי" וכמו בעדים ה"ז נאמנות, כמו"כ הוה הודאת בע"ד בגדר נאמנות כשיטת הקצוה"ח, ומכאן שהודאת בע"ד אכן הוה נאמנות ובמילא אין כאן ק"ו, כי גם פיו מחייבו ממון מחמת נאמנות.

ומרומז פי' זה בדברי הקצוה"ח עצמו, כי א' מקושיותיו על המהר"י בן לב הוא מהמשך הסוגיא שלנו, וז"ל: "ועוד דאמרינן ברפ"ב דמציעא לא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, ומה פיו שאינו מחייבו ממון מחייבו שבועה, ופריך ופיו אינו מחייבו ממון, והא הודאת בע"ד כמאה עדים, אלא מה לפיו שאינו מחייבו קנס, ופריך, מה לפיו שאינו בהכחשה והזמה, תאמר בעדים שישנו בהכחשה והזמה. ואי נימא טעמא דפיו משום מתנה וחיוב, א"כ איך שייך בי' הכחשה והזמה, והא ודאי במתנה מצי יהיב, ומאי אולמי' דפיו יותר מעדים, והא לענין נאמנות אדרבה עדים נאמנים יותר מפיו", עכ"ל.

ולכאו' למה העתיק הקצוה"ח בקושייתו גם חלק הגמרא "מה פיו שאינו מחייבו ממון מחייבו שבועה, ופריך ופיו אינו מחייבו ממון והא הודאת בע"ד כמאה עדים, אלא מה לפיו שאינו מחייבו קנס", והרי חלק זה מן הסוגיא אינו נוגע כלל וכלל לקושייתו, שהרי הקושיא היא רק מהמשך הסוגיא "מה לפיו שאינו בהכחשה והזמה", והו"ל להעתיק מן הגמ' רק זה, ולהקשות ממנו על המהר"י בן לב ש"אי נימא טעמא דפיו משום מתנה וחיוב, א"כ איך שייך בי' הכחשה והזמה...".

ולכן י"ל שמרמז בה, שגם בחלק זה מן הסוגיא יש בו משום קושיא על המהר"י בן לב, וכנ"ל שכוונת הגמ' בהקס"ד היא שהוא התחייבות חדשה, אמנם המסקנא "ופיו אין מחייבו ממון..." מורה שגם הודאת בע"ד הוא משום נאמנות, כהקצוה"ח.

אמנם פי' זה אפ"ל רק לשיטת הקצוה"ח, ועדיין צריך ביאור לשיטת המהר"י בן לב, מהו הקס"ד ומסקנת הגמ'?

וי"ל בדוחק, שגם הוא ס"ל שהקס"ד היא כנ"ל, אלא שלומד הפי' בהקושיא "ופיו אין מחייבו ממון..." לא כנ"ל, שהודאת בע"ד היא אכן נאמנות, כ"א הכוונה: אה"נ שהוא רק התחייבות חדשה, מ"מ הרי סו"ס הודאת בע"ד מחייב אותו לשלם, ובמילא אא"פ לומר ע"ז ש"פיו אין מחייבו ממון", ובמילא אאפ"ל הק"ו "מה פיו שאין מחייבו ממון...".

אבל מובן שדוחק לומר כן, ולכן יש לבאר באופן אחר הקס"ד ומסקנת הגמ' [וזה יתאים בין לשיטת הקצוה"ח בין לשיטת המהר"י בן לב] - ובהקדים כמה דיוקים ברש"י:

א) על מ"ש בגמ' "מה פיו שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה" פרש"י וז"ל: "פיו שאינו מחייב ממון - בהודאתו... מחייבו שבועה - על השאר". וכן אח"כ על מ"ש בגמ' "עדים שמחייבים אותו ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה" פרש"י וז"ל: "עדים שמחייבים אותו ממון - במה שהעידו, אינו דין שיחייבוהו שבועה - על השאר", עכ"ל. ולכאו' כשהגמ' אומרת שפיו אינו מחייבו ממון, הכוונה הוא בכלל, שבכל פעם שאדם מודה אין הודאתו מחייבו ממון, שכ"ה בין אם הודה במקצת, בין אם כפר בכל, משא"כ כשממשיך שפיו מחייבו שבועה, ה"ז רק במודה במקצת, כפשוט, וא"כ מדוע כתב רש"י הלשון שפיו מחייבו שבועה 'על השאר', כאילו שמ"ש לפנ"ז שפיו אין מחייבו ממון איירי רק במודה במקצת, (ו"אין מחייבו ממון" הכוונה על החצי שמודה), ומחייבו שבועה הוא על השאר של מ"ש לפנ"ז, והרי מ"ש "פיו אין מחייבו ממון", אין הכוונה על מודה במקצת דוקא, והכי הול"ל: "שפיו מחייבו שבועה - כשמודה במקצת" או "על החצי שכפר במודה במקצת", וכיו"ב.

ועד"ז קשה בנוגע העדאת עדים,שבפשטות מ"ש שהעדאת עדים מחייבין אותו ממון, אין הכוונה למקצת התביעה דוקא, כ"א בכלל, כל פעם שעדים מעידים שחייב ממון, ה"ה חייב לשלם, בין אם העידו על מקצת, בין אם העידו על כולו, וא"כ הכי הו"ל לרש"י למימר: "אינו דין שיחייבוהו שבועה - בנדון שהעידו על מקצת התביעה", או "על השאר כשהעידו על המקצת" וכיו"ב.

ב) על מ"ש בגמ' "ופיו אין מחייבו ממון, והא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי" פרש"י וז"ל: "ברייתא היא בתוספתא דבבא מציעא בפ' ראשון", עכ"ל. ולכאו' מה נוגע כאן להביא המקור לדין זה? ובפרט שזהו דין הידוע לכל.

וי"ל בכ"ז - דהנה ישנם ב' אופנים בענין הודאת בע"ד: א) כשמודה שחייב, ומוכן הוא לשלם מה שהודה. ב) כשמודה שחייב ואח"כ חזר בו, ואינו רוצה לשלם, שאמרינן שהיות והודה לפנ"ז [ובאופן שאין אומר אח"כ משטה הייתי בך, או שאינו יכול לומר משטה הייתי בך], מחוייב הוא לשלם.

והנה זה שמודה במקצת חייב שבועה, יש מקום לומר, שפירוש ההלכה הוא כך: היות והודה על מקצת, ומוכן לשלם, אז מחוייב הוא להישבע על השאר, והטעם, כי גם באופן זה יש לומר דמשתמיט, ואין אדם מעיז פניו בפני בע"ח וכו', ואין הכרח מעצם הדין של מודה במקצת חייב שבועה, שהוא אכן מחויב לשלם מה שהודה. כ"א היות והוא מודה ומוכן לשלם, אמרה תורה שאז חייב לישבע על השאר, מצד כל הטעמים המבוארים למה מוב"מ חייב שבועה.

ובמהלך כזה, הנה לא רק שאין קשה מהי הקס"ד שפיו אין מחייבו ממון, (והרי דין מודה במקצת גופא, שחייב לשלם החלק שהודה, מורה שפיו מחייב ממון), כ"א אדרבה: דין מודה במקצת הוא הסיבה להקס"ד. כלומר, פי' הקס"ד דהק"ו הוא כך: "מה פיו שאין מחייבו ממון - ז.א. כשמודה במקצת אינו חייב לשלם, ואעפ"כ היות והודה ומוכן לשלם, אמרה תורה שחייב שבועה, עדים שמחייבין אותו ממון - ז.א. כשעדים מעידים על החצי שחייב לו, ה"ה אכן חייב לשלם - אינו דין שמחייבין אותו שבועה".

וע"ז מקשה "ופיו אין מחייבו ממון - ז.א. וכי כשמודה שחייב כשמודה במקצת אי"ז מחייבו ממון - והרי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי", דכמו שעדים מחייבים אותו לשלם, כן הודאת בע"ד הוה חיוב עליו לשלם, שלכן הדין הוא שגם אם חזר בו אח"כ, עדיין חייב הוא לשלם, לפי שהודה לפנ"ז, ובמילא אינו אמת שפיו אינו מחייבו ממון.

ומטעם זה כותב רש"י "ברייתא היא בתוספתא דבבא מציעא בפ' ראשון", כי בברייתא שם מפורש בקשר לזה שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, שאף אם חזר בו אח"כ, חייב הוא לשלם מפאת הודאתו, - והרי זהו כל עיקר הקושיא, שהודאת בע"ד מחייבו ממון באופן שמחויב בזה, ואין חזרתו מועלת בזה, שזוהי כל הפירכא: הק"ו מעיקרא היתה, כנ"ל, מחלק ההודאה של המודה במקצת, שחשבנו מתחילה, שאינו חייב בהחצי, כ"א היות שמוכן לשלם החצי, זה מספיק לחייבו שבועה על השאר, ולכן חשבנו כ"ש שעדים המחייבים החצי ודאי שמחייבין אותו לישבע על השאר, ע"ז מסיק שהיות והודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ומחוייב הוא לשלם באופן שאינו יכול לחזור בו, הרי שגם פיו כשמודה במקצת חייב הוא לשלם המקצת, ואינו יכול לחזור בו, וא"כ אין שום חומר בעדים מבפיו.

ועפ"ז מתורץ ג"כ למה כתב רש"י הן בנוגע לפיו, והן בנוגע לעדים, שמחייבין אותו על השאר, והקשינו לעיל שלכאורה הו"ל לרש"י לפרש שזהו בנדון דמודה במקצת, ובנדון שעדים מעידים על המקצת - אמנם עפהנ"ל ה"ז מובן, כי גם בתחילה כשאומר "מה פיו שאין מחייבו ממון", אכן נתכוון רק להנדון דמודה במקצת, ולא להודאה סתם, וכן בעדים נתכוין להנדון שעדים מעידים על המקצת, ולכן ממשיך רש"י לכתוב "מחייבו שבועה על השאר" כי זהו השאר של מה שמדובר לפנ"ז, שהרי "פיו" ו"עדים" שבהתחלת דבריו, הם אודות ממון כשהודה במקצת, או העדים על המקצת.

ולפירוש זה אין נוגע האם הודאת בע"ד הוא התחייבות חדשה או נאמנות, כי בכל אופן אפ"ל שהקס"ד היתה שאף אם מודה עדיין יכול לחזור בו, ודין מודה במקצת שחייב שבועה ה"ז לפי שלפועל הודה ומוכן לשלם, וע"ז מסיק שאינו כן, כ"א כשמודה מחויב הוא לשלם, אבל אין מפורש מאיזה טעם חייב לשלם, וניתן לפרש בב' האופנים, שמחויב הוא מטעם התחייבות או מטעם נאמנות, ובמילא אפ"ל פי' הנ"ל הן להמהר"י בן לב, והן להקצוה"ח.