ב"ב ה, ב בהאיבעי' דמיגו במקום חזקה הקשה התוס' (ד"ה מי כו') דתפשוט דלא אמרינן מגו במקום חזקה מדרמי בר חמא כו' ומסיק דשמא סוגיא דהכא לא סברה כרמי בר חמא.

אבל בשיטה מקובצת מביא בשם גליון התוס' כמה חילוקים בין סוגיא דידן להא דרמי בר חמא, עיי"ש בד"ה מי ובד"ה עוד כתוב. ובתוך הדברים כתב "דלא קשה מידי דהא פשיטא דחזקה עדיפא ממנו דמגו להוציא לא אמרינן וע"י חזקה זו אנו מוציאים, והכא מיבעי לן אי מהני מגו שלא להוציא ע"י חזקה, ולפ"ז לא יקשה אמאי לא פשיט מההיא דיבמות".

והנה מובן שפיר בדברי השטמ"ק שבדבריו מיושב קושית התוס' מיבמות, דשם חזקה עדיפא ממגו משום דהחזקה דלא מוקי איניש אנפשיה לא באה להוציא ממון כ"א להחזיק טענתו שבא עליה ולא צריכה חליצה, ולכן לא נאמנת בהמגו שלה נגד החזקה. ולא דמי להאיבעין דגמ' שהתובע רוצה להוציא בהחזקה דאין אדם פת"ז, דאמרינן שהמגו מועיל שלא יוציא ממון בחזקה זו.

אבל צ"ע היאך מיישב בזה קושית התוס' מדרמי בר חמא, דשם הרי באה להוציא ממון מיד המוחזק. (ופשוט שכוונתו בשטמ"ק הוא ליישב גם - ובעיקר - הקושיא מדרמי בר חמא, שהרי הקטע הזה בא בהמשך למש"כ בקטע שלפניו, וגם אחר זה ממשיך ליישב הקושיא מדרמי בר חמא והכל בהמשך אחד עיי"ש).

ונראה לומר דמש"כ בשיטה "מיבעי לן אי מהני מגו שלא להוציא ע"י חזקה" דרצונו לומר שכאן המגו עדיף מפני שיש לו כח מיוחד נגד החזקה, דכאן החזקה של התובע באה מצד טענת הנתבע ולא מפני שמצד התובע בעצמו יש לו חזקה טובה נגד צד הנתבע, שהרי כל חזקתו היא מצד שהנתבע הודה וטען פרעתיך בתוך זמנו ושפיר מועיל המגו שהי' יכול לטעון פרעתיך לאחר זמנו. משא"כ בדרמי בר חמא שיש שטר ביד התובע ועמו הסברא דשטרך בידך מאי בעי, ונגד זה יש להנתבע מגו דאי בעי אמר נאנסו, החזקה היא תקיפה בעצמה ולא נעשתה ע"י טענת הנתבע. דבכה"ג אמרינן דחזקה עדיפא משום כשדנים חזקה נגד מגו - כשכל א' עומד מצד עצמו - חזקה עדיפא כמ"ש בשיטה "דמגו להוציא לא אמרינן וע"י חזקה זו אנו מוציאים".

וזהו גם עיקר החילוק בין סוגיא דהכא להא דיבמות, דגם שם החזקה עומדת מצד עצמה ולא נעשית ע"י טענתה, דבלי טענתה אנו אומרים חזקה דלא קאים אינש אנפשיה, ובכה"ג חזקה עדיפא ממגו.

וביאור הנ"ל בדברי השטמ"ק הוא שלא כמו שהבינו כמה מפרשים שהמגו מועיל "שלא להוציא ע"י החזקה" הוא מפני שיש להנתבע חזקת ממון והמגו מחליש כח החזקה שאינו יכול להוציא ממון מיד המוחזק (יש שפירשו שהעיקר הוא החזקת ממון ויש שפירשו שהמגו מחליש להחזקה דאין פורע תו"ז אשר לא יכול להוציא ממון, אבל לשני האופנים נוגע כאן שיש חזקת ממון להנתבע), דפירוש זה מיישב הקושיא דיבמות אבל לא דרמי בר חמא. משא"כ לביאור הנ"ל כוונת השטמ"ק הוא שאין זה דומה לשאר מגו וחזקה שטענות התובע והנתבע לא תלויות זב"ז דאזי חזקה עדיפא כמ"ש השיטה בראשית דבריו, אבל כאן שהחזקה באה ע"י המגו שפיר מחליש כחה שלא יועיל החזקה (ולא נוגע כאן כלל ענין החזקת ממון).

והנה עיקר סברא זו דחזקה דהכא באה ע"י הנתבע כבר הוזכר בש"ך חו"מ סי' קח ס"ק ז וכתב שהוא כמו הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ומיישב בחילוק זה קושית התוס' דרמי בר חמא, אלא דהש"ך בעצמו לא סבר שיש לחלק בזה בין מיגו להפה שאסר כו' ומוכיח דגם התוס' לא סבר הכי משום דלא מיישב כן הקושיא דרמי בר חמא. אבל עי' בקצוה"ח שם וכן בסי' צז ס"ק יא ובסי' עח סק"ד דמחזיק בסברא זו.

ברם נראה שבשטמ"ק לא הזכיר ענין הפה שאסר הוא הפה שהתיר משום דסבר שאין זה ענין להפה שאסר כו' שהוזכר בכתובות כב, א ובכ"מ בש"ס, דשם אין תובע כלל אלא היא בעצמה אמרה אשת איש הייתי וגרושה אני. אבל הכא שיש תובע וגם עדים שהי' כאן חוב אין לומר הפה שאסר כו' דגם בלי טענת הנתבע יש צד התובע.

(ואולי זה תלוי בטעם הפה שאסר כו' אם הוא מטעם מיגו או דין חדש. ועי' פנ"י כתובות יט, א בתוד"ה חזקה ובאנצ"ת ח"ט בערך הפה שאסר ואכ"מ להאריך בזה).

בכל זאת גם אם לא אייתינן עלה מכח עיקר דין הפה שאסר הוא הפה שהתיר, מ"מ סבר השיטמ"ק דבסוגיין דכאן שכל החזקה באה מצד הנתבע יש להאמינו בהמגו נגד חזקה זו הנעשית ע"י טענתו.