ב"ב ח, א: "איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכות שדרא ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף, אמרה להוי למצוה רבה, יתיב רב יוסף וקא מעיין בה מאי מצווה רבה, א"ל אביי מדתני רב שמואל בר יהודה אין פורעין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים - שמע מינה פדיון שבוים מצוה רבה היא".

והנה בדף י, ב איתא ד"איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ארבע מאה דינרי לקמי' דרבי אמי, ולא קבלינהו. שדרתיהו קמיה דרבא, וקבלינהו משום שלום מלכות. שמע רבי אמי, איקפד, אמר לית ליה ביבש קצירה תשברנה וגו' (-כשתכלה זכות שבידן וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהן, אז ישברו. רש"י). ורבא משום שלום מלכות, ורבי אמי נמי משום שלום מלכות - דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי עובדי כוכבים. ורבא נמי לעניי עובדי כוכבים יהבינהו, ור' אמי דאיקפד הוא דלא סיימוה קמיה (-דר' אמי דלעניי עובדי כוכבים חלקן רבא. רש"י)".

ולכאורה קשה על רב יוסף דלא מצינו שחילקן לשבויי עכו"ם - וכי לית ליה "ביבש קצירה תשברנה וגו'"? (וכמו שהקשו רש"י יא, א בד"ה 'דלא' ובתוס' ח, ב בד"ה 'יתיב').

והנה רש"י מחלק ד"הנך דאמרן לעיל דשדרה נמי איפרא הורמיז למצוה רבה - משום שלום מלכות נמי קבלינהו, ולא אפשר ליה לחלקן לעניי עובדי כוכבים - דאסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובדי כוכבים; אבל במעות המתחלקות לעניים אין גניבת דעת, דאינהו נמי ידעי שישראל רגילים לפרנס עניי עובדי כוכבים, כדאמרי' במס' גיטין (סא, א) "מפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום"".

אמנם התוס' שם תירצו באופן אחר, דאכן, "כי היכי דפלגינהו רבא לעניי עובדי כוכבים - ה"נ פדה בהו רב יוסף שבויי עובדי כוכבים".

ולכאורה צלה"ב דברי רש"י, דהנה המהרש"א (שם י, ב) בד"ה 'דאיבעי' מקשה, דרבי אמי דאיקפיד על זה דלא חילק רבא הכסף לעניי עכו"ם - "אמאי לא קבלינהו משום שלום מלכות וה"ל למפלגינהו לעניי א"ה". ומתרץ ד"י"ל דלא היו במקומו עניי או"ה וק"ל".

ויוצא מדברי המהרש"א, דבמקום דאינו באפשרות לחלק הכסף לעכו"ם, יותר טוב שלא לקחת הכסף כלל - הגם דיכול לפגוע בה"שלום מלכות"*.

וא"כ קשה מה שקיבל ר' יוסף הכסף מאיפרא הורמיז (שם דף ח, א), והרי לא היה באפשרותו לחלקו לשבויי עכו"ם משום גניבת דעת (כנ"ל מרש"י), וא"כ הגם שיכול לפגוע בשלום מלכות הרי יותר טוב שלא לקבל כלל כדי לא להוסיף בהם זכות כמ"ש המהרש"א.

ובשלמא להתירוץ דהביא התוס' (שם ח, א) דאה"נ דר' יוסף חילקן לשבויי עכו"ם - מובן. אבל לרש"י כנ"ל קשה - דלא היה לו לקבל כלל אם אינו מחלק לעכו"ם.

ואולי אפשר לומר שאכן נחלקו רב יוסף ורבי אמי, אם "שלום מלכות" חשוב עד כדי כך הגם שיצא מזה זכות לעכו"ם: דלרב יוסף אכן שלום מלכות חשוב יותר וגובר על האיסור דלקיחת צדקה מעכו"ם, אמנם לר' אמי כדאי יותר שלא ליתן זכות לעכו"ם הגם שעי"ז יגרם פגיעה בהשלום מלכות.

ומחלוקתם תלוי בגדר איסור לקיחת צדקה מעכו"ם, דהנה הקוב"ש סי' נו חקר האם האיסור הוי איסור מדאורייתא - דכתיב ביבש קצירה תשברנה, או דחשיב "דברי קבלה". ולפ"ז י"ל דרב יוסף ס"ל דחשיב "דברי קבלה" ואין זה באמת איסור דאורייתא, ולכן סבר דעדיף לקבל הכסף משום שלום מלכות. משא"כ רבי אמי סבר שזהו איסור מדאורייתא, ולכן מכיון שלא היה באפשרותו לחלק לעניי א"ה - לא קיבל הכסף על אף שהיה יכול לפגוע בשלום מלכות.

וע"פ ביאור זה יובן גם מש"כ רש"י שרב יוסף לא פדה שבויי עכו"ם משום איסור גניבת דעת, והרי לכאורה מה ראה לעבור על איסור דאורייתא להרבות זכות לעכו"ם - ע"י נתינה לפדות ישראל - יותר מאיסור גניבת דעת עכו"ם דהוה ענף בלא תגנוב (כמובא בס' היראים).

וע"פ הנ"ל מובן, דס"ל לר' יוסף דהאיסור הוא רק מדברי קבלה, ולכן משום "שלום מלכות" לא חש לזה.

והנה י"ל עוד ע"פ המבואר ברשימות חוברת קנט דבגוי שקיבל ע"ע שבע מצוות דב"נ - דאז (כמ"ש הרמב"ם הל' מלכים פ"ח) נחשב הוא מחסידי או"ה ויש לו חלק לעוה"ב -, אפשר לקבל ממנו צדקה ואף לחלקה לעניי ישראל (כמ"ש הרמב"ם הל' מלכים פ"י ה"י). וי"ל דלכן קיבל רב יוסף מאיפרא הורמיז ואף חילקן לשבויי ישראל משום שהיא כבר קיבלה אז ע"ע השבע מצוות דב"נ, - ע"ד איך שהסביר הרבי (שם ס"ו) הא דר' עקיבא שלקח מקטיעא בר שלום (נדרים נ, ב) ורבי שלקח מאנטונינוס (ע"ז י, ב) -; משא"כ בהמאורע ששלחה איפרא הורמיז קמיה דרבא ורבי אמי, הנה אף שהיתה קרובה להתגייר (רש"י נדה כ, ב) - מ"מ זה היה עוד לפני שקיבלה עליה שבע מצוות ב"נ, ולכן לא קיבל ממנה ר"א משום דלא היה אפשר לחלקן לעניי א"ה כמ"ש המהרש"א הנ"ל.

ועפ"ז הנה הקושיא מעיקרא ליתא, ואין צריכים לתרץ שלא חילקן ר"י לשבויי עכו"ם משום גניבת דעת עכו"ם (כמ"ש רש"י), דהא לכתחילה בהיתר חילקן לישראל.

ועיין מכתב-תשובת הרגצו'בי להרבי (ברשימה שם) דמתרץ בין הדברים קושיא הנ"ל באו"א, ומחדש דבאמת איפרא הורמיז היתה בגדר ב"נ ואעפ"כ יש נפק"מ באם הגבאי צדקה הוא המקבל מהב"נ, או אם המקבל הוא איש פרטי. דאם המקבל הוא איש פרטי - באמת אסור לו לקבל מהב"נ (לחלק לישראל) כדי שלא להוסיף להם זכויות (שעיקר האיסור הוא משום לאו ד"לא תחנם"); משא"כ בגבאי צדקה - הנה כיון שבאה לרשותו יצא מרשות המתנדב (הגוי) לגמרי, וא"כ שוב אין בזה משום "לא תחנם". שהרי בנתינת הצדקה לגבאי קודם שבא לידי העני - הרי לא נתקיימה עדיין המצוה; וכאשר העני מקבל הצדקה - הרי מקבלה מהגבאי לאחרי שכבר יצתה מרשות של הגוי.

ולכך רב יוסף דהיה גבאי צדקה (כדמוכח בב"ק לו, ב) קיבל ממנה וחילקן לשבויי ישראל; אבל ר"א ורבא (שהיו ראשי ישיבות (חולין קלד, ב. גיטין ס, ב)) אכן לא חילקום לעניי ישראל כדי שלא לעבור על איסור "לא תחנם". ולכאורה דברי רמב"ם הנ"ל הל' מלכים פ"י ה"י דמקבלין מב"נ ומחלקין אפי' לעניי ישראל - קאי בגבאי צדקה.

ויש להעיר בכל זה מגיטין נו, א בהסוגיא דקמצא ובר קמצא, דאיתא שם ד"אזל [בר קמצא] ואמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי, א"ל מי יימר, א"ל שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה, אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדר ביה מומא בניב שפתיים וכו' - דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא, סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קרבין לגבי מזבח. סבור למקטליה דלא ליזול ולימא, אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג...". והיינו, דהיו מוכנים לעבור על איסור תורה ד"בעל מום לא יקרב" משום שלום מלכות.

אלא דאולי יש לחלק, דהרי שם אם לא יקבלו הקרבן היה כלל ישראל בסכנת פיקוח נפש (כמובא בהגהת מהר"ץ חיות, אלא דלא היה ברי הזיקא (מהר"ם שיף שם)), ולכן היה מצב ד"עת לעשות לה' הפרו תורתך" (וכמו שהובא במג"א או"ח הל' לולב סי' תרנו סק"ח ראי' מהש"ס כאן, דמותר לעבור על ל"ת מפני אימת מלכות. וגם ע"ד זה דהזכיר הרגצ'ובי במכתב הנ"ל הא דנשא דניאל עצה לנבוכדנצר, שהי' משום שהיו בגדר דפקו"נ דאז נדחה האיסור ד"לא תחנם" (ואפי' בקבלה מעכו"ם ממש - כמו נבוכדנצר). - דעפ"ז גם יובן דהכוונה כאן ב"שלום מלכות" הוא ענין המצב דפקו"נ, דדוחה אפי' איסור דהקרבת בעל מום).

וזה הי' מפני שבר קמצא הביא הקרבן, וידעו שאם לא יקבלו ממנו הקרבן ילך להמלכות וילשין עליהם וכו', ולכן באמת סברו להרוג אותו משום דיש לו דין "רודף" אחר כלל ישראל,

משא"כ בהמקרה דאיפרא הורמיז בגמ' ב"ב היה בזה רק הטעם של "שלום מלכות" בלי 'ממוצע' שילך ויגרה את האומות להזיק לכלל ישראל, כפשוט.

(ורק דיש לעיין בזה שהרי משום סכנת פקו"נ דכלל ישראל היו מוכנים לעבור על איסור תורה, ורק משום דשמא יאמרו בעלי מומין קרבין - וכמו שכתב המהרש"א בחדא"ג שהחשש היה דיאמרו דבעלי מומים כאילו קרבים גם במ"א שלא משום שלום מלכות - לא הקריבו, והאם בשביל התקלה הזאת יש להכניס כלל ישראל בסכנת פקו"נ?! ויל"ע ואכ"מ).