בכתובות יב, ב נחלקו בדין מנה לי בידך והלה אומר איני יודע כו' דרב יהודא ורב הונא סב"ל דחייב דברי ושמא ברי עדיף ומוציא ממון, ור"נ וריו"ח סב"ל דפטור דאוקי ממונא בחזקתו, ורצה לומר דרב יהודא סב"ל דחייב משום שכן סב"ל לרבו שמואל דברי ושמא ברי עדיף כיון דשמואל פסק כרבן גמליאל שהאשה נאמנת וגובה כתובתה כו', ומסיק דזה אינו, דבמשנתינו פסק שמואל כר"ג כיון שיש גם מיגו או חזקה כו'.

ויש לעיין בסברת רב יהודא דברי ושמא ברי עדיף, דמ"ט יכול להוציא מחזקת ממון, והרי המוציא מחבירו עליו הראי' ואיזה ראי' יש לו?

ונתבאר בזה עפ"י מ"ש בס' שערי יושר (שער ה' פ"א) לתרץ קושיא הידועה, דלמה אמרינן דספק ממון לקולא ולא אמרינן דספק בדאורייתא לחומרא. ומבאר דדיני ממונות כמו גזילות קנינים הלוואות כו' מיוסדים על משפט שכל האדם, דלכל לראש דנים איך הוא עפ"י שכל האדם אם ממון זה הוא של ראובן או של שמעון כו', וכן קנינים מצינו דתלוי במנהג העולם וכו', ולכן בנוגע לגזילה - הנה רק אחר שהוחלט עפ"י שכל האדם דממון זה הוא של ראובן, חל ע"ז איסורא דלא תגזול. וכיון דדבר זה דהמוציא מחבירו עליו הראי' הו"ע שכלי, כמבואר בב"ק ר"פ שור שנגח למה לי קרא סברא הוא כו', נמצא דמצד השכל אמרינן דספק ממון אינו צריך ליתנו להשני כיון שהוא המוחזק, ובמילא שוב לא חל על זה לא תגזול כלל, ולא שייך לדון בזה ספק דאורייתא לחומרא, כיון דכאן לא חל ע"ז לא תגזול מעיקרא. וראה לקו"ש חל"ה פ' נח א' (סעי' ה') בנוגע לדיני גזל וכו', שביחס לענינים שבין אדם למקום אין בהם תכלית מצ"ע אלא משום שלא לבלבל ישובו של עולם כו', עיי"ש, וביאור הנ"ל מתאים לענין זה.

ולפי"ז יש לבאר (ראה קו"ש לעיל ט, א, ועוד), דמ"ד דברי עדיף מוציא ממון סב"ל דמצד דיני ממונות המיוסד על שכל כו' כל טענה של בעל דין אחד לשני צריך כפירה, ובלי כפירה לטענתו נשאר טענתו בתוקף. ולכן אמרינן דברי עדיף ומוציא ממון, היינו דאין הפי' דנאמנותו מוציא ממון, אלא דטענתו מוציא ממון, כיון שטוען ואין חבירו מבטל טענתו זו, ולדידיה אמרינן הממע"ה רק במקום שטענותיהם שקולות וכיו"ב, אבל במקום ברי ושמא אי"צ ראי' אלא זוכה ע"י טענתו.

והנה בתוס' כאן כתבו דאפילו למ"ד ברי ושמא ברי עדיף - כששניהם שמא ויש עד אחד שמעיד שהוא חייב יש רק חיוב שבועה כדין עד אחד, ואם אינו יכול לישבע משלם. ולכאורה, עפ"י משפט השכל צריך לומר, דכיון דאמרינן ברי ושמא ברי עדיף למה לא נימא כן גם הכא, ובכל שכן, שהרי העד ודאי אינו נוגע בדבר כלל, וכיון שטוען ברי צריך להיות נאמן יותר?

ונראה לומר דיסוד הדין של רב יהודא שזוכה ע"י טענתו הוא ג"כ משום שאין אדם תובע אא"כ יש לו עליו, וכמבואר בכ"מ דאחזוקי איניש בגזלנותא לא מחזקינן (וראה פנ"י ועוד וזהו גם יסוד הדין דחזקת מטלטלין וכו'), לכן אמר דכשהנתבע אומר שמא ואינו מכחיש טענתו חייב; אבל זהו רק כשתובע שחייב לו, משא"כ בעד אחד שאינו תובע כלום עבור עצמו לא שייך חזקה זו, ולכן בכה"ג לא אמרינן ברי עדיף אלא דעד אחד יכול לחייב שבועה. וי"ל דזהו ג"כ הביאור בהדין בב"ב (קלה, ב) דברי ע"י אחר לא מקרי ברי, עיי"ש, כי בעינן שהוא עצמו יתבע בטענת ברי דאז שייך חזקה זו.