ראש ישיבת מנחם מענדל ליובאוויטש דעטראיט
ב"ק ב. תוד"ה ולא זה וזה: הנה מבואר מדברי התוס' שכח אחר מעורב בו הוא קולא, והוכיח זה מדלא חשיב לי' לקמן בחומר באש מבשור, והא דלקמן ג: וו. היינו שאע"פ שכח אחר מעורב בו מ"מ חייב ע"ש.
ולכאו' מבואר מדברי רש"י לקמן ג: שכח אחר מעורב בו הוא חומרא, כמ"ש שם "והוה לי' לאסוקי אדעתיה", היינו ש"כח אחר מעורב בו" הוא סברא לחיוב.
ולרש"י צ"ל שיתרץ המשנה (למה לא תנן לא הרי האש כהרי זו וזו) ע"ד שכתב הרשב"א "לא חש לומר .. לפי שקצר הכא בלשון, וכבר למדנו מרישא דקתני לא ראי .. שבכולן י"ל כן לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, ובא ללמדינו מה שיש בכולן מה שיש בזה אין בזה". והיינו שאה"נ, אלא שקיצר כאן בלשון. וראה ג"כ בנמוקי יוסף ובתוס' יו"ט על המשנה ד"ה כהרי.
וראה רשב"א לקמן ג: שכתב שכח אחר מעורב בו הוה לפעמים לחומרא ולפעמים לקולא, וכאן (היינו הגמרא ג: שהביא תוס') הוא לחומרא, "שעל כן חייבו בו תורה שאע"פ שבעל התקלה אינו מדליק את הגדיש ממש, מ"מ מיד שהוא מדליק את האש מצוי הוא להתערב עמו מיד כח אחר שמוליכו ומזיק" - ולכאו' הוא ע"ד דברי רש"י הנ"ל שהו"ל לאסוקי אדעתי'. לכן מתרץ בהמשנה לשיטתו שהתנא קיצר בלשונו, אבל אה"נ שהי' יכול לומר להיפך ג"כ (לא הרי האש כהרי זו"ז), ושלא כדברי התוס' [וראה תוס' לקמן ה: ורשב"א לקמן ג:, ה: , ו. ואכ"מ].
ובביאור סברת תוס' למה הוא סברא לקולא דוקא ולא לחומרא, ראה תוס' רבינו פרץ כאן (שהקשה כקושיית התוס' שהול"ל לא הרי האש כהרי זו"ז משום שכח אחר מעורב בו, ומתרץ) "דכח אחר מעורב בו לא הוה חשיבא חומרא אלא אלא אדרבא קולא שאינו עושה ההיזק לבדו כי אם ע"י סיוע אחרים" (ומביא ראי' ע"ז מלקמן שלא חשיב לי' בחומר באש כמ"ש התוס'). וכ"ה לקמן ג: שחולק להדיא על רש"י, ומקשה מלקמן ו. "מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו" הרי להדיא שהא שאין כח אחר מעורב בו הוא חומרא ע"ש.
ויש מבארים מחלוקת רש"י ותוס' אם כח אחר מעורב בו הוה חומרא או קולא, לפי חקירת האחרונים אם המחייב בד' אבות נזיקין הוא העדר השמירה, או מחמת ממונו שהזיק (והשמירה כראוי הוא פטור).
וי"ל שרש"י ס"ל שהמחייב הוא הפשיעה - העדר השמירה, וממילא לגבי חיוב הבעלים (שפשעו בהשמירה) הוה כח אחר מעורב בו חומרא, שהו"ל לאסוקי אדעתי' שיבא רוח מצוי' וא"כ הרי ודאי שפשע בשמירתו וא"כ הוא סברא לחייב (והוא חומרא בגדרו של אש).
משא"כ תוס' י"ל שס"ל שהמחייב הוא ממונו שהזיק, וא"כ מסתבר שכל שנתערב בו דבר אחר הרי זה קולא וסברא שלא לחייב בשביל זה, כיון שההיזק לא בא רק ע"י ממונו אלא ע"י "תערובות" דבר אחר - כח אחר מעורב בו. וזה גופא י"ל כונת התוס' ר"פ הנ"ל "שאינו עושה ההיזק לבדו כי אם ע"י סיוע אחרים", והיינו שזה מגרע מה"ממונו" ולכן הרי זה קולא - סברא לפטור.
[ולפ"ז נמצא ששיטת הנמוקי יוסף - שס"ל שכח אחר מעורב בו הוא חומרא - הוא שהמחייב הוא העדר השמירה - הפשיעה. ואולי כ"מ מדבריו לקמן על משנה ב' (ט:) "כל שחבתי - כל שפשעתי"].
אבל אולי אפ"ל באו"א קצת, דהנה תוס' ממשיך (בסוף הדיבור) "וק"ק דמשמע דעונשין ממון מן הדין" - היינו שס"ל שחיוב תשלומין של נזיקין הוא בגדר "עונש", שתשלומי ממון בעלמא לכאו' לא נכנס בגדר של "עונשין מן הדין" (וכמו שהאריכו באחרונים בזה).
והנה לכאו' אם תשלומי נזיקין הוא בגדר עונש (רק שמשערים התשלומין לפי הממון שהפסיד) או גדר ממון בעלמא, לכאו' תלוי אם המחייב של נזיקין הוא מצד ממונו שהזיק או מצד הפשיעה שלא שמר כראוי, שאם הוא ממונו שהזיק מסתבר שהוא חיוב ממון, משא"כ אם הוא מצד הפשיעה הרי י"ל שהוא בגדר עונש על פשיעתו.
וכיון שתוס' שקו"ט כאן בגדר "עונשין" מן הדין, הרי משמע שס"ל שהחיוב תשלומים של נזיקין הוא מצד העדר השמירה, ובזה גופא השקו"ט, אם עונשין ממון מן הדין או לא.
ולכאו' הרי זה סותר משנת"ל שתוס' ס"ל שהוא קולא משום שס"ל שהמחייב הוא ממונו שהזיק.
והנה כד דייקת לכאו' יש חילוק בין המבואר בתוס' לתוס' ר"פ הנ"ל, שמשמעות התוס' הוא שבפשטות הי' אומרם (היינו הסברא "החיצונה") שכח אחר מעורב בו הוא חומרא, רק שיש הוכחה (מהגמרא לקמן) שהוא קולא1, משא"כ בתוס' ר"פ כותב שהסברא נותנת שהוא קולא, וע"ז מביא ראי' לסברתו מלקמן ע"ש - והיינו שלתוס' פשטות הסברא הוא שהוא חומרא (ולכאו' כ"ה לשיטת התוס' אליבא דאמת, שהסברא נותנת שהוא חומרא), רק מוכיח שמ"מ הוא קולא, ולתוס' ר"פ זהו הסברא הפשוטה (וכלשונו "אדרבא קולא הוא").
ואולי ביאור הדבר מה שס"ל לתוס' שכח אחר מעורב בו הוא קולא (הגם שס"ל שהמחייב הוא הפשיעה), דהנה לכאו' הגם שהמחייב הוא הפשיעה, מ"מ פשוט שהחיוב שמירה הוא דוקא על דבר שהוא ממונו, היינו שהגם שהמחייב בתשלומים הוא מצד העדר השמירה שלו (הפשיעה), אבל מ"מ יש תנאי שיהא דבר שהוא ממונו (או דבר שהוא ממונו ממש, או דבר שהוא כמו ממונו כגון שומר כו' - ראה נמוקי יוסף על המשנה ד"ה ושמירתן), וכאן כיון שאינו רק ממונו שהזיק, שהרי מעורב בו דבר אחר ג"כ, לכן ס"ל לתוס' שהגם שהמחייב הוא הפשיעה מ"מ נחשב קולא ולא חומרא והוא סברא לפטור, כיון שסו"ס לא פשע בדבר שהוא רק ממונו אלא שיש בזה התערבות כח אחר.
ולכן הגם שס"ל לתוס' מצד הסברא הפשוטה שכח אחר הוא חומרא (כיון שס"ל שהמחייב הוא העדר השמירה), מ"מ כיון שיש לו ראי' (מלקמן ט.) שכח אחר אינו חומרא באש, לכן מחדש תוס' (למרות שהמחייב הוא הפשיעה) שמ"מ הוא קולא כיון שאינו ממונו ממש כנ"ל.
ולכן יומתק ההמשך בתוס' ששקו"ט בנוגע עונשין ממון מן הדין, שס"ל שהתשלומי נזיקין הוא בגדר "עונשין" - לשיטתו בתחלת דברי התוס' שהמחייב הוא השמירה.
ורש"י לקמן ג: י"ל שס"ל שהמחייב הוא הפשיעה, ומה שיש כח אחר מעורב בו אינו קולא, שחולק על סברא הנ"ל של תוס', וס"ל שכיון שמה שצריך להיות ממונו" הוא רק "תנאי", לכן אין מגרע שיש גם כח אחר מעורב בו (ואינו ממונו בשלימותו).
1) ראה דברות משה ח"ג סי' כ אות ב' שמדייק כן בדברי התוס', אלא שמבאר הענין באו"א.
Download PDF