איתא בסנהדרין (קא, א): "לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת". ופירש"י: בשביל שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה" עכ"ל.

וכן כתב המחבר בשו"ע או"ח (סי' שכח סמ"ה): "לוחשים על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה".

ותמה ע"ז בספר 'באר שבע' [בחידושיו על סנהדרין שם] פליאה עצומה: "פרש"י "בשביל שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה". ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים, לא כן אבי, ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה, שהרי משנה שלמה שנינו בפרק שני דעדיות, הצד נחש בשבת אם מתעסק שלא ישכנו פטור, ואם לרפואה חייב וכו'. ובסוף פרק האורג (קז, א) אמר שמואל דהאי פטור - פטור ומותר הוא, א"כ אי אפשר לומר שהברייתא בא לאשמעינן דאין בכך משום צידה, שהרי אפילו הצד ממש שלא יזיקו מותר לכתחילה, א"כ מאי ואין בכך משום צידה, דמשמע אבל בצד ממש שלא יזיקו אסור. וכבר היה אפשר לו לפרש שהברייתא בא לשמעינן דאין בכך משום רפואה דומיא דאינך, וכן משמע מדברי הטור שקבע דין זה בסי' שכ"ח ולא קבע דין זה בסי' שט"ז בדיני צידה, כמו שכתב שם המשנה דעדיות הצד נחש כו'. והרב המחבר שו"ע בסי' שכ"ח נגרר אחר דברי רש"י וחשב שהטור פירש ג"כ כדפרש"י מדהעתיק בס' בית יוסף על דברי הטור הברייתא עם פרש"י. ואני אומר אחר המחילה מכבוד תורתו בכאן כבודו הגדול במקומו מונח, אבל אגב חורפי' לא דק" וכו' עכ"ל.

והנראה בזה לתרץ בהקדם מ"ש בשו"ע רבנו הזקן סי' שכח ס"נ: "לוחשין על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו, אע"פ שאינן רצין אחריו, ואין בכך משום צידה, ואפילו להמחייבים במלאכה שאצל"ג". עכ"ל.

וצ"ב למה שינה רבנו הזקן מלשון המחבר ומוסיף "אע"פ שאינן רצין אחריו". וידוע שכל דבריו המה "בדקדוק גדול לא חסר ולא יתר אות א'" [הסכמת הרבנים בני המחבר בתחילת ספר התניא].

והנה בסי' שטז סי"ז כתב רבינו הזקן: "ואפי' לכתחלה מותר לצוד כל מיני רמשים שדרכן להזיק, כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם אפי' במקומות שאינן ממיתין בנשיכתן, ואפי' אין רצין עתה אחריו כלל, אלא שחושש על העתיד שמא ירוצו אחריו או אחר אדם אחר וינשכוהו, או שמא לא ישמר עצמו מהם וינשכוהו, או שמא יזיקו לאחרים שלא ידעו להשמר מהם, שכיון שאינו צדן אלא בשביל להנצל מהזיקן ה"ז מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואף שכל מלאכה שאצ"ל פטור אבל אסור מד"ס, כאן התירו חכמים לנכרי מפני חשש היזק הגוף, ואף להאומרים שמשאצ"ל חייב עליה ואין מחללין שבת במלאכה גמורה של תורה בשביל היזק הגוף אלא בשביל סכנת נפשות, מ"מ כאן כיון שאינו צדן כדרכו אלא מתעסק בהם שלא יוכלו להזיק, שכופה עליהן כלי או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו, לפיכך התירו לעשות כן אפילו ברמשים שאינן ממיתין כלל אלא שמזיקין בלבד", עכ"ל.

והנה בדין שמותר לצוד נחשים ועקרבים שלא יזיקו, כותב רבנו: "ואפילו אין רצין עתה אחריו כלל, אלא שחושש על העתיד שמא ירוצו אחריו או אחר אדם וינשכוהו", וכאן בסי' שכח גבי לוחשין על נחשים ועקרבים שלא יזיקו כותב רבנו "אע"פ שאינן רצין אחריו", ולא כותב "שאינן רצין עתה אחריו". וצ"ל למה שינה רבנו, דבסי' שטז כותב "עתה" ובסי' שכח אינו כותב "עתה"?

והנה בגמ' שבת (קיד, ב) נאמר: "שבות קרובה התירו, שבות רחוקה לא התירו". ופרש"י שם בד"ה שבות קרובה: "כלומר, דחיוב שבות התירו לצורך דבר קרוב, ולא לצורך דבר רחוק" עכ"ל. וכ"ה בפסחים (מז, א). ובפרש"י שם ד"ה שבות קרובה: "של יום טוב עצמו, או של אותה שבת עצמה, שצריכה לבו ביום, במקדש התירו. ובד"ה שבות רחוקה, לדחות שבות יום טוב זה בשביל שבת שניה, לא התירו במקדש" עכ"ל.

ומעתה מיושב היטב תמיהת ה'באר שבע', דהך דסנהדרין דלוחשין על נחשים ועקרבים מיירי אפילו גבי שבות רחוקה, דלא רק שלא רצין עתה אחריו כלל, אלא שגם אינו חושש על העתיד הקרובה שמא ירוצו אחריו או אחר אדם אחר, אלא דהחשש הוא על העתיד הרחוקה - "אע"פ שאינן רצין אחריו", אפ"ה מותר הדבר רק מפני "שאין בכך משום צידה", כלומר שמעיקרא לחישת נחשים אינו בכלל בגדר של מלאכת צידה כלל, דאילו היה בגדר מלאכת צידה, היה באמת אסור, משום דשבות רחוקה לא התירו, והרי כאן מיירי גבי שבות רחוקה, כנ"ל.

משא"כ בסי' שטז ובמשנה דעדיות ובגמ' דשבת קז, א. מיירי בצידה ממש, שחושש על העתיד הקרובה בלבד, משא"כ גבי חשש על העתיד הרחוקה באמת אסור לצוד אפילו "שאינו צדן כדרכו אלא מתעסק בהם שלא יוכלו להזיק, שכופה עליהן כלי" וכו', כיון דכל ההיתר הוא משום דהוי מלאכה שאצל"ג, שבעצם פטור אבל אסור, וכאן התירו חכמים את השבות מפני חשש היזק הגוף, וזה אינו אלא בשבות קרובה, אבל גבי שבות רחוקה לא התירו, ואף למ"ד דמשאצל"ג חייב, התירו לצוד שלא כדרכו, שמתעסק בהם שלא יוכלו להזיק ע"י שכופה עליהם כלי וכו', זה רק לגבי חשש על העתיד הקרובה בלבד, משא"כ לגבי חשש לעתיד רחוקה לא התירו שבות. וההיתר של לחישת נחשים מיירי אפילו בשבות רחוקה, כיון שאינו מעיקרא בגדר מלאכת צידה כלל, וא"ש מאד ולק"מ קושיית ה'באר שבע'.

ולפי"ז מבואר היטב מה שהוסיף רבנו הזקן "אע"פ שאין רצין אחריו" עמ"ש בגמ' ובשו"ע, דהיינו כדי לבאר עומק כוונת הגמ' והשו"ע דמיירי גבי שבות רחוקה, וכדי להשמר מפליאתו של ה'באר שבע', ושזהו "אפילו להמחייבים במלאכה שאצל"ג". ולפי"ז מבואר גם ההבדל שבין סי' שטז שכתב "עתה" לסי' שכח שלא כתב "עתה" וא"ש.

וזה דלא כמ"ש הב"ח בסי' שכח [אות מה - בטור שם הוצאת מכון ירושלים] על לוחשין לחישות נחשים ועקרבים וכו'. "בפרק חלק. ופירושו כשרואין שבאין להזיק לוחשין לחש כדי שיעמדו במקומן ולא יבואו להזיק ואין בכך משום צידה", עכ"ל - דאם מיירי "כשרואין שבאין להזיק" קשה על זה תמיהתו העצומה של ה'באר שבע'. דמאי קמ"ל? והרי גם צידה ממש מותר בזה האופן, ולדעת כולם כנ"ל, אלא לפמ"ש רבנו הזקן דמיירי בשבות רחוקה ש"אע"פ שאין רצין אחריו" א"ש מאוד.

ולפי"ז יבואר עוד שינויים שיש בנידון שלנו, דבסי' שטז ס"ז כתב המחבר "הצד נחשים ועקרבים בשבת . . בשביל שלא ישכנו מותר", ובסי' שכח סמ"ה כתב המחבר "לוחשים על נחשים ועקרבים שלא יזיקו ואין בכך משום צידה", דלמה כאן נאמר "ישכנו" וכאן "יזיקו"? - אלא דלפי הנ"ל א"ש, ד"ישכנו" מתאים יותר להיזק קרוב שהוא לפנינו "שרואין שבאין להזיק", משא"כ "יזיקו" משמע יותר לחשש היזק רחוקה. וגם במשנה דעדיות ובגמ' דשבת (קז, א) נאמר "שלא ישכנו", משא"כ בגמ' דסנהדרין נאמר "שלא יזיקו", וא"ש.

ועפי"ז יבואר גם מ"ש הלבוש בהל' שבת (סי' שכח סמ"ה): לוחשים על נחשים ועקרבים שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה, שאין זה דרך צידה", עכ"ל. ולכאו' יש כאן יתור וכפל לשון, דמאי קמ"ל "שאין זה דרך צידה", והלא קאמר ש"אין בכך משום צידה"?

ברם, לפי הנ"ל א"ש מאד, ואין כאן כפל לשון, דבמה שאמר ש"אין בכך משום צידה" אפשר להבין (ולטעות) שהכוונה, שרק אינו עובר בנדו"ד על האיסור של צידה (כמו שהכוונה הוא בסי' שטז הנ"ל), אבל הפעולה עצמה הוא בגדר מלאכת צידה, וע"כ מוסיף "שאין זה דרך צידה", כלומר שאין זה מעיקרא בכלל בגדר מלאכת צידה, אלא שזה רק כעין פעולת שכנוע שעוצר את הנחש במקומו שלא יבוא להזיק, ותו לא.

ולפי"ז ניחא מה שהעיר ה'באר שבע' שהיה צריך לקבוע דין זה דלוחשין על נחשים וכו' בסי' שטז בדיני צידה, ולא בסי' שכח דמיירי מדיני רפואה וחולה בשבת, כיון דהך דלוחשין באמת אינו שייך מעיקרא בכלל דיני "צידה האסורה המותרת בשבת" (לשון רבינו בכותרת של סי' שטז), אלא שזה שייך לדיני "חולה בשבת", כדי להשמר מחולי ע"י נשיכת הנחש והעקרב, וא"ש.

והא דהצריכו להתיר לחישת נחשים ועקרבים בשבת רק במצב שלא יזיקו, ואפילו שהוא חשש רחוק (וכ"ש קרוב, כמובן), אבל סתם כך אסורה לחישה בשבת, זהו מטעם דאסור להרבות בשיחה בטילה בשבת, שנאמר ממצוא חפצך ודבר דבר, וע"ד שכתב הרמב"ם בהל' עבודה זרה (פי"א הי"א) [שה'באר שבע' מביאו ע"ש]: "מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפילו בשבת, כדי ליישב דעתו ולחזק לבו". והיינו שהרמב"ם חולק על רש"י במ"ש בגמ' סנהדרין דלוחשין על נחשים וכו', מירי לאחר הפציעה "כדי שלא תטרף דעתו עליו", משא"כ רש"י ושאר הפוסקים ס"ל דמיירי לפני הפציעה כדי למנוע אותה, ואשמעינן דמותר, ואין בנדו"ד האיסור דדיבור של חול.

ע"כ מה שכתבתי ואתי בכתובים מלפני לד שנים. וכעת ראיתי בגליון רנו שדן בזה הרב שלום דובער וולפא שי', שמביא תוכן תמהית ה'באר שבע', וכתב ע"ז לתרץ: "וכמובן שמצוה ליישב את דברי רש"י, איך כתב שהחידוש הוא שמותר לצוד הנחש בלחישה, אחר שצידה ממש מותרת בשבת בשביל שלא ישכנו.

"ומעתה נעיין בשו"ע אדה"ז, ונראה איך שבמתק לשונו תירץ גם את קושיית התוס' הנ"ל (שבת ג, א. ד"ה הצד נחש), וגם את קושיית ה'באר שבע', ומבלי שיזכיר קושיותיהם כלל.

"וכך כתב אדה"ז בסימן שטז סט"ז-יז: "כבר נתבאר בסי' רעח, שיש אומרים שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה, דהיינו שצריך לגוף הדבר שהמלאכה נעשית בו. לפיכך . . ההורג נחש בשביל שלא יזיקנו, הרי זו משאצ"ל, כיון שאין צריך לא לגוף הנחש ולא לדמו, ואינו הורגו אלא כדי להנצל מהזיקו. וכן הצד אינו חייב אלא אם כן יש לו צורך בגוף הדבר הניצוד עצמו . . ואפילו לכתחילה מותר לצוד . . נחשים ועקרבים וכיוצא בהם . . שמכיון שאינו צדן אלא בשביל להנצל מהיזקן הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואף שכל מלאכה שאצ"ל פטור אבל אסור מדברי סופרים, כאן התירו חכמים לגמרי מפני חשש היזק הגוף".

"(עד כאן הוא הפשט הפשוט, ועתה מוסיף אדה"ז את חידושו:) "ואף להאומרים שמשאצ"ל חייב עליה ואין מחללין שבת במלאכה גמורה של תורה בשביל היזק הגוף אלא בשביל סכנת נפשות, מ"מ כאן כיון שאינו צדן כדרכו אלא מתעסק בהם שלא יוכלו להזיק, שכופה עליהן כלי או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו, לפיכך התירו לעשות כן אפילו ברמשים שאינן ממיתין כלל אלא שמזיקין בלבד".

"ובזה מתרץ אדה"ז קושיית התוס' הנ"ל, כי אף ששמואל סובר כרבי יהודה, מ"מ ההיתר לצוד לכתחילה נחש המזיק בשבת, הוא לדברי הכל, גם לר"י המחייב במשאצ"ל, והטעם הוא כי אין זה בדרך צידה, וכשאינו כדרכו האיסור הוא מדרבנן, והם התירו במקום צער.

"ובהמשך לזה כותב אדה"ז בסימן שכח סיף נ': "לוחשין על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו אע"פ שאינן רצין אחריו, ואין בכך משום צידה ואפילו להמחייבים במלאכה שאינה צריכה לגופה". והיינו שהולך בזה לשיטתו, שההיתר של "צד נחש" אינו רק משום משאצ"ל, אלא גם לר"י ומשום שאינו בדרך צידה. ולכן צריך לחדש שגם כאשר מביאים מומחה חובר חבר, שדרכו לצוד בדרך של לחישת נחשים ועקרבים, מ"מ גם זה אינו דרך צידה ובמקום צער והיזק מותר לכתחילה. ובזה מתרץ אדה"ז את קושיית ה'באר שבע' על רש"י". ע"כ.

ובמח"כ איני רואה כאן שום תירוץ על קושיית ה'באר שבע', דכמו שקשה לדעת רבי שמעון דס"ל דמלאכה שאצל"ג פטור, אבל הכא התירו לגמרי מפני חשש היזק הגוף, א"כ מה החידוש במה שהתירו לחישה על נחשים ועקרבים, לאחר שצידה ממש מותרת בשבת? ה"נ קשה גם לדעת רבי יהודה דס"ל דמלאכה שאצל"ג חייב, מ"מ כאן כיון שצדן שלא כדרכו, שמתעסק בהם שלא יוכלו להזיק, התירו לעשות כן מפני חשש היזק הגוף, א"כ מה החידוש בהיתר דלחישה על נחשים ועקרבים, לאחר שצידה ממש [שלא כדרכו] מותרת בשבת?

וגם מ"ש שההיתר להאומרים דמשאצל"ג חייבים עליה זהו חידושו של אדה"ז, ז"א, דכבר כתב כן המג"א שם סקי"ב, ע"ש. וגם מבואר כך ברמב"ם הל' שבת (פ"י הכ"ה), דס"ל דמשאצל"ג חייב כרבי יהודה, ע"ש. ועי' ערוך השלחן (סי' שט"ז סי"ט).

וגם מזה שכתב רבנו הזקן "ואפילו להמחייבים במלאכה שאצל"ג" ובוא"ו המוסיף, מבואר דהחידוש כאן הוא גם לדעת אלו שפוטרים במלאכה שאצל"ג.

ולפי דבריו, צ"ב למה מוסיף רבנו הזקן "אע"פ שאינן רצין אחריו" עמ"ש בגמ' ורש"י ובשו"ע?

ומה יעשה הרב וולפא בדעת המחבר שפסק להיתר בסי' שטז ס"ז לדעת רש"י דמשאצל"ג פטור, דקשה תמיהת ה'באר שבע', דלפי"ז מיותר פסק המחבר בסי' שכח סמ"ה דלוחשין על נחשים ועקרבים בשבת, לאחר שכבר צידה ממש מותרת?

ברם לפמ"ש לעיל, הכל א"ש ולק"מ.

ומה שהקשה הרב וולפא עוד: "ועדיין צריך לי עיון, למה הכניס אדה"ז הלכה זו בסימן שכח, ששם מדובר בעניני רפואה, שזה היה מתאים אם היה מפרש דין זה כהרמב"ם, אבל לשיטתו היה לו להכניס ההלכה בסימן שטז, בהמשך לעיקר הדין של היתר צידת הנחש. ואבקש מהקוראים להשתדל ליישב זאת". עכ"ל.

הנה ה'באר שבע' כבר עמד ע"ז, ע"ש כנ"ל. ברם לפי מה שביארתי לעיל, א"ש מאד למה הכניסו המחבר ורבנו הזקן הלכה זו בסי' שכח ולא בסי' שטז, כי באמת הך דלוחשין וכו' אינו שייך מעיקרא בכלל דיני "צידה האסורה והמותרת בשבת", אלא שזה שייך דווקא לדיני רפואה וחולה בשבת, כדי להשמר מחולי ע"י נשיכת הנחש והעקרב, וא"ש מאד כנ"ל.

גם מה שמיישב הרב וולפא קושיית התוס' בשבת (ג, א) ד"ה הצד נחש, עם חידושו של אדה"ז, כבר תירץ כן הערוך השלחן בהל' שבת סי' שטז סע' יט: "ובזה מתורץ קושיית בה"ג בתו"ס ריש שבת ד"ה הצד ע"ש ודו"ק".

והנה בספר 'אורה ושמחה' על הרמב"ם הל' שבת לש"ב הרה"ג ר' יוסף קדיש בראנדסדארפער שליט"א, כתב בפ"י הכ"ה עמ"ש הרמב"ם שם: "כיצד הוא עושה כופה עליהן או מקיף עליהן או קשרן כדי שלא יזיקו".- "משמע מדברי הרמב"ם דאסור לקחתו בידים ולהשליכו, ולא התירו אלא דוקא בכפיית כלי וכדומה שאינו נוטלו כלל וכלל (משום שלא יהא נראה כצד לצורך, ואולי משום איסור מוקצה) ועיין בשו"ע סי' שט"ז (ס"ז) דמשמע דמותר אפילו לקחתו בידים ולהשליכו, אמנם לשון הרמב"ם משתמע דאסור בכה"ג. ואפשר נמי דכוונת הרמב"ם למעט גם שלא יצודו במצודה ר"ל להעמיד מצודה בפניה אלא יעשה דוקא שלא כדרך צידה, וק"ל". עכ"ל.

ונראה דכיון שהרמב"ם ס"ל (פ"א ה"ז מה' שבת) כרבי יהודה דמשאצל"ג חייב, לפיכך לדידי' אסור לקחתו בידים ולהשליכו, משא"כ המחבר שמתיר, ס"ל כר"ש דמשאצל"ג פטור. וכמ"ש רבינו הזקן בסי' שטז סי"ז הנ"ל. ולפי"ז מיושב מה שהקשה הרמ"ך כאן. וראה בהגהות והערות לטור או"ח סי' שטז (הוצאת מכון ירושלים) לאות ז ס"ק כב. ולפמ"ש רבינו הזקן והמג"א (סקי"ב), א"ש מאד.

*) נכתב בט' אייר ה'תשכ"ח, בחצרות כ"ק אדמו"ר שליט"א (זי"ע).