א. איתא בגמ' קידושין (לג, ב) "איבעיא להו בנו והוא רבו מהו לעמוד מפני אביו . . איבעיא להו בנו והוא רבו מהו לעמוד אביו מפניו וכו'"? ושקו"ט בגמ' לתרץ ב' האיבעיות ולבסוף לא איפשיטו, ולכן פסק הרא"ש "וספיקא דאורייתא הוא ויעמדו זה מפני זה [ומסיים] אמרו עליו על רבינו מאיר מרוטנבורג שמיום שעלה לגדולה לא הקביל פני אביו ולא רצה שאביו יבא אליו".

אמנם הר"ן מביא מה שפסקו הר"ח והרמב"ם, ש"אע"פ שהוא רבו חייב לעמוד מפני אביו, אבל אביו אינו חייב לעמוד מפניו".

ובביאור שיטתם - דלכאו' הרי בגמ' הן איבעיות דלא איפשיטו כנ"ל, ואיך פסקו בב' האיבעיות כא' מן הצדדים? - כתב (הר"ן) דלמדו דבר זה מהמסופר בירוש' בפרקין שר' טרפון הי' מכבד את אמו באופן נפלא (עד שהי' מניח ידיו תחת פרסותיה והיתה מהלכת עליהם), ואמרו ע"ז חכמים ש"עדיין לא הגיע לחצי כבוד שאמרה תורה", והרי בודאי ר"ט הי' בגדר 'רב' כלפי אמו, ומ"מ רואים שהוא כיבדה וגם שהיא קיבלה את הכבוד ממנו. ומזה למדו - הר"ח והרמב"ם - שגם כשהבן הוא רבו של אביו או אמו מחוייב הוא לכבדם ולא להיפך. ומכיון שבסוגיין לא איפשיטו האיבעיות ונשאר הדין בספק, ובירוש' הרי הדין ברור לכן פסקו ע"פ הירושלמי.

ועכ"פ נמצא דיש כאן פלוגתא בין הראשונים להלכה בדין בן שהוא רבו של אביו; דלהרא"ש הרי שניהם מחוייבים לכבד זא"ז (מדין ספיקא דאורייתא), וכן פסקו הטור והמחבר, משא"כ לדעת הר"ח והרמב"ם יש כאן רק מצות כיבוד או"א ולא מצות כיבוד רבו. וע"פ ביאורו של הר"ן נמצא, דבאמת פליגי בזה הבבלי והירוש'; דלדעת הבבלי נשאר הדבר בספק (וא"כ צריכים לפסוק כהרא"ש לכאו'), ולדעת הירוש' יש כאן רק מצות כיבוד או"א כמשנ"ת. וצלה"ב מהו יסוד הפלוגתא.

ב. והנה כ"ק רבינו זי"ע כתב (בלקו"ש ח"ה ע' 310 בהע' מספר 65) בקשר לדברי רמב"ם אלו "ואזיל לשיטתיה דסב"ל (שחייב בכבוד אביו גם כשהוא רשע) כי בכיבוד או"א אין נפק"מ המעלות והדרגות וכו'".

פירוש: נחלקו הפוסקים באם הבן מחוייב לכבד אביו רשע או לא; הטור פסק שאינו חייב (וכן הוא דעת המרדכי והגהות מיימונית שצויינו ברמ"א), משא"כ הרמב"ם פסק שכן חייב לכבדו (וכ"כ המחבר). ומבאר רבינו, דמזה שפסק הרמב"ם דגם באביו רשע יש חיוב כיבוד, רואים שיטתו, דלענין חיוב זה אינו נוגע דרגתו של האב, וזהו גם יסוד שיטתו כאן שגם כשהאב הוא תלמידו של הבן מ"מ נשאר חיוב כיבוד אב.

ולכאו' צלה"ב: א) גם בזה, מהו יסוד לפלוגתתם באם נוגע דרגתו של האב או לא? ב) ובעיקר, דלכאו' יש הבדל גדול בין ב' הדינים; דבנידון שאביו הוא רשע הרי השאלה הוא באם קיימת מצות כיבוד לאב כזה, או לא, משא"כ בנדו"ד הרי השאלה הוא איזה חיוב כיבוד גובר - כיבוד אב או כיבוד רב. וא"כ איך אפשר לבאר שיטת הרמב"ם בנדו"ד ע"פ שיטתו שם (ובאותיות פשוטות: אה"נ דהרמב"ם סב"ל שמצות כיבוד אב קיימת גם כשהאב הוא במדריגה פחותה, אבל איך אפשר להבין מזה דחיוב כיבוד אב גובר על חיוב כיבוד רבו, שלכן כשאביו הוא תלמידו חייב הוא לכבד את אביו ולא להיפך)?

ג. ויש לבאר הדברים בהקדים עוד תמיה בענין זה; הנה משנה מפורשת היא בב"מ (לג, א) "אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת שאביו הביאו לעוה"ז ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העוה"ב . . הי' אביו ורבו נושאין משאוי מניח את של רבו ואח"כ מניח את של אביו, הי' אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואח"כ פודה את אביו וכו'" (ועיי"ש לחילוקי דינים כשאביו הוא גם ת"ח ואכ"מ). וכך נפסק להלכה ברמב"ם (הל' ת"ת) ובטושו"ע (יו"ד סרמ"ב).

ועכ"פ מפורש במשנה שחיוב כיבוד רבו גובר על חיוב כיבוד אביו (ומילתא בטעמא הוא כמבואר במשנה דזה הביאו לעוה"ז וכו'), וא"כ לכאו' היו צריכים לפשוט ממשנה זו השקו"ט בסוגיין בדין בנו והוא רבו! הרי גם בסוגיין יש מציאות כזו שב' החיובי כבוד מנגדים זל"ז (מצד חיוב כיבוד אב צריך הבן לעמוד מפני אביו, ומצד חיוב כיבוד רבו צריך האב לעמוד מפני בנו), ומדוע א"א לפשוט השאלה מאותה משנה - דחיוב כיבוד רבו גובר על חיוב כיבוד אביו, דהא זה הביאו לעוה"ז וכו'?

ובאמת רואים דלא רק שהגמ' לא פשט האיביעא מאותה משנה, אלא דעוד זאת שהר"ח והרמב"ם פסקו (ע"פ הירוש' כנ"ל) להיפך - שחיוב כיבוד אב גובר בזה על חיוב כיבוד רב (אף שהרמב"ם בעצמו פסק כאותה משנה דאבידת רבו קודמת לאבידת אביו וכו' כנ"ל)! וצלה"ב מדוע אין ראי' מאותה משנה (והלכה) דחיוב כיבוד רבו גובר על חיוב כיבוד אביו?

ואולי יש לתרץ קושיא זו (האחרונה) בהקדם מש"כ הרמ"א (סי' רמ"ב סל"ד בהגהה), "י"א הא דרבו קודם לאביו היינו שלומד עמו בחנם, אבל אם אביו שוכר לו רבי ומלמדו, אביו קודם לכל דבר (ספר חסידים), וכן נראה לי עיקר". (ולהעיר, דכ"כ המאירי על המשנה בב"מ).

והנה הבאתי לעיל (סי' יח) מש"כ בירושלמי (בפרקין ובמס' פאה פ"א) דמצות כיבוד או"א הוה בגדר 'פריעת חוב', והיינו שהבן צריך תמיד להכיר טוב ולשלם לההורים עבור כל מה שנתנו לו ועשו עבורו (בקטנותו) וכו'.

ועפ"ז י"ל דכשהבן הוא רבו של האב, הרי מצד מצות כיבוד או"א נמצא, שכל מה שהוא מלמד לאביו הוא כעין פריעת חוב לאביו עבור מה שעשה עבורו וכו', ושוב הוה כמו רב שמלמד עבור מה שנתן לו האב, דאז הרי חיוב כיבוד האב גובר על חיוב כיבוד הרב כנ"ל מהרמ"א, וא"כ גם בנידון זה יש מקום לחייב הבן דוקא בכיבוד אביו ולא האב בכיבוד רבו (שהוא בנו).

ובסגנון אחר: אה"נ כשיש לפני אדם ב' חיובים של כיבוד - לאביו ולרבו - הרי של רבו גובר כמבואר בהמשנה, אמנם כאן שונה הדבר משום דהחיוב כיבוד אב (של הבן) כאן 'אומר' דאין כאן מקום לחיוב כיבוד רבו (של האב), דמחמת החיוב שעל הבן נמצא שכאילו מלמד לאביו בשכר שנתן לו (אביו), ושוב הרי בציור זה גובר החיוב של כיבוד אב כמו שפסק הרמ"א.

ד. ועפכ"ז אולי יש לפרש דאיבעיית הגמ' בסוגיין הוא בעיקר גדר המצוה דכיבוד או"א; דהנה הבאתי בגליון העבר(ע' 20) מה שביאר כ"ק רבינו (לקו"ש חל"ו שיחה ב' לפ' יתרו) דבמצוה זו יש ב' גדרים וענינים: ה'בין אדם לחבירו' שבה, שהוא ענין ה'פריעת חוב' וכדו' דהירושלמי, וה'בין אדם למקום' שבה, והוא מה שהאדם מכבד את הקב"ה בזה שהוא מכבד את הוריו (כמבואר שם באריכות).

וי"ל דאם עיקר גדר החיוב הוא ענין הפריעת חוב שבה (היינו החלק שבין אדם לחבירו), אז יתכן לומר הסברא שכתבתי - שחיוב כיבוד אב כאן מבטל החיוב כיבוד רבו מהאי סברא שהחיוב שלו כלפי אביו הופך את לימודיו עמו להחשב כלימוד בשכר כמשנ"ת. משא"כ אם עיקר המחייב בכיבוד אב אינו הפריעת חוב שבה אלא כבודו של מקום המונח בה (אלא דיש בה גם ענין של פריעת חוב), נראה דכבר אין מקום כ"כ לסברא זו הואיל ואין זה עיקר גדר המצוה, ושוב צריכים להסתכל על ב' החיובי כבוד כמנגדים זל"ז, ואז אכן צריכים לפסוק דחיוב כיבוד רבו עדיף כמבואר בהמשנה בב"מ.

ועפ"ז י"ל דזה גופא הי' ספיקת הגמ'; איזה פרט הוא העיקר בהמצוה, הפריעת חוב שבה (דאז נמצא שבטלה כאן סיבת החיוב לכיבוד רבו), או כבודו של מקום (דאז אין הכיבוד אב מבטלת החיוב כבוד רבו).

ויומתק לפ"ז מאוד מדוע בירושלמי אכן ליתא לאיבעיא זו והדין פשוט שחיוב כיבוד אב כאן גובר (כמבואר בר"ן כדלעיל); דהרי הירושלמי הוא המקור להאי סברא שכיבוד או"א הוא מדין פריעת חוב (כמשנ"ת באורך בגליון העבר), ולפי סברא זו כבר ביארנו דאכן פשוט הוא דחיוב כיבוד אב כאן גובר. וי"ל דזהו גם שיטת הרמב"ם והר"ח כאן - דסב"ל שהעיקר בכיבוד אב הוא גדר הפריעת חוב שבה, ושוב מבטלת את החיוב כיבוד רב במקרה שבנו הוא רבו כמשנ"ת.

[והר"ז מתאים עם מש"כ הרב רפופורט שי' בגליון העבר (ע' 89) להוכיח מכ"מ בדברי הרמב"ם (בפהמ"ש, בספר היד ובשמנה פרקים) דסב"ל שמצות כיבוד או"א נחשב 'בין אדם לחבירו' יעויין בדבריו].

ועפ"ז יש לבאר איך שיטת הרמב"ם בענין זה קשורה עם שיטתו בענין החיוב לכבד אביו גם כשהוא רשע, די"ל דגם שאלה זו תלוי בהבנת עיקר גדר המצוה; דבאם העיקר הוא כבוד המקום המונח בה אז מסתבר לומר דכשהאב הוא רשע כבר א"א לכבד הקב"ה ע"י שמכבדים אדם כזה (ובסגנון של השיחה שהוזכרה לעיל: חסר בההתייחדות הגלוי' של הקב"ה עם הרשע ולכן א"א לכבד את הקב"ה ע"י כיבוד אותו אדם). משא"כ באם עיקר גדר המצוה הוא מדין פריעת חוב, הרי גם לרשע מחוייבים לשלם חוב, ושוב יש חיוב כיבוד גם בציור כזה.

ונמצא דב' שיטות הרמב"ם בזה עולות בקנה אחד, ושתיהן מיוסדות על שיטתו בגדר מצות כיבוד או"א - שעיקרו הוא בין אדם לחבירו ומדין פריעת חוב.

ואולי י"ל (אף שהוא דוחק קצת) שזהו גם כוונת דברי רבינו במש"כ דלדעת הרמב"ם במצות כיבוד או"א "אין נפק"מ המעלות והדרגות וכו'" - דזהו משום דסב"ל שהעיקר הוא דין של פריעת חוב כנ"ל, ולכן אינו נוגע דרגתו של האב גם במקרה שהוא רשע וגם במקרה שהוא רבו וכמשנ"ת.

[ואולי יש לבאר עפ"ז עוד דבר יפה; דהנה על שיטת הרמב"ם דחייבים בכיבוד גם לאב רשע הקשה הטור (ועוד) מסוגיית הגמרא בכ"מ דהא דבנים מחוייבים להחזיר גזילת אביהם (או הרבית שלקח) מחמת חיוב כיבוד, הוא רק כשעשה תשובה קודם שמת, דרואים מזה שחיוב כיבוד הוא רק עבור בעל תשובה משא"כ עבור מי שעומד ברשעו!? ותי' ע"ז הלח"מ דהא דפטורים מכיבוד כשהאב הוא רשע הוא רק על הכיבוד שלאחר מיתה, משא"כ בחייו מחוייבים לכבדו גם כשהוא רשע, ע"כ. ולכאו' תמוה מהו ההסברה בזה לחלק בין דיני כיבוד מחיים לכיבוד שלאחר מיתה?

ולדברינו, אולי אפשר לפרש הענין כך: דרק כשמכבדו בחיים מקיים בזה הענין דפריעת חוב משום שאז נהנה האב מהכיבוד, משא"כ הענין של כיבוד לאחר מיתה - י"ל - הוא בעיקר כבוד המקום, והרי ביארנו שלכבד אביו רשע מתאים רק מחמת גדר פריעת חוב שבהמצוה, ומובן א"כ שכיבוד כזה כבר אינו שייך אחר מיתת האב].