א. במשנה ריש כלל גדול מבואר דבשגגת שבת וזדון מלאכות ועשה מלאכה הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת.

בגמ' בכריתות מפורש דהטעם לחייב בשגגת שבת וזדון מלאכות על כל שבת ושבת דהוא משום ד"ימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק".

ונחלקו רש"י ותוס' בביאור הלכה זו, דברש"י מבואר דהטעם דאמרינן ימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק הוא משום "שא"א שלא נודע לו בינתיים שאותו היום שבת הי'". והיינו שאין הפשט ש"הימים" עצמם מחלקים, אלא הידיעה שהיתה שבת היא המחלקת, והימים שבנתיים הם רק היכי תמצא שא"א שלא נודע לו שאותו היום הי' שבת.

וע"ז הקשה התוס', דאינו מספיק כדי לחלק השגגות רק הידיעה שהי' שבת, אלא כדי שייקרא ב' העלמות, צריך שיהא ידיעת החטא. ומביא ראי' ע"ז מסוגיא ד"קצירה גוררת קצירה" אף דבין קצירה הראשונה שהי' בשגגת שבת וזדון מלאכות וקצירה שני' שהי' בשגגת מלאכות וזדון שבת נודע לו שהי' שבת, מ"מ עדיין נק' העלם אחד ונפטר בקרבן אחד.

ומשו"ה פי' התוס' דהא דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק אינו משום שנודע לו על שבת, דידיעה שהי' שבת בלי ידיעה שעשה מלאכה אינה מחלקת השגגות. אלא דגזירת הכתוב היא דאע"פ שלא שמע ימי ההיתר בינתיים הויין כמו ידיעה לחלק.

והנה התוס' הק' על רש"י גם משיטת רב חסדא בכריתות, דהנה במשנה בכריתות מובא ששאל ר"ע את ר"א העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת מהו, חייב על כל אחת ואחת או חייב א' על כולן וע"ז ענה לו ר"א חייב על כל אחת ואחת וק"ו מנדה ומה נדה חייב על כאו"א שבת לא כ"ש.

והנה בביאור שאלת ר"ע ותשובת ר"א נחלקו בגמ' שם, דר"ח ס"ל דבזדון שבת ושגגת מלאכות הי' פשיטא לי' דשבתות כגופין דמיין, ומשו"ה חייב על כל שבת ושבת. והיינו דכמו דבשגגת מלאכות הוי כל מלאכה חיוב נפרד וחייב על כל מלאכה, כמו"כ הוי כל שבת כמלאכה נפרדת וחייב על כל שבת. והשאלה היתה בשגגת שבת וזדון מלאכות דהתם לא אמרינן שכל מלאכה היא נפרדת מהשני', ומשו"ה חייב חטאת א' על כל השבת אף שעשה הרבה מלאכות, א"כ ה"ה שאין גופין מחולקין סיבה לחייב על כל שבת ושבת, ומ"מ השאלה היא האם אמרינן ימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק.

וע"ז הק' בגמ' דאם שאילת ר"ע הי' האם ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, למה הביא ר"א ראי' מנדה, הרי בנדה מה ימים שבנתיים איכא. וע"ז תירצו בגמ' דאיירי בנדה שראתה וטבלה וחזרה וראתה וטבלה דימי ההיתר שבינתיים הויין כמו ידיעה לחלק.

ומזה הקשה התוס' דלפרש"י דהביאור בימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק הוא משום שא"א שלא נודע לו בינתיים שאותו היום הי' שבת, א"כ מה שייכי זה שטבלה בינתיים לזה שנודע לה, ואיך ע"י הטבילה נעשה נודע לה. ומזה מכריח התוס' דגזירת הכתוב הוא דימי היתר בינתיים חשוב ידיעה.

ב. והנה בס' 'וזאת ליהודה' מביא בשם רעק"א דהמח' בין רש"י ותוס' הנ"ל מתלי תלי בהמח' בין ר"ח ורבה בכריתות בביאור המשנה הנ"ל.

דהנה רבה פי' שם דלר"ע הי' פשוט דבשגגת שבת וזדון מלאכות אמרינן דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, והשאלה שלו היתה האם אמרינן דשבתות כגופין דמיין בשגגת מלאכות וזדון שבת. ור"א ענה דשבתות כגופין דמיין, ולא קיבלה ר"ע מיני'. וממילא ס"ל לר"ע שבשגגת שבת חייב על כל שבת, ובשגגת מלאכות חייב על כל מלאכה ולא על כל שבת, דר"ע ס"ל דשבתות לאו כגופין דמיין.

וע"ז אומר רעק"א דרבה דס"ל בפשיטות דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, ומ"מ מספקא לי אי שבתות כגופין דמיין בשגגת מלאכות, ע"כ לא ס"ל כשיטת התוס' דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק הוי גזה"כ, דאם גזה"כ היא - מהו הסברא לחלק דדווקא בשגגת שבת אומרים דימים שבינתיים הוי ידיעה לחלק ולא בשגגת מלאכות, אלא ע"כ צ"ל דסברת רבה דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק בנוי' על הידיעה שאותו היום הי' שבת, וא"כ מובן שזה שייך רק בשגגת שבת ולא בשגגת מלאכות. ומשו"ה שאל את ר"א האם בשגגת מלאכות אומרים שהן כגופין מחולקין.

ועפ"ז מתרץ את קושיית התוס' הנ"ל על פרש"י משיטת ר"ח דאה"נ לשיטת ר"ח דהשאלה היא האם אמרינן ימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק הכוונה היא האם אומרים דגזירת הכתוב דהימים שבינתיים הויין כמו ידיעה לחלק, ומשו"ה שפיר הביא ר"א ראי' מנדה שטבלה וחזרה וראתה כו' דאמרינן דגזירת הכתוב דימי היתר שבינתיים הוי כמו ידיעה לחלק.

אבל רש"י שפירש את המשנה עפ"י שיטת רבה דבשגגת מלאכות אינו חייב על כל שבת אלא על כל מלאכה, וא"כ רש"י שפיר פירש דימים שבינתיים הוי ידיעה לחלק הכוונה דא"א שלא נודע לו. דלרבה ע"כ צ"ל דזהו הפשט בימים שבינתיים, דאל"כ למה לא אמרינן דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק גם בשגגת מלאכות.

ואולי אפשר להוסיף עוד נופך של ראי' למהלך הנ"ל של רעק"א דאומר שהמח' בין רש"י ותוס' בהבנת ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק מתלי תלי בהמח' בין ר"ח ורבה, דהנה לכאורה עיקר המח' בין רבה ור"ח הוא (כמבואר בסוגיין שם) בשיטת ר"ע האם אמרינן שבתות כגופין דמיין או לא, דרבה ס"ל דלר"ע שבתות לאו כגופין דמיין וכמו שמוכיח מהמשנה דבשגגת מלאכות חייב על כל מלאכה ולא על כל שבת. וע"כ זהו שיטת ר"ע וכמבואר בסוגייא שם. אבל ר"ח ס"ל דלר"ע שבתות כגופין דמיין, והפשט בהמשנה הוא דבשגגת מלאכות חייב אף על כל מלאכה, אבל ה"ה דעל כל שבת.

ועפי"ז לכאורה יש לשאול מנין לר"ח דכגופין דמיין ופשיטא לי', והשאלה היא רק אי ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, וקבלה מיני', למה לא פי' דפשיטא דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, והשאלה היא אי שבתות כגופין דמיין, וענה שכגופין דמי וקיבל מיני' (והיינו מהי סברתו של ר"ח בהסברת הקושי').

אבל לפי' רעק"א הנ"ל מאוד מובן, דאם פשיטא לי' דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק אין מה לשאול אי שבתות כגופין, דאפילו אי לאו כגופין דמיין עדיין חייב על שבת מטעם דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, דלר"א ימים שבנתיים הוי ידיעה לחלק הוא מגזירת הכתוב כנ"ל.

והיינו דנוסף על הראי' דשיטת ר"ח הוא כשיטת התוס' מהא דהביא ר"א ראי' דימים מחלקין מנדה שטבלה (וכקושיית התוס' על רש"י) יש גם ראי' מר"ח גופא מאיך שלמד את שאלת ר"ע.

ג. והנה רעק"א מתרץ עפי"ז כמה מקושיות התוס' בהמשך הסוגייא, ומזה מוכח דהתוס' לא ס"ל כרעק"א, וס"ל להתוס' דאף לשיטת רבה אפשר לומר דגזה"כ הוא, ולכאורה צ"ב.

רעק"א שואל קושיא אלימתא (לכאורה) על פי', דהנה בהסוגיא דכריתות מובאת שיטת אביי דהי' פשיטא לר"ע דשבתות לאו כגופין דמיין (והיינו דלאביי גם ר"א ס"ל דשבתות לאו כגופין דמיין, כמבואר ברש"י שם), והשאלה היא האם אמרינן ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק בשגגת שבת, ור"א ענה שימים מחלקין, ור"ע קיבלה מיני'.

ומזה הקשה רעק"א על ביאור הנ"ל, דהא אביי ס"ל כרבה בפרט הזה דשבתות אינן כגופין ומשו"ה בשגגת מלאכות אינו חייב על כל שבת, ומ"מ ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק. ולפי חשבון זה ע"כ צ"ל דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק הוא משום שא"א דלא נודע דאל"כ מאיזה טעם לא נימא ג"כ ימים שבינתיים בשגגת מלאכות.

אבל לאידך מכיון ששאלת ר"ע היתה אי ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק א"כ מתעוררת אותה שאלה ששאלה הגמ' בהמשך על ר"ח, דבנדה איזה ימים שבינתיים איכא, וע"כ צ"ל דהתי' הוא כמו לר"א דאיירי בטבלה וחזרה וטבלה.

והיינו שאביי ס"ל כרבה דאף דשבתות לאו כגופין דמיין, מ"מ ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק שזה מראה דע"כ הא דמחלק היינו משום דא"א שלא נודע, דאל"כ למה לא נאמר ימים שבינתיים בשגגת מלאכות, ולאידך ס"ל דהשאלה היא על דין ימים שבינתיים וע"ז ענה מנדה והיינו כשטבלה וחזרה וטבלה, והיינו ע"כ דימים שבינתיים דמחלקים הוי גזה"כ דאל"כ איך מביאים ראי' מנדה.

והנה רעק"א מסיים שמפני הקושיא הנ"ל לא פי' רבה כאביי. אבל צ"ע דלפי' רעק"א איך פי' כן אביי.

והנה לכאורה מלבד הקושיא הנ"ל משיטת אביי על מהלך רעק"א, קשה בדרך הפשט והיינו דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק יש לזה שני משמעויות בסוגיא אחת, היינו כשרבה אמר דפשיטא לי' דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק הכוונה מצד שנודע לו, ור"ח כשאמר ימים שבינתיים מבעיא לי' הכוונה משום גזה"כ.

ואולי אפ"ל דרעק"א נקט כהנחה פשוטה דאם אמרינן שגזה"כ דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק אין מקום לחלק בין שגגת שבת ושגגת מלאכות, ואם בשגגת שבת חייב על כל שבת דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק ה"ה בשגגת מלאכות.

והנה זה פשוט דהגדר דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק הכוונה שיש לזה דין ידיעה, והיינו דאף דגזה"כ הוא אין הכוונה שגזה"כ דהוי השבתות חלוקין אלא הכוונה דיש לזה דין ידיעה. וכדמוכח בהסוגיא דכריתות דאם אין ידיעה לחצי שיעור לא מהני הימים שבינתיים לחלק בין שני חצאי שיעור והיינו דלהימים יש דין ידיעה.

ואולי יש מקום לומר דאף דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק מגזירת הכתוב, זהו רק בשגגת שבת. והיינו דאם לא ידע שזה שבת ואח"כ הי' ימי היתר ואח"כ אינו יודע על השבת השני', נחשבים הימי היתר כאילו שבאמצע הי' לו ידיעה על השבתות (וגם על החטא), אבל בשגגת מלאכות אולי לא יחשבו הימים בינתיים לידיעה.

וההסברה בזה היא דהעדר ימים שבינתיים הויין ידיעה הכוונה דכיון דעכשיו אחרי השבת לא נוגע כלל הידיעה של שבת שעברה והידיעה והעדר הידיעה שווים לכן א"א לצרף פעולה שעשה בשבת שעברה לפעולה שעשה בשבת הבאה ולקרותה שעשאה בהעלם אחד מכיון שבאמצע עבר מצב שההעלם הראשון לא מעלה ולא מוריד (וע"ד הסברא שהובא ברמב"ן בשם הר"ש).

אבל אם הי' שגגת מלאכה י"ל דאף דהיו ימים שבינתיים של היתר מ"מ מכיון שעדיין הי' לו העלם מלאכה והעלם זה נוגע גם לשבת הבאה א"כ עדיין ההעלם קיים ולא אמרינן ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק.

בקיצור: אי נקטינן שימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק הוא גזה"כ צ"ע מהו הגזה"כ האם הפי' הוא גזה"כ דאף דהוא העלם אחד יש לו דין של שתי העלמות בגלל שבנתיים היו ימי היתר וא"כ אין מקור לחלק מה הי' השגגה.

או דהפי' הוא דבמצב שההעלם אינו נוגע א"א לצרף ההעלם שהי' במצב קדום עם ההעלם שהי' במצב מאוחר, אם בינתיים עבר זמן שההעלם הזה אינו משנה. וא"כ דוקא בשגגת שבת מהני ימים שבינתיים לחלק ולא בשגגת מלאכה.

כל הנ"ל אפשר לומר בדעת אביי שחולק כנ"ל על רבה אפילו לפי פי' רעק"א או לבאר דעת התוס' דנקט בפשטות דאם רבה ס"ל דימים שבנתיים דמחלקים הוי גזה"כ וכנ"ל.

ד. והנה התוס' נקט בפשיטות דלר"ח ע"כ ימים שבינתיים דמחלקים הוי גזה"כ ולא משום דנודע לו מהא דלר"ח הראי' מנדה הוא מנדה שטבלה וכו' דלא שייכי התם לדעת התוס' הסברא דא"א שלא נודע לה.

והנה ברמב"ן תי' דגם בנדה שטבלה שייכי ג"כ הסברא דא"א דלא נודע. ואולי י"ל דאפילו אי נקטינן דבנדה לא שייכי הסברא דא"א שלא נודע מ"מ שייכי שפיר להביא ראי' מנדה לשבת אף שבשבת יסוד הדין הוא משום דא"א דלא נודע.

דהנה רש"י בהמשנה ד"ה 'חייב על כל שבת ושבת' כתב: "חטאת אחת לכל שבת, ואף על פי שלא נודע לו בינתים, והעלם אחד הוא, אמרינן: ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק, שאי אפשר שלא שמע בינתיים שאותו היום הויין שבת, אלא שלא נזכר לו במלאכות שנעשו בו, ושגגה קמייתא משום שבת הוא דהויין, והא אתיידע ליה ביני ביני, הלכך, כל חדא שבת - חדא שגגה היא".

והיינו שמפורש ברש"י ד"העלם אחד הוא", ואעפ"כ חייב על כל שבת ד"כל חדא שבת חדא שגגה היא".

ולכאו' צ"ב אפילו אם לא נודע לו בינתיים שאותו היום הי' שבת, הא מכיון שכל שבת הוא זמן נפרד למה לא אמרינן שכל שבת הוא חדא שגגה.

ולכאורה ההסבר הוא דהנה שגגת שבת הכוונה שלא יודע שכבר הגיע שבת ולמשל מי שיודע שהיום הוא יום ראשון א"כ יודע שעוד ששה ימים יגיע שבת ואם איך שהוא טעה בחשבון וחשב על יום שני שהוא גם ראשון א"כ כשהגיע שבת חשב שזה יום שישי (או חמישי וכיו"ב) והיינו שהשגגה היא שאינו יודע שהגיע ה"שבת".

והנה אם הי' שייך שבן אדם יחשוב שבועיים שעדיין לא הגיע השבת א"כ הי' נק' העלם אחד שעדיין כל יום קם וחושב שעדיין הוא יום שני (וכיו"ב).

אבל באמת זה לא נכון בדרך כלל ורק שטעה ביום א' או שתים א"כ כשמגיע באמצע השבוע השני הוא כבר יודע שעבר השבת שחיכה לה בשבוע שעבר שהרי בסוף שבוע שעבר ידע שזה רביעי/חמישי ועכשיו יודע שזה שני/שלישי (אולי הוא לא יודע שכשהגיע שבת הוא לא ידע שזה שבת) וא"כ עכשיו הוא כבר מחכה לשבת הבאה וכשלא יודע מתי שבת הבאה זוהי שגגה חדשה.

[והיינו אפילו אם עשה טעות בחשבון הימים (כסיפור הידוע) ג"כ נק' ב' שגגות שההבנה בב' שגגות היא שחכה לשבת זו וטעה בה, וגם לזו וטעה בה ואינו נק' שגגה אחת אא"כ מחכה שבועיים לאותה שבת. (כמדומני שכן מבואר בפי' הר' א. פיקרסקי שי' על התוס' עיין שם.)]

ועפי"ז י"ל דהא דס"ל לרש"י דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק הוא משום דא"א דלא נודע זהו דוקא בשבת דאם לא נודע לו בינתיים הוי שגגה אחת.

אבל בנדה דטבלה בינתיים, אין השוגג בזמן נדות דקודם שטבלה שייכי כלל להנדות דהזמן לאחר שטבלה וא"א בכלל לומר דהוי חדא שגגה, שפיר אמרינן אפילו לרש"י דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק אפילו אם לא נודע.

בקיצור: לרש"י אין הידיעה בהימים שבינתיים דין ידיעה לשוי' שתי העלמות אלא לשוי' שתי שגגות, ובנדה שטבלה שהוי שתי שגגות אפילו בלא ידיעה לא צריך שידע בימים שבינתיים.