פסחים י,א צבור א' של חמץ ולפניו שני בתים בדוקין כו' היינו שני שבילין: לרש"י מקילין בבדיקת חמץ משום שהוא ס' דרבנן, ומשמע שאם הי' מדאורייתא הי' אסור. אבל בתוס' כ' דבשני שבילין מדאורייתא טהורים אפי' בבאו בבת אחת, והיינו משום שיש לכל א' חזקה, ולפ"ז צ"ל דבבד"ח היו מקילין גם כשלא ביטלו משום שיש לבית חזקת בדוק.

ועי' בפס"ד לצ"צ או"ח סי' תמח אות ג שמביא דתוס' נדה ב,א סבר שטהורים משום החזקה, ומבאר שהא"ז (המובא בב"י יו"ד סוס"י קט) סבר שלא מועיל החזקה "דהאיך אפשר לומר שתועיל חזקת טהרה לטהר שניהן כיון דעכ"פ אחד ודאי טמא", ומקילין בשני שבילין משום ס' טומאה ברה"ר טהור. ונראה דרש"י בסוגין הולך בשיטת הא"ז הנ"ל ולכן לא אזלינן כאן בתר החזקה ומקילין רק בבד"ח דרבנן.

וי"ל דמחולקים בגדר החזקה, דלתוס' הוא דין והנהגה בפועל במקום ספק אע"פ שלפי המציאות א"א להיות ששניהם טהורים מ"מ כל א' מהם מצי למימר דאוקמי' על חזקתו, אבל להא"ז ורש"י החזקה הוא מפני שתולין שכן המציאות והיכא שא"א להיות המציאות ששניהם טהורים אין כאן חזקה.

ובשו"ע אדה"ז סי' תלט ס"ה כתב "שספק זה כו' אינו נחשב לספק כלל מה"ת שבודאי נכנס לאחד מהם וכיון שאינו יודע איזהו שניהם צריכין בדיקה דהי מנייהו מפקת", ולכן לא נחשב לספק כלל להצטרף לס"ס עיי"ש. ולדבריו לא זו בלבד שהורעה החזקה כיון שאחד מהם בודאי אסור (שאזי נחשב עדיין כספק), כ"א שיש כאן ודאי איסור ביניהם ולא "נחשב לספק כלל מה"ת" משום הסברא של "הי מנייהו מפקת" (שהוא כלשון הגמ' בב"ק ג,א ושם נחשב כודאי אפי' לחייב ממון ויש לחלק ואכ"מ).

ואע"פ דבאדה"ז מדובר בשני בני אדם, מ"מ אין כל אחד מהם יכול לומר שיש בביתו חזקת בדוק, אלא דיינינן שניהם ביחד. וי"ל משום שתורת אמת לא יכולה להורות ששניהם פטורים כיון שזה בודאי שקר, אלא בהכרח שאחד מהם חייב וחל כאן חיוב בדיקה ואין אף אחד יכול לפטור עצמו מהחיוב שחל עליהם דהי מנייהו מפקת וממילא שניהם חייבים וראה ציונים לתורה להגר"י ענגיל סי' כז.

ויש לעיין במה זה חלוק מהדין בשו"ע אדה"ז שם ס"ד בשני צבורים א' של חמץ וא' של מצה וב' בתים א' בדוק וא' אינו בדוק ובאו ב' עכברים ואין ידוע לאיזה בית נכנס, דבככר קטן מצטרף לס"ס להקל גם בדאורייתא. ולכאו' גם שם בין ב' הבתים יש ודאי חמץ ומ"מ נחשב הספק - שמא לא על לבית הבדוק - כספק גמור להצטרף לס"ס, משא"כ בדין צבור א' וב' בתים בדוקים.

וי"ל דגדר הספק הוא כששני צדדי הספק הם אחד לאיסור גמור ואחד להיתר גמור דאזי כבר הוחלש האיסור להיות בגדר "ספק" וכשיש עוד ספק הוי ס"ס להתירא, משא"כ בדין דב' בתים בדוקים אין צד היתר גמור דאפי' את"ל שלא נכנס לבית זה והבעה"ב הזה אכן פטור מבד"ח מ"מ אזי תצטרך לומר שבעה"ב השני בודאי חייב בבד"ח, ובשני צדדי הספק יש צד איסור בין שניהם ואין זה "ספק" המביא לידי קולא.

אבל כשאחד מן הבתים לא בדוקים אזי דנין רק על הבית הבדוק שהרי הבית השני בלא"ה צריך לבדוק ויסולק ממנו החמץ באם נכנס לשם, וא"כ על בעל הבית הבדוק יש ספק גמור, שבאם אכן נכנס לבית הבדוק שפיר צריך בדיקה, אבל באם לא נכנס לבית כ"א לבית השני הרי יש היתר גמור בין שניהם שהרי בודאי יסולק האיסור ע"י בדיקת השני שצריך לבדוק בלא"ה.

בסגנון אחר: לאחר שבעל הבית שאינו בדוק גומר בדיקתו ומסלק חמצו, אזי הבית הבדוק אינו אלא בגדר ספק שנמצא שם חמץ. שהרי עכשיו יש רק ספק באם עדיין נמצא חמץ בין שני הבתים, שאם העכבר הביאו לבית שאינו בדוק כבר סולק ע"י הבדיקה ונשאר רק הספק דאולי נכנס לבית הבדוק ועדיין נשאר בבית. וכיון שהוא ספק שקול מצטרף לס"ס להקל. אבל בדין ב' בתים בדוקים ונכנס לא' מהם בשני צדדי הספק עדיין נשאר החמץ בין שניהם ואין זה בגדר ספק דהי מנייהו מפקת.

ועדיין יש לעין לאדה"ז שבדין שני שבילין נחשב לספק להקל מדין ספק טומאה ברה"ר אע"פ שיש ודאי טומאה בין שניהם, ומ"מ לענין איסור בכה"ג שיש ודאי איסור ביניהם לא נחשב לספק כלל מן התורה. ואולי לגבי דין טומאה גם בכה"ג נחשב לספק טומאה ברה"ר דרק טומאה ודאית אסרה תורה ברה"ר. אמנם בסוגיין מדמי ליה לדין בדיקת חמץ, ומשמע שדין שניהם שוה, ואולי זה רק לגבי בדיקת חמץ דרבנן. ודו"ק.