(ב"ב ה, א) "אביי ורבא דאמרי תרווייהו עביד אינש דפרע בגו זימני', זימנין דמתרמי לי' זוזי אמר איזיל איפרעי' כי היכי דלא ליטרדן". ובתוד"ה 'כי היכי' מבאר הטעם דבהלואה לחוד אמרינן דפרע בגו זימני' ולא בפדיון הבן ושכירות "דהכא כיון דחייב לו ואיתרמי ליה זוזי פורע לו תוך הזמן דלא ליטרדן, אבל גבי בכור דאכתי לא איחייב כלל עד לאחר ל' יום ושמא ימות בתוך ל' ויפטר, וכן שוכר שמא יפול ביתו של משכיר ויצטרך שוכר לצאת דלא עדיף מיני'", עכ"ל.

והיינו דלא עביד אדם לשלם חובו קודם זמן הפרעון אם אפשר שלא יבוא עליו חיוב כלל.

אמנם עי' בראב"ד (הובא בשיטמ"ק) דפירש באופן אחר וז"ל: "דוקא בהלואה בלחוד לפי שאריכת הזמן מדת החסד היא (והלואה עצמה חסד היא), ומש"ה כי מתרמי לי' זוזי בגו זימני' פרע לי', דכי מטו זימני' לא ליטרדי', אבל פדיון הבן ושכירות בתוך הזמן ליכא עליו חיוב פרעון כלל, דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ופדיון הבן נמי ליכא עלי' חיוב כלל עד דמטי זימני', אי אמר פרענו בתוך הזמן אינם נאמנים".

והיינו לא כפי' התוס' שמא לא יבוא חיוב לעולם, אלא משום דעכשיו אין עליו חיוב לשלם מלכתחילה, משא"כ בהלואה דלכתחילה חייב לשלם עכשיו, ורק מצד מידת החסד הוארך זמנו.

ובחי' ר' ארי' לייב (סי' צה) הקשה, דאם כל הסברא ד"כי מטו זימני' לא ליטרדן" היא שלא רוצה הטרחא כשמטו זימני', א"כ במה שונה הלואה משכירות ופדיון הבן, דבזה ליכא נפק"מ אם בפועל חל עליו החיוב, דאפילו אם אכתי לא חל החיוב שייך הך סברא דעדיף לשלם עכשיו שלא ליטרדן באם החיוב יבוא אח"כ בוודאות, וא"כ למה לא הביא סברת התוס' דשמא לא יבוא לידי חיוב כלל?

ועוד הקשה בפני שלמה ד"אי כסברת הראב"ד הו"ל למימר דזימנין דפרע איניש בגו זימני' דסבר כי היכי דעביד איהו נייחא לדידי, ה"נ אנא עביד לי' נייחא לפרוע לו בגו זימני' כי היכי דניהוי לי' זוזי" ולמה מביא הטעם "כי היכי דלא ליטרדן" דפי' למנוע טירחת הלוה?

והנה כשמדייקים שפיר בדברי הראב"ד נלענ"ד שיוסרו קושיות הנ"ל:

דהנה באמת אין חילוק אם לא מחוייבים עכשיו משום עיקרא דדינא (דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף) לבין הלואה (דיש התחייבות ממון) ורק דעד הזמן לא משלמים, דבין כך לא משלמים עד הזמן הנקבע ואין חייבים לשלם עד סוף הזמן (וכמו שמצינו שאין שמיטה משמטת חוב דקובע זמן), אבל יש חילוק יסודי דהקובע זמן בהלואה זה חסדו של המלוה שהוא לא מחייב אותך עד סוף זמן הנקבע, וההלוואה עצמה - חסד היא, ומשו"כ בעל חוב רוצה לפרוע מיד כי מטי זוזי לידי' דלא ליטרדיה להמלוה, ומיד בזמן הקבוע יהי' לו כספו חזרה. משא"כ בשכירות, דהמשכיר רק מרויח ע"י השכירות והזמן הוא מדינא, לא איכפת להשוכר טירחת המשכיר.

אמנם מש"כ התוס' לחלק דבשוכר ובפדיון הבן ישנו חשש - לא ס"ל להראב"ד כנראה מכיוון שהם חששות רחוקים, ומשו"ז מפרש באופן הנ"ל, ונראה דגורס במקום ליטרדן (טירדת הלוה) לטרדי' (טרדת המלוה - הבעל חסד) - ועי' בספר דקדוקי סופרים שמביא בהגה"ה שבכ"י רומי הגירסא היא לא ליטרדי', וכן מצינו בלשונו של הראב"ד שהבאנו לעיל - "ומש"ה כי מתרמי ליה .. דכי מטו זימניה לא ליטרדיה" שנראה שמצטט לשון הגמ'.

ואולי אפ"ל עוד יותר דהראב"ד חולק על עצם שיטת התוס' ד"שוכר שמא יפול ביתו של משכיר ויצטרך שוכר לצאת דלא עדיף מיני'".

דהנה לגבי הדין בב"מ קג, א, דאם השכיר לו "בית זה" ובאמצע השכירות נפל בית השוכר - אינו מחויב ליתן לו בית אחר, כתב בחי' הריטב"א שם (הובא בשיטמ"'ק) בשם הרא"ה דמ"מ צריך השוכר לשלם כל דמי השכירות, דה"ז כנסתפחה שדהו, דאומר לו מזלך גרם כו'. אבל הרמב"ן חולק ע"ז וסב"ל דאינו משלם רק מה שדר שם ולא יותר ואינו דומה למכירה דא"ל נסתפחה שדהו, דשכירות אינו כמכר עיי"ש.

והנה בב"מ קב, ב, הוסיפו התוס' ג"כ דישנו חשש של שמא יפול ביתו "של השוכר" ולא יצטרך לשלם, והיינו שסובר כדעת הרמב"ן: דאינו משלם רק כמה שדר שם ולא יותר, ומשו"ז לא ישלם לו השוכר קודם זמנו.

וכן במ"ש התוס' בשמעתין "שמא יפול ביתו של משכיר" ולא יצטרך לשלם, הנה רש"י בב"מ קא, ב, פירש הך דין דאם נפל ביתו של המשכיר אמר לי' לא עדיפת מינאי ויכול להוציאו, ה"ז רק אם הוא כבר לאחר זמנו של השוכר, אבל אם הוא תוך זמן השכירות של השוכר אפילו אם נפל בית המשכיר אינו יכול להוציאו, עיי"ש, וכ"כ הרא"ש שם סי' כה.

ואי נימא דגם התוס' סב"ל כן קשה, דהרי כאן איירי בתוך זמנו של השכירות, וא"כ אפי' אם יפול ביתו של המשכיר אינו יכול להוציאו וא"כ למה לא ישלם?

וצריך לומר דהתוס' סב"ל כשיטת המרדכי בב"מ שם (אות שפג) דאפילו בתוך זמנו יכול להוציאו, (דיכול לטעון שכל שכירותו הוא בתנאי שיש לו בית משא"כ עכשיו שאין לו בית יכול להוציאו דלא עדיפת מיני').

ומכל הנ"ל יוצא דלשיטת התוס' יש כמה מקרים שלא יבוא לידי חיוב בשכירות הן אם יפול בית המשכיר והן אם יפול בית השוכר ומשו"ז אפי' אביי ורבא מודים שלא יפרע בגו זימני'.

ומשא"כ הראב"ד אפ"ל שסובר כשיטת רש"י והרא"ש הנ"ל בב"מ דאם נפל בית המשכיר, המשכיר לא יכול להוציאו, וכן בענין אם נפל בית השוכר י"ל שסובר כשיטת הרא"ה דאפי' אם נפל בית השוכר מחייבים אותו לשלם כל דמי השכירות, וא"כ אין שום מקרה שלא יבוא לידי חיוב השכירות.

ומשו"ז מוכרח הראב"ד לגרוס לטרדי' טירחת המלוה דדוקא בזה יהי' חילוק בין שכירות והלואה. ודו"ק.