תלמיד בישיבה
באיבעית הגמ' "מי אמרינן במקום חזקה מה לי לשקר" או לאו (ב"ב דף ה, ב) - הקשו התוס' (בד"ה מי אמרינן) דלכאורה יכול לפשוט איבעי' זו מדאמר רמי בר חמא (שבועות מה, ב) דהמפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בעדים ואינו נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו משום דמצי א"ל שטרך בידי מאי בעי, וא"כ כ"ש שלא נאמר מיגו במקום חזקה דעדיפא משטר, דבשטר אינו גובה אלא בשבועה משא"כ בחזקה גובה בלא שבועה. וכתב התוס' דשמא סוגי' זו לא ס"ל כרמי בר חמא.
ובחידושי רע"א (החדשים - ירושלים תשנ"ז) הקשה דבמס' שבועות (מה, ב ד"ה שטר) כבר ביאר התוס' ב' טעמים להא דהמפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בעדים ואינו נאמן לומר פרעתי במיגו דנאנסו ויפטר בשבועה: חדא שיטת ר"ת דבאמת נאמן ליפטר בשבועה ורק דאם רוצה לפטור את עצמו משבועה צריך להחזיר בעדים, ועוד שיטת הריב"א דגבי פקדון ליכא למימר "זייר לי' אפשיטא דספרי", ולכן אינו נאמן במיגו, משא"כ בהלוואה נאמן במיגו.
והקשה הגרעק"א דבודאי התוס' כאן לא ס"ל כר"ת דא"כ ליכא קשיא כלל דהא מיגו נאמן במקום שטר, אלא ע"כ ס"ל כהריב"א וא"כ אינו מובן דדוקא בשטר פקדון אינו נאמן במיגו משום דליכא למימר "זייר לי' אפשיטא דספרי", אבל בסתם שטר נאמן במיגו, ומאי קושיא איכא לתוס' דידן?
והנראה לבאר בחילוק סברות התוס' דהכא ודהתם: דהנה לשיטת הריב"א התם לכאו' אינו מובן, דאף דבפקדון אינו יכול לומר "אפשיטא דספרי זייר לי'", מ"מ עדיין איכא למימר "אשתמוטי קא משתמיט מיני'", כדאמרינן בשטר הלוואה שהלוה נאמן במיגו אף שהשטר ביד המלוה ד"אישתמוטי קא משתמיט הוה" (כדמובא הסברא בב"מ טז, ב). ולכאורה גם סברא זו מחלישה חוזק טענת 'שטרך בידי' כו' כסברת 'זייר לי' אפשיטא דספרי'.
אלא ע"כ צ"ל דלשיטת הריב"א גם אשתמוטי ליכא למימר בשטר פקדון. וי"ל דיסודו הוא מסוגיא זו עצמה (בב"מ הנ"ל) דשם בא להוכיח מהא דתנן "כל מעשה ב"ד יחזיר" דבמצא שטר חוב אין חוששים לפרעון, ומוקי לה רב זירא מתני' דוקא בשטרי חלטאתא ואדכרתא דאיהו דמפסיד אנפשי' דבעי ליה למקרעיה לשטריה, אבל שטר הלואה אין מחזירין דחוששין לפרעון, וליכא למימר איהו דאפסיד אנפשי', משום ד"זימנין דזייר לי' אפשיטא דספרי א"נ אשתמוטי קא משתמיט מיני'".
וביארו במפרשים הא דבשטרי חלטאתא אין אומרים "אישמוטי קא משתמיט": יש שכתבו (מהרש"ל ושטמ"ק בשם תוס' הרא"ש) דאשתמוטי שייך דוקא בסתם לוה ומלוה שהאמינו זה את זה, ולפיכך משלם לו קודם שמחזיר השטר, אבל במקום שהזקיקו לדין ולא רצה לשלם עד שכתבו לו ב"ד שטר חלטאתא ברור שאינו משלם עד שיחזיר לו את השטר. ויש שכתבו (תורת חיים) שבשטר חוב, דמלוה רודף אחר הלוה שיתן לו מעותיו - אין הלוה מעיז לומר לו החזר לי מעותי כשהמלוה אומר לו שאין השטר כעת בידו, שהרי המלוה זקוק למעותיו.
ואולי אפשר לומר דהריב"א ס"ל ע"ד סברת התורת חיים דבהלואה אין העזה לומר להמלוה החזר לי מעותי עד שאקבל השטר, דכל ההלואה הוה חסד מהמלוה, ולכן שפיר יכול למימר "אשתמוטי"; אבל בפקדון דאדרבה הנפקד עושה חסד עם המפקיד, לא יחזיר הפקדון אא"כ יקבל השטר מיד ואינו יכול לומר דאשתמוטי.
אמנם תוס' כאן לומד ע"ד שיטת המהרש"ל שם, שאשתמוטי שייך בכ"מ שהאמינו זה את זה כמו סתם הלואה, ובודאי שבפקדון המפקיד והנפקד האמינו זה את זה ושפיר שייך למימר אשתמוטי בפקדון. ומטעם זה אין התוס' דהכא יכול ללמוד כשיטת הריב"א שם. (וסברת ר"ת לא ניחא לי' דאינו כפשטות לשון הגמ'), וע"כ סוגיא דהכא לא כרמי בר חמא.
וליכא קושי' מהא דכשביאר תוס' הטעם דבסתם שטר אינו נאמן במיגו נקט רק משום זייר לי' ולא נקט אשתמוטי, שכבר כתב התומים (סי' קח סק"ב) דלאו דוקא נקט זייר לי' אפשיטא דספרי אלא חדא מינייהו נקט, רק הכונה דהשטר לא הוה כעדים משום די"ל דלאיזה סיבה לא החזיר השטר.
בטענת "הא בעית לאיצטנועי מבני רה"ר"
ב"ב דף ו, ב: אמר אביי שני בתים בב' צידי רה"ר זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו זה שלא כנגד זה ומעדיף. מאי איריא ברה"ר אפי' ברה"י נמי. רה"ר איצטריכא לי' מהו דתימא נימא ליה סוף סוף הא בעית לאיצטנועי מבני רה"ר, קמ"ל דא"ל רבים בימא חזא לי' בלילי' לא חזא לי את בין ביממא בין בליליא חזית לי; א"נ רבים כי קאמינא חזו לי כי יתיבנא לא חזו לי את חזית לי בין כי קאמינא בין כי יתיבנא; רבים כי מעייני חזו לי כי לא מעייני לא חזו לי את ממילא נמי חזית לי. ע"כ לשון הגמרא.
והנה בדף ס, א תנן לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון וכו' אבל פותח הוא לרה"ר פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, ומבואר שם בגמ' הטעם שהוא משום דא"ל סוף סוף הא בעית איצטנועי מבני רה"ר.
ולפ"ז יוקשה מאד על הסוגיא דב"ב הנ"ל דלמה לא מצי חבירו לעכב עליו משום דבני רה"ר רואים רק ביום ואתה רואה ביום ובלילה, ובני רה"ר רואים רק כשאני עומד ואתה חזית לי בין בעמידה בין בישיבה - כמו שאמרינן בב' גגים בב' צידי רה"ר.
וכתב המאירי לתרץ זה וז"ל: ושמא תאמר מה הפרש בין זו לזו, פתחים וחלונות אינן גבוהות מרה"ר ופתיחתן לרה"ר עצמה היא, ובני רה"ר רואין אותו להדיא בין שהוא עומד בין שהוא יושב, והרי זה אומר לו מ"מ הרי אתה צריך הצנע מצד בני רה"ר, עכ"ל.
אמנם מדבריו מבואר רק למה ליכא למימר דרבים רואין אותי רק בעמידה ואתה רואה בעמידה ובישיבה, אבל עדיין אינו מובן למה לא מצי א"ל דרבים רואים אותי רק ביום ואתה רואה ביום ובלילה?
וביד רמה ביאר דהא דבני רה"ר אינם רואים בלילה אינו משום שבני רה"ר אינם מצויין בלילה אלא משום דכאן בגג גבוהה מיירי ואף ביום אינם יכולים לראות אלא בדוחק, ובלילה דאין אור אינו יכול לראות כלל. אבל חלון דהוא למטה ויכולים לראות שלא ע"י הדחק אף בלילה יכולים לראות. [ועד"ז ביאר הלחם משנה שיטת הרשב"א (הל' שכנים פ"ג ה"ה)].
אמנם המאירי בפירושו כתב דהא דבני רה"ר אין רואים אלא ביום - שעוברין ושבין מצוין, ומשמע שהטעם דאין בני רה"ר רואין בלילה הוא משום שאינם מצויין, וא"כ הדרא קושיא דבחלון כנגד חלון למה לא מצי חבירו לעכב עליו מאותו טעם דבני רה"ר אינם מצוין אלא ביום ואתה רואה ביום ובלילה?
ונראה לבאר שיטת המאירי, ובהקדם: ההשתמשות בגג אינו תשמיש קבועה ואינו אלא לפרקים, וכמו שמצינו ב"חצר הסמוך לגג" דיכול לומר בעל החצר לבעל הגג לדידך לא קביעא תשמישתך ולא ידענא בהי עידנא סליקא (ב, ב), ועד"ז בכמה ראשונים בדין ב' גגין הסמוכין זה לזה דאם יכול הא' להרגיש כשבא השני אין צריך לעשות מחיצה ביניהם ואינו היזק ראי'. משא"כ בבית בודאי הוה תשמיש של קביעות ולית מאן דפליג דשייכי היזק ראי' משום שעושין בו מילי דהצנע ותשמישו בכל עת.
ואוא"ל דהמאירי פי' "סוף סוף הא בעית איצטנועי מבני רה"ר" שאין הפי' בזה דסוף סוף אתה מצניע מן הרבים ולא ממני דוקא, דהא יש זמנים כמו בלילה דאין הרבים מצוין ובעי לאיצטנועי רק מפני שכינו, אלא הפי' בזה הוא, דסוף סוף בודאי יש לך דרך לאיצטנועי מן בני רה"ר, וכי היכי דאתה מצטנעי מהם אתה יכול להצניע ממני ואיני מזיקך כלל.
ועיין בחידושי הרשב"א בדף ס' הוצאת מוסד הרב קוק בהע' 39 שפירשו הרשב"א עד"ז.
ולכן בחלון דבית דתשמישו קבוע ובודאי יש לו דרך להצניע מבני רה"ר ביום יכול לומר לו סוף סוף הא בעית איצטנועי מבני רה"ר, ובאותו דרך שאתה מצניע מהם ביום תצטנע גם ממני בלילה ואיני מזיקך כלל.
אבל בגג דאין תשמישו קבוע אין לו דרך להצניעה כלל, דהוא אינו צריך להצניע מן הרבים אלא הוא משתמש בגגו בלילה דוקא בשעה שאין הרבים מצויין, ולכן עכשיו שגם בלילה שכינו רואה אותו אין לו דרך להשתמש בגגו כלל ושפיר הוה היזק ראי'.
Download PDF