איתא בגמ' (ב"ב לא, א): "זה אומר של אבותי (ואכלתיה שני חזקה - גירסת הב"ח) וזה אומר של אבותי, האי אייתי סהדי דאבהתי' היא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה. אמר רבה מה לו לשקר אי בעי א"ל מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה, א"ל אביי מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן. הדר א"ל אין דאבהתך היא וזבינתיה מינייהו, והאי דאמרי לך דאבהתי - דסמיך לי עלה כדאבהתי וכו'. עולא אמר טוען וחוזר וטוען, ונהרדעי אמרי אינו טוען וחוזר וטוען. ומודה עולא וכו' היכא דקאי ביה דינא ולא טען ואתא מאבראי וטוען - דאינו חוזר וטוען, מ"ט טענתי' אגמרי'. ומודה נהרדעי היכא דא"ל של אבותי ולקחוהו מאבותיך דחוזר וטוען". עכ"ל הגמרא.

והנה הרשב"ם בד"ה 'ומודי עולא' כתב ד"כל היכא דהוה קאי בי דינא ולא טען תיקון דברים הראשונים, אלא אחר שיצא מבית דין חזר לב"ד ותיקן דבריו הראשונים - שאינו חוזר וטוען היכא דמכחישן קצת". והנה מהא דכתב דוקא כש"מכחישן קצת", משמע דאם טענתו השני' אינו מכחישו כל עיקר ורק מבאר דבריו הראשונים נאמן (ועיין חידושי רעק"א לשו"ע סי' קמו סעיף כד, ולכאו' זהו כוונתו). אבל הרשב"א כתב דנאמן לומר "של אבותי שלקחו מאבותיך" דוקא כשלא יצא מב"ד, אבל כשיצא אינו נאמן אף דהוא רק מבאר דבריו הראשונים.

ואואפ"ל דפלוגתתם תלוי במחלוקת התוס' והרא"ש לעיל. דהנה התוס' (ל, א ד"ה 'לאו קמודית') כתב דההוא דדר בקשתא בעליתא ארבע שנין ואמר דמפלניא זבינתיה דזבנה מינך, וחייבוהו ר' חייא להביא עדים שפלוני זבנה מבעל הבית הראשון - אינו נאמן לחזור ולטעון ולתרץ דבריו ד"קמי דידי זבנא" (במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתיה), "כיון שכבר הודה דלאו מיניה זבנה ולית ליה תו מיגו" - והוה מיגו למפרע ואינו נאמן כמו שמוכיח התוס' שם.

אבל הרא"ש בסי' לז כתב דנאמן לתרץ דבריו ולומר קמי דידי זבנה, כיון ד"מתרץ דיבוריה הוי ולא טוען וחוזר וטוען". ועיין בשו"ת צ"צ אבהע"ז סי' שב שמוכיח דתוס' חולק על הרא"ש, ופלוגתתם הוא אי מתרץ דבריו הראשונים חשיב מיגו למפרע ואינו נאמן, או לא. (ודלא כהש"ך סי' קמו ס"ק טו דר"ל דאינם חולקים, עיי"ש).

והנה לשיטת התוס' דאינו נאמן לפרש דבריו קשה דהא כאן בסוגיא ד"זה אומר של אבותי" כו' הרי לכו"ע אדם נאמן לפרש שהוא "של אבותי שלקחו מאבותיך". וביאר הגרע"א דבהמדובר בתוס' הנ"ל הנה כשמתרץ דבריו אין הוכחה דזה הי' כוונתו מתחלה, דהא אולי חשב דיהא נאמן בלי לטעון ד"קמי דידי זבנה" וא"צ לשקר, ודוקא כשראה שאינו נאמן - טוען בשקר ד"קמי דידי זבנא". ומפני שיכול להיות דטענתו הראשון אמת ורק עכשיו הוא דמשקר - אין אומרים מיגו למפרע.

אבל הכא דאין יכולים לחלק בין דבריו הראשונים לזה שאומר עכשיו, שהרי אם אינו נאמן על ש"לקחו מאבותיך" הרי אינו נאמן גם על "של אבותי" בכלל - וע"כ נצטרך לומר שגם זה הי' שקר; ואם כן כשגם מתחלה טען בשקר - למה לא טען "לקחתי ממך". ולכן בכח המיגו מוכח שהוא אומר האמת ונאמן לפרש דבריו. יעויי"ש בדברי רעק"א.

והנה כאן כשטען "של אבותי", ויצא מב"ד וחזר וטען - ס"ל לרשב"ם דאינו נאמן דוקא אם דבריו עכשיו מכחיש דבריו הראשונים קצת, משום דטענתי' אגמרי'. ולכ' ביאור דבריו נראה שהוא משום דכשהוא עומד בב"ד וטוען טענה שהכחיש דבריו הראשונים - יש לנו הוכחה דזה הי' כוונתו, משום דאל"כ הרי גם בטענתו הראשון הי' משקר, וא"כ (כנ"ל) למה לא טען טענה חזקה יותר מתחלה, כסברת הרע"א הנ"ל. אמנם אחר שיצא מב"ד - הרי יש ריעותא דזה לא הי' כוונתו מתחלה, דא"כ למה יצא מב"ד;

אבל כשטוען דבר שאינו מכחיש דבריו הראשונים - א"צ ההוכחה דזה הי' כוונתו, משום דאדם נאמן לפרש דבריו. וא"כ אף דכשיצא אין הוכחה דמה שהוא טוען עכשיו הי' כוונתו, הנה מ"מ משום דאין זה טענה חדשה אלא רק דבריו הראשונים הוא מפרש - נאמן. (וכנראה דזהו גם שיטת הרא"ש).

אבל לשיטת התוס' דאדם אינו נאמן לפרש דבריו הראשונים אלא דכאן מוכח דהי' כדבריו - א"כ כשיצא מב"ד שוב אין לנו הוכחה שהי' כדבריו דא"כ למה יצא מב"ד, ואינו נאמן אף לפרש דבריו הראשונים.

[ואואפ"ל דזהו ספיקתו של הר"י בתוד"ה 'ומודה נהרדעי', עיי"ש. אלא דא"כ ק"ק למה לא נזכר שיטתו בתוד"ה 'לאו קמודית' דמדבר ע"ז. ואכמ"ל].