שבת עג, א: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש והקוצר...", והרמב"ם הל' שבת רפ"ז מונה הל"ט מלאכות בלשון הזה: "החרישה והזריעה והקצירה וכו'". וצלה"ב בהרמב"ם למה שינה מלשון המשנה שמתארת המלאכות על שם אדם הפועל ונקט שם הפעולה.

המגן אבות (בתחלתו) כתב דהמשנה קאי אליבא דר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ובכדי להתחייב במלאכת שבת צריך לכוון לתכלית המלאכה וע"כ נקט ע"ש אדם הפועל שצריך לכוון, משא"כ הרמב"ם הוא לשיטתו (פ"א ה"ז) דמלאכה שאצ"ל חייב כר' יהודה וע"כ נקט הפעולה ולא איכפת לן בכוונת האדם.

בכמה אחרונים (אתוון דאורייתא כלל י ובית האוצר כלל קכו. ס' גן דוד (להגר"ד שליסעל ז"ל) החורש ס"ק א. ועוד) ביארו דזה תלוי בהחקירה אי איסור מלאכה בשבת הוא רק בהאדם מה שהגברא צריך לשבות בו ממלאכה או דגם גוף הפעולה נעשה חפצא פעולה של איסור ביום השבת. דהמשנה סברה דהוא איסור גברא ולזה דייקו בלשונם הזורע והחורש וכו' דקאי על האדם הפועל, והרמב"ם סבר דגוף הפעולה הוא חפצא פעולה של איסור ונקט שם הפעולה החרישה והזריעה וכו'.

ומביאים ראי' דשיטת הירושלמי היא שהאיסור מצד הגברא מהירושלמי סו"פ האורג בהחילוק בין אכילת מצה גזולה וקריעה על המת בשבת "תמן היא גופה עבירה ברם הכא איהו עבר עבירה" דכשקורע בשבת החילול שבת הוא בגברא לבד ולא נפסל בזה מעשה הקריעה ולכן יצא ידי קריעה משא"כ אכילת מצה גזולה דחפצא המצה היא גזולה והוי מצוה הבאה בעבירה, ועי' בשדי חמד כללים מע' מ כלל עז אות א-ה כמה אופנים לפרש את דברי הירושלמי. וראה שיחות קודש אחש"פ תשל"ו.

והנה בספר לאור ההלכה להגרש"י זוין ז"ל מאריך בזה ומביא דזה תלוי במחלוקת אדמו"ר הזקן והחת"ס בדין אמירה לעכו"ם שבות. דהחת"ס (או"ח סי' פד) כתב דאיסור אמירה לעכו"ם בשבת אינו משום דין שליחות לעכו"ם לחומרא, משום דבשבת לא שייך כלל הגדר של שליחות, דהרי עיקר הציווי בשבת הוא על שביתת הגוף, ואפילו אם נעשית מלאכה ע"י שלוחו סוכ"ס גוף המשלח נח ושובת.

אבל אדמו"ר הזקן בסי' רמג סעי' א כתב דגדר איסור אמירה לעכו"ם בשבת הוא משום שיש שליחות לעכו"ם לחומרא. ומוכח דסבר דאיסור מלאכה בשבת אינו על גוף האדם בלבד דהרי בשליחות הגוף נח, אלא דמנוחת השבת צריכה להיות בעולם וכשנעשית מלאכה בעולם ע"י שלוחו חלל קדושת השבת (וראה שו"ת אבנ"ז סי' רנ) ואח"כ מביא כמה ראיות להסברא דמנוחת שבת הוא גדר בעולם, ומהם:

א. איתא בברכות נג, א: "נר שהדליקו עכו"ם בשבת אסור לברך עליו במוצאי שבת מפני שלא שבת ממלאכת עבירה". ולכאורה איך שייך לתאר מלאכה שנעשית ע"י עכו"ם כ"מלאכת עבירה. ומוכח מזה שהאיסור הוא על המלאכה שלא תיעשה בעולם, אלא שהגוי אינו מוזהר על זה כמו שאינו מוזהר על שאר איסור התורה, אבל עכ"פ גוף המלאכה הוי מלאכת איסור ומתועב לעשות בו מצוה (וכבר קדמו בזה באתוון דאורייתא כלל י עיי"ש).

ב. במכילתא פ' משפטים (כג, יב ומובא ברש"י שם) "וביום השביעי תשבות, דרשו חז"ל אף בשנה השביעית לא תיעקר שבת בראשית ממקומה, שלא תאמר הואיל וכל השנה קרוי' שבת לא תנהג בה שבת בראשית", עכ"ל. ומוכח דגדר שבת בראשית הוא דומה לגדר שביתת שביעית, ולכן הוצרכו לימוד מיוחד שאף בשביעית נוהגת שבת. ובשביעית אין המכוון שגוף האדם ישבות, אלא על עצם הקרקע מצוה לשבות כמ"ש ושבתה הארץ, וע"כ גם בשבת המצוה היא בעולם, אלא שבשביעית האיסור הוא על עבודת האדמה בלבד ובשבת על כל ל"ט מלאכות.

והנה לכ"ק אדמו"ר יש שיטה אחרת בענין זה בלקוטי שיחות חי"א עמ' 248 דסבר דא"א ליתן כלל א' בכל מלאכות שבת אי האיסור הוא שלא יפעול הפעולה או שלא תיעשה הפעולה, ובמענה לא' שרצה לומר דאיסור שבת הוא שלא יפעול הפעולה כתב בלקו"ש דא"א לומר כן בכל חיובי שבת, ומביא ב' דוגמאות דמוכח שהאיסור הוא שלא תיעשה הפעולה. וכן בצפע"נ עה"ת שמות לא, טו מחלק בין המלאכות. וראה עד"ז במנ"ח מצוה רחצ דמחלק בין אופה לזורע.

ובלקו"ש שם מביא הא דבמלאכת כתיבה אי נטלו לגגו של חי"ת ועשאהו ב' זייני"ן חייב כדאיתא בשבת קד, ב, והטעם משום דחשיב כאלו כתב ב' אותיות אע"פ שלא כתבם בפועל. וכן בהוצאה כשהוציא חצי גרוגרת ואח"כ עוד חצי גרוגרת שאם קדם והגביה ראשונה פטור כדאיתא בשבת פ, א ואם איסור ההוצאה הוא רק מצד אדם הפועל הרי הוציא גרוגרת שלמה (בהעלם אחד), ומוכח דהאיסור הוא שלא יהי' נפעל על ידו הוצאת גרוגרת לרשות הרבים וכיון שלא הי' רגע שהי' בחוץ גרוגרת אחת שלמה לכן פטור.

ולפי"ז מובן דא"א לומר דסברת אדה"ז דסב"ל יש שליחות לעכו"ם לחומרא הוא משום דסבר דגדר שביתת השבת הוא ענין בעולם, דהא מהמכ' הנדפס בלקו"ש מובן דאפשר לחלק בין מלאכת שבת ושייך לומר דכמה מלאכות גדרם הוא שלא יפעול הפעולה וכמה מלאכות ענינם שלא תיעשה הפעולה. ואם נאמר דענין שליחות לעכו"ם בשבת תלוי בזה צריך להיות מותר אמירה לעכו"ם בהמלאכות שענינם הוא איסור הפועל.

ועוד קשה בספר לאור ההלכה במה שהגדיר מנוחת השבת דהוא ענין בהעולם, ועיי"ש דמאריך בזה. דהרי קי"ל כבית הלל במתניתין יז, ב דמותר לעשות פעולה בערב שבת שעי"ז יעשה מלאכה ביום השבת, כגון לפרוש מצודות חיות ועופות וכו' מבע"י והם נצודים בשבת. ואדמו"ר הזקן בסי' רנב סעי' א כתב הטעם משום "שאין אדם מצווה על שביתת כליו שלא תיעשה בהן מלאכה בשבת מאלי' אפי' אם הוא בענין שהכלי בעצמו הוא עושה מלאכה בשבת מאיליו כגון לפרוש מצודות", ואם האדם צריך לפעול ענין השבת בעולם איך מותר לא לעשות פעולות שעל ידם יבוא להיעשות מלאכות בשבת בהעולם.

ומהדין דנר שהדליקו עכו"ם אין ראי' כ"כ, שהרי נר הבדלה הוא בכדי לברך על הטוב שגמלנו הקב"ה בבריאת האור במוצאי שבת בראשית, ובנוגע לברכה החמירו שלא יהי' בו שום סרך של מלאכת עבירה או דבר הדומה לעבירה וכ"ה בבית האוצר שם. ועד"ז מצינו במצוה הבאה בעבירה שגם העושה העבירה באופן שלא פוסל המצוה מ"מ אינו מברך עליו כמ"ש בתוס' סוכה ל, א ד"ה 'הא' וכן בשו"ע אדה"ז סי' תרטז סעי' יא עי"ש. ועוד יש לדייק בלשון אדמו"ר הזקן סי' רחצ סעי' ז דהטעם שאסור בנר שהודלק ע"י גוי הוא "כיון דאם הי' ישראל מדליקו הי' עובר עליו" היינו מפני הדמיון למעשה של ישראל ולא מפני שנעשה בעולם מעשה עבירה.

ומה שמדמה שביתת השבת לשביתת שביעית, בכמה אחרונים מבואר להיפך. במנ"ח מצוה קיב כתב דיש חומר בשביעית מה שלא מצינו בשבת, דבשבת העושה מלאכה ע"י עכו"ם אינו אלא שבות אבל בשביעית הוי איסור מן התורה דכתיב שבת שבתון יהי' לארץ. וראה עד"ז במהרש"ל ב"מ צ, ב הרי מוכח דההבדל בין שבת לשביעית, דבשביעית האזהרה היא בעולם דגוף הארץ צריך לשבות ואסור לעשות שום פעולה המפריעה שביתת הארץ משא"כ בשבת אין האזהרה מצד העולם.

ובאמת גם מגוף דין שליחות קשה, דאף אמרינן לאדמו"ר הזקן דיש דין שליחות בשבת מ"מ מן התורה נתמעט עכו"ם מדין שליחות כמ"ש גם אתם כו', אלא דחכמים גזרו דין שליחות לחומרא. אבל בכל איסורי התורה דלא נוגע פעולת האדם מצינו דגם כשעושה האיסור ע"י עכו"ם אסור מן התורה, וזהו הטעם דאסור לעבוד הארץ בשביעית ע"י עכו"ם. וכן במעילה השולח חש"ו ליקח חפץ של הקדש המשלח מעל כדאיתא במעילה כא, א, ואע"פ דאין שליחות לחש"ו מ"מ במעילה האיסור הוא שלא תצא החפץ מרשות הקדש ולא איכפת לן אם נעשה ע"י אדם בר דעת או אפילו קוף כדאיתא בגמ' שם, ועי' בתוס' שם ד"ה 'נתנו'. וראה מפענח צפונות פי"ב סי' יא ויב דבמעילה האיסור הוא מצד הנפעל ולכן אין צריך גדר שליחות להתחייב עליו. וכיון שבשבת אין איסור מן התורה כשעושה המלאכה ע"י עכו"ם מוכח דהאיסור אינו בהנפעל ובהעולם כ"א שהוא אזהרה על האדם.

ונראה לבאר דחקירת האחרונים אי איסור בשבת הוא על האדם הפועל או על הנפעל, דהכל הוא ביחס לשביתת האדם, אבל אין סברא לומר דשביתת השבת צריכה להיות בעולם כמו שהכרחנו לעיל. וביחס להאדם יש לחקור עד כמה צריך להיות המלאכה ע"י מעשיו, אם צריך שכל המלאכה נעשית על ידו ממש או דגם מעשה זוטא מקרי מלאכה אם ע"י מעשה זו נפעל המלאכה.

וכן הוא בהדוגמאות שבלקו"ש שם, כמו בכתיבה אע"פ דאמרינן שלא צריך לכתוב האותיות לגמרי, וגם ע"י נטל גגו של חי"ת ונעשה ב' זייני"ן מקרי כתיבת ב' אותיות, מ"מ צריך עכ"פ מעשה זוטא ליטול גגו של חי"ת אבל בלי מעשה כלל פשוט דלא עשה מלאכה. ובהוצאה מעשה האדם הוא ממש בשלימות, אלא דמכריח דלבד מעשה האדם צריך שיהי' נפעל ענין הוצאה בחוץ.

ויש להביא ראי' לזה מרמב"ם פ"י הכ"ב "המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיו"ב וברח הצבי מפני הכלב והי' רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו הר"ז תולדת הצד וחייב", עכ"ל. ובצפע"נ עה"ת שמות לא, טו מכריח מזה דגדר צידה הוא נפעל ולא צריך שהאדם עצמו יעשה כל מעשה הצידה, וכ"כ במפענח צפונות פי"ב ס"ד.

והמגן אברהם סי' שטז ס"ק ג מדייק מדברי הרמב"ם, דצריך שהאדם יעשה איזה מעשה עכ"פ כגון שעומד בפניו וכו', אבל אם אינו עושה מעשה כלל אלא הכלבים עצמן תופשים החי' אין בו איסור דאורייתא. וכן פסק אדה"ז שם.

ומוכח מכל זה דאע"פ דמלאכת צידה גדרו איסור נפעל כמ"ש בצפע"נ, מ"מ צריך שהאדם יעשה איזה מעשה עכ"פ ובלא"ה לא מקרי מלאכה, וכן יש לומר בכל המלאכות שענינם הוא שלא תיעשה הפעולה על ידו דעכ"פ צריך שיהי' ע"י איזה מעשה כלשהו.

והנה אע"פ דביארנו דאיסור שבת הוא על האדם אין כוונתינו כמ"ש החת"ס דמצות השביתה היא מצוה שבגופו, דהא בזה לא שייך ענין שליחות כלל. אלא הכוונה היא דהאדם מוזהר שלא לעשות פעולות של מלאכה ביום השבת, וכיון שהאיסור הוא על הפעולה שפיר שייך בו ענין שליחות ככל שליחות דמעשה שליח מהני להמשלח. ומ"מ אם שלח עכו"ם לעשות מלאכה בשבילו פטור מטעם אחר דאין שליחות לעכו"ם מן התורה, אבל מדרבנן שפיר שייך לומר יש שליחות לחומרא.

וחקירת האחרונים היא איך צריך להיות יחס האדם בפעולות אלו, אם האדם צריך לעשות הפעולה לגמרי או גם אם עושה מעשה כל שהוא אם עי"ז נפעל הפעולה ג"כ מקרי מלאכה כנ"ל.

ונראה עוד דמש"כ באחרונים על מלאכות שבת את החקירה באם הן איסורי גברא או איסורי חפצא, שאין הכוונה בזה לומר דהוי איסור חפצא כמו מאכלות אסורות וכיו"ב שהן בגוף החפצא ממש, כ"א שהמעשה עצמו נחשבת כחפצא ביחס להאדם העושה אותה וכ"כ בבית האוצר כלל קכז עי"ש בארוכה. ובס' תניא קדישא ג"כ משמע דמעשה המצוה או העבירה הוא חפצא בפני עצמו מובדל מנפש האדם העושה מעשה זה, עי"ש פ"ד וז' ופל"ט בהגה"ה שם דמעשה המצוה פרחה לעילא ובפכ"ה למעלה יחוד זה נצחי' כו' (אולם יש לדון בזה ולומר דלא הוי כ"כ מצד מעשה האדם כ"א מפני פעולתו בעולם להעלותו מקליפות ע"י המצוות כמ"ש בפל"ו או להורידו לקליפות ע"י החטא כמ"ש בפ"ז, ואכ"מ להאריך בזה).