בלקו"ש חי"ט עמ' 189 מבאר הרבי את טעם הפסק (נדרים פז, א) "הלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממקדש ומגרש ומגדף".

וכתב שאין זה כדברי הר"ן שם "שבשאר מילי דלא חמירי כולי האי אין אדם עושה אותם בדעה גמורה להקנותם, אלא מניח דעתו שיכול להתחרט מהם. משא"כ הני - קידושין וכו', כיון דחמירי כולי האי, אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה", ובמילא לאחמ"כ אינו יכול להתחרט מהם.

מפני שלפי"ז יצא שאם אדם מקבל דבר מאכל מחברו אסור לו לאכול זאת, בתוך כדי דיבור, מפני שאין בדעת הנותן להקנות לו בדעה גמורה עד שיעבור זמן של תוך כדי דיבור, ולא מצינו לחידוש כזה שיובא בהלכה.

אלא על כרחך מסיק הרבי, שגם בשאר מילי אדם מתכון בדיבורו שיחול המעשה מיד, אלא שחכמים הקנו לו כוח להתחרט ולבטל את המעשה. עד כאן הנוגע לעניננו.

ויש לעיין בחידושו של רבינו, בדין תוך כדי דיבור כדיבור דמי. דאיתא בכתובות (לג, א): "אמר רבי אליעזר עדים זוממין ממונא משלמי ומילקא לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו. אמר רבא תדע אימת ניתרי בהו מעיקרא אמרי אישתלין, ניתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי, ניתרי בהו לבסוף מאי דהוה הוה - ופרש"י דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. מתקיף לה אביי וניתרי בהו בתוך כדי דיבור..." ופרש"י דתוך כדי דיבור כדיבור דמי.

והנה, על "מאי דהוה הוה" פירש השיטה ישנה (שהובא בשטמ"ק) הסבר אחר והוא שאין התראה מועלת על מעשה. אך רש"י לא כתב כן מפני שפשטות הסוגיא דנה על דיבור כפי שהוא בתור דיבור, ולא איך שנחשב כמעשה. אך לפי המובא בשיחה שדבור האדם נחשב מיד למעשה, אלא שחכמים הקנו לו כוח להתחרט, צ"ל לכאורה את המשך הגמ' "מתקיף לה אביי וניתרי בהו בתוך כדי דיבור", דהא אף שבתוך כדי דיבור יכולים הם לחזור מהגדתם ולבטל אותה כי חכמים הקנו לו כוח להתחרט פעולה שלילית - אך מדוע תחשב ההתראה לפעולה חיובית, שהיו מותרים לפני הגדתם, והלא ההתראה שלהם היתה לאחרי הגדת עדותם. וביותר יוקשה לדברי השיטה ישנה, שכתב במפורש שבאמירת עדות העדים בתחלה נחשב הדבר למעשה של עדות, ויוקשה הכיצד תועיל התראתם, לאחרי שעדותם נחשבת למעשה?

וקושיא זו תשאל גם על התוס' שכתב בד"ה וניתרי בהו, שאף שבהתראתם יש יותר מכדי שאילת שלום, מ"מ נחשבת התראה זו בתוך כדי דיבור, כי עסוקים הם באותו ענין. וע"ד המובא במכות (ו, א) שעדים המעידים בתוך כדי הדיבור של אחד את השני נחשבת עדותם לעדות אחת.

דהוקשה בחידושי בתרא (סימן תט"ז) שלכאורה יש חילוק בהנ"ל. דכשהעדים מעידים בתוך כדי דיבור של אחד מחבריהם, הכל מתלכד להיות עדות אחת כי בכללות אין הפסק בהגדת העדות של כולם, משא"כ בהתראה שבאה לאחרי שתיקה אף שנכללת בתוך כדי דיבור, מ"מ יש בה משום הפסק. ומדוע שתועיל התראה זו, שיש בה יותר מהפסק של כדי שאילת שלום?

ואין לומר שעדות העדים מסתיימת לאחרי שעבר שהות זמן של תוך כדי דיבור, ורק כשאינם חוזרים בהם אז מתקיימת עדותם. כי חידוש כזה לא מצינו באף מקום, כדברי הרבי בפריכת סברתו של הר"ן.

ולכן נראה לומר שאף שעדות העדים נחשבת למעשה, מ"מ יש בהתראה זו שבתוך כדי דיבורם, לגרום להם שיחשבו כמותרים ועומדים, כי בהתראה יש ב' ענינים - כמבואר בביאורו של רש"ש (סי' ל"ט) - א) שיצאו העדים מכלל שוגג, ולעשותם מזידים. ב) שיתירו עצמם למיתה באם יזימו אותם.

והנה, על הפעולה הראשונה של התראה שהיא לעשותם מזידים, לא ניתן לפעול עליהם לאחרי שכבר הגידו עדותם, שהרי היו שוגגים, ואין ניתן להשיב את דיבורם שיחשבו כמזידים. אבל בנוגע להתרתם למיתה באם יזומו למרות שעדותם נחשבת למעשה גמור של עדות, מ"מ ניתן להם הכוח להתחרט ולבטל את חיוב מיתתם.

וההסברה בזה בדא"פ היא, שענין המיתה הוא רק תוצאה שמגיעה מעדותם, אך אינו ממש כחלק מעדותם, כהפעולה הראשונה של התראה שיחשבו למזידים, שזהו נוגע לעצם עדותם. אלא הוא דבר שמתחייב מעדותם באם יזומו. שיהרגו אותם, ופעולה זו בידם למנוע אותה, ע"י שיגידו שחוזרים מעדותם שהרי "תוך כדי דיבור כדיבור דמי לחזרה ולבטלה" כלשון המובא בשיחה.

ואולי יש למצוא לזה רמז בלקו"ש ח"ט עמ' 110 שביאר הטעם שפסק הרמב"ם בהל' ע"ז פ"ד ה"ו שאנשי עיר הנדחת שהותרו למיתה וחזרו בתשובה תשובתם מועלת להיפטר מעונש זה - הגם שהשיג הראב"ד "לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה" - וכתב שם שהוא מפני שתשובת אנשי עיר הנדחת מוציאה אותם מכלל ציבור שחייבים מיתה, ומכניסה אותם לגדר יחיד שעשה תשובה, שמועלת חזרתו. עיי"ש בגוף השיחה.

והיינו כנ"ל שפעולת התראת האדם למיתה, היא תוצאה נוספת מדבר העבירה שלו, שעל זה ניתן לו הרשות למנוע אותה ע"י תשובה או חזרה מעדותו.