בגליון האחרון האריך הרב אלי' נתן סילבערבערג שיחי' לבאר בטוב טעם ודעת כו"כ סוגיות עפ"י החקירה הידועה בשליחות, ורציתי להוסיף ולהאיר על ענין אחד.

דהביא שם דברי החת"ס (או"ח סר"א) שכתב דמצד עצם גדרי השליחות (לולי הלכות שאשלד"ע וזה נהנה וזה מתחייב) הרי השולח שליח לעשות מעשה המותר לשליח אבל אסור למשלח כגון זר האומר לכהן לך אכול תרומה או האומר לשליח צא בעול את אשתך אין המשלח חייב, כיון שהמעשה עצמו הוא מעשה המותר.

ועד"ז לאידך גיסא, השולח שליח לעשות פעולה האסורה לשליח אבל מותרת למשלח כגון כהן האומר לזר לאכול תרומה או האומר לשליח צא בעול את אשתי, חייב המשלח כי שלח את השליח לעשות מעשה איסור.

וכתב הרב הנ"ל שמדברי אדה"ז מוכח שחולק על ב' הפרטים מהא שבסי' רסג סכ"ה ובקו"א שם סק"ח, מקשה דלמה מותר לישראל שקיבל את השבת לשלוח אחר שלא קיבל את השבת לעשות מלאכה עבורו הרי מכיון ששלוחו של אדם כמותו הרי "ידו כידו והרי זה כעושה בעצמו" ודומה ממש להמבואר בב"מ דף י' "לאומר לאשה אקפי לי קטן שחייב מלקות אף שהיא אינה מוזהרת כלל מן התורה בבל תקיף, והיא מותרת לגמרי לעשות זה מדאורייתא משום לאו דבל תקיפו, ואפ"ה סופג הוא ארבעים משום לאו זה, משום שעשתה בשליחותו ונעשה כעושה בעצמו, והכא ל"ש" ומוכח מדברי אדה"ז לכאורה שאף פעולה המותרת לשליח ואסורה למשלח, המשלח עובר ע"ז כי הוא שלוחו, ודלא כהחת"ס1.

וכתב שמחלקותם תלוי בג' הדרגות הידועות בשליחות. א) שרק תוצאות מעשה השליח מתייחס למשלח ב) שכל המעשה הוא כמעשה המשלח ג) כמותו דהמשלח ממש.

וכתב דהחת"ס ס"ל כדרגא הא' ולכן אם מעשה השליח הוא מעשה המותרת אין כאן שום איסור ואין מה לחייב את המשלח. משא"כ אדה"ז ס"ל כדרגא הב' או הג' ולכן מעשה השליח הוא כמעשה המשלח ולכן שפיר יש לחייב את המשלח אף אם עבור השליח זהו מעשה המותרת.

והוסיף שם, שאף שיש מקום א' בלקו"ש (ח"כ ע' 303 הע' 16) שמפורש שמקו"א זה משמע כאופן הג' בשליחות, מ"מ מהא שברוב המקומות (גם אלו שנדפסו אח"כ) מוזכר הקו"א רק בלשון "להעיר" מובן מזה ש"אין זה דבר ברור, משום שבאמת יש מקום לפרש דבריו כפי ב' האופנים". עכת"ד.

והנה, לדידי נראה דאין זה מוכרח, דהכי משום שמוזכר כן רק פעם אחת בלקו"ש אין זה דבר ברור שהוא כך, אלא י"ל הכוונה לאידך גיסא, שאמנם בד"כ מוזכר הקו"א בלשון 'להעיר' והכוונה כפשוטו שיש להעיר ולעיין בזה כפי איזה צד זה, אבל במקום זה מכריע שהוא כאופן הג'.

אבל הא צ"ב לכאורה דבאמת איך מוכח מדברי אדה"ז כאופן הג' דווקא.

ונראה לומר בביאור הדבר, ובהקדם החילוק בכלל בין אופן הב' לאופן הג' (דראיתי לכמה שנתחבטו בזה ולענ"ד טעו בזה), דלכאורה, הרי גם באופן הג' שהוא כמותו דהמשלח ממש הרי אין הכוונה שהוא כמו המשלח בכל עניניו דהיינו בכל כוחות הנפש ובכל מחדו"מ שלו, אלא פשוט שהכוונה הוא רק בקשר לשליחותו שזהו מעשה מסויים הלזה ששולח אותו שבפרט זה הוא "כמותו דהמשלח ממש" וא"כ מ"ש אופן זה מאופן הב' שאומרים שמעשה השליח הוא כמעשה המשלח, דלאורה הן הן הדברים.

אלא הסברת הדבר יובן עפ"י הנפק"מ ביניהם וכמבואר ב'לקח טוב' שזהו המחלוקת בגמ' אי שליח נעשה עד אם לאו, דלפי אופן (הא' ו) הב' בשליחות שליח נעשה עד, ולפי אופן הג' אין שליח נעשה עד2. והיינו דאף לפי אופן הב' שמעשה השליח כמעשה המשלח הנה אין הכוונה שהמעשה שנעשה הוא מעשה המשלח אלא שזה שעשה המעשה היה השליח אלא שמעשה זה מתייחס למשלח, (ובניגוד לאופן הא' שגם המעשה מתייחס לשליח ורק תוצאות המעשה מתייחס למשלח), ולכן שליח נעשה עד כיון שבפועל המעשה שעשה הוא מעשה שלו (ורק התייחס למשלח) ולכן יכול להעיד על מעשה זה, שאינו נקרא נוגע בדבר.

משא"כ לאופן הג' שהוא כמותו דהמשלח ממש הרי אף שזהו רק בנוגע למעשה זה מ"מ הרי בנוגע למעשה זה אין לו שום מציאות עצמאית וכאשר עושה המעשה הרי זה "מעשה דהמשלח" (ולא שמעשה השליח "מתייחס" להמשלח) והשליח הוא רק כגרזן ביד החוצב, שכאשר אדם חוטב בגרזן אי"ז חטיבת הגרזן אלא האדם חטב, ולכן מובן שאין השליח נעשה עד כאשר הוא מציאות דהמשלח3.

ולפי"ז מובן דמלשון רבינו "כאילו אוחז ידו של חבירו וכו' וידו אריכתא וכו' והוי כעושה בעצמו" מוכח שפיר כאופן הג' כיון שהשליח הוא רק כגרזן ביד החוצב, משא"כ לאופן הב' הרי אין זו הגדרה מתאימה דכיון שהמעשה הוא מעשה השליח ורק מתייחס למשלח א"כ ל"ש לומר ע"ז 'כאילו אוחז ידו של חבירו' 'ידו אריכתא' ודוק.

ולפי הנ"ל יובן ג"כ דמחלוקת אדה"ז והחת"ס הוא דאדה"ז לומד כאופן הג' דווקא והחת"ס יכול ללמוד גם כאופן הב'.

דהרי החת"ס ביאר שיטתו שם, דבכלל על פעולות האדם ל"ש כלל מושג של שליחות כגון שיאמר אדם לחבירו תלך, תשב, תאכל, וכיוצא בזה הנה אין אנו אומרים שנחשב כאילו שהמשלח הלך וישב וכו', כי כל חלות שליחות שייך רק במצוות או באיסורים, קידושין גירושין תרומה וכדומה.

ועפ"ז מבאר שכאשר זר שולח כהן לאכול תרומה הרי אין השליחות על 'האכילה' (שאכילת הכהן נחשבת כאכילת הזר) אלא השליחות הוא על 'האיסור' שהוא איסור 'זר שאכל תרומה', ולכן בנדו"ד שזר שלח כהן כיון שבהשליחות אין שום איסור לכן פשוט שאין המשלח חייב. ועד"ז באומר לשליח צא בעול את אשתך אין השליחות על הבעילה כשלעצמה אלא על האיסור ערוה שבדבר ולכן בנדו"ד שאין כאן איסור ערוה אין לחייב את המשלח.

משא"כ כאשר כהן שולח זר לאכול תרומה הרי שלח אותו על דבר איסור של 'זר לאכול תרומה' ולכן שפיר יש כאן שליחות וחייב המשלח על איסור 'זר שאכל תרומה' כיון שבאיסורים שפיר יש שליחות. ועד"ז כשאומר לשליח צא ובעול את אשתי שלח את השליח על איסור ערוה ולכן יש ע"ז שליחות וחייב ע"ז. (לולא הדין שאשלד"ע וזה נהנה).

ומובן שכ"ז שייך לומר אף לאופן הב' בשליחות דכיון ששולח השליח לעשות המעשה, והמעשה הוא מעשה של השליח, אלא שמעשה זו של השליח מתייחסת למשלח, לכן מובן שאם במעשה השליח אין מעשה איסור, אין כאן שליחות וכנ"ל ונמצא שאין למשלח מעשה של איסור.

משא"כ כאשר כהן שולח זר לאכול תרומה כיון שיש כאן מעשה של שליח שהוא מעשה איסור הרי מעשה זה של איסור 'זר שאכל תרומה' מתייחס כמעשה איסור של המשלח ועבר על מעשה איסור זה.

משא"כ דעת אדה"ז הוא כאופן הג' דווקא וכנ"ל, דהיינו שיש כאן בעצם רק מעשה של המשלח, וא"כ אין מתחשבים כלל במעשה של השליח ולכן אף אם הוא מעשה של היתר עבור השליח, הרי כיון שהוא רק כגרזן ביד החוצב הרי זה כאילו שהמשלח עושה פעולה זו, ולכן שפיר חייב המשלח אם הוא פעולה שאסורה לו. וכגון זר ששלח כהן לאכול תרומה.

ועד"ז לאידך כהן ששולח זר לאכול תרומה, או האומר צא בעול את אשתי, אין כאן שום איסור למשלח כיון שהכל נחשב כאילו המשלח עשה ואצלו הדבר מותר. ודוק היטיב בכל הנ"ל.

ויש להעיר עוד בכו"כ סוגיות וענינים עפ"י הנ"ל, ועוד חזון למועד.

1) שם הביא הרב הנ"ל ליישב דעת החת"ס מהגמ' בב"מ באקפי לי קטן, כיון ששם בפועל אף שלאשה אין שום איסור מ"מ נעשה כאן מעשה איסור ולכן שפיר יש שליחות והמשלח חייב, משא"כ כאשר אין כלל מעשה איסור אין המשלח חייב. ובזכרוני שסברא זו על גמ' זו כתב הנתיבות בסי' שמח (ולא עיינתי כעת), ולכן כותב שם דלא כאדה"ז וסובר דכאשר המעשה מותר לשליח אין המשלח עובר, וא"כ אין ראי' מאקפי לי קטן לנדו"ד כיון שבנדו"ד השליח לא קיבל עדיין שבת וא"כ אין כאן שום מעשה איסור. ובפשטות מחלוקת אדה"ז והנתיבות תלוי בהדרגות בשליחות (וכפי שביאר הרב הנ"ל בהחת"ס) דאה"נ דלפי אופן הא' בשליחות (לפי מה שיתבאר להלן כ"ה גם לאופן הב') באמת אין ראי' מב"מ משא"כ רבינו לומד כאופן הג' כמותו דהמשלח ממש וא"כ שפיר הוכיח רבינו מב"מ דכשם שבאקפי לי קטן חייב כיון שידו כידו ה"ה בנדו"ד חייב כיון שנחשב מעשה איסור של המשלח ודוק.

ויש להוסיף בזה דלכאורה מנין לרבינו ללמוד כאופן הג' ולהוכיח מב"מ, אולי הוא כאופן הא' וכהנתיבות וא"כ אין שום ראי' מב"מ. וזכורני מלפני רבות בשנים כשלמדתי אצל הרב גאלדבערג שיחי' (ר"י תו"ת במגדה"ע) אמר לבאר דבדברי אדה"ז כאן כשמביא הראי' מאקפי לי קטן מכריח ללמוד כאופן הג', והוא מדיוק לשונו שבאקפי לי קטן השולח "חייב מלקות" "סופג הוא ארבעים משום לאו זה" דלכאורה כאן נוגע רק שהמשלח חייב ומה נוגע כאן שהוא חייב מלקות. אלא י"ל שבזה מוכיח רבינו כאופן הג' דאם נאמר כהנתיבות וכאופן הא' שהמשלח חייב רק משום תוצאות המעשה א"כ אף שהמשלח חייב באקפי לי קטן מ"מ כיון שאין כאן "מעשה של המשלח" לא יהיה כאן מלקות כיון שהוא לאו שאין בו מעשה. ולכן מדייק רבינו שמהא שחייב מלקות על לאו זה מוכח שזה כאילו שהוא עושה המעשה דידו כידו וכאופן הג' וא"כ שפיר מדמה רבינו זאת לנדו"ד שגם כאן יתחייב המשלח אם קיבל עליו שבת, ול"ש לחלק כמו"ש הנתיבות. ודוק היטיב בזה ודפח"ח.

2) להעיר שיש לבאר המחלוקת בשליח נעשה עד בדיוק להיפך וכפי שביאר בשערי יהודה (להרה"ג ר' יודא עבער ז"ל), אבל כתבנו בפנים עפ"י המבואר בלקח טוב, וכן בשיחות רבינו נראה שלומד כך המחלוקת. ואכ"מ.

3) ועפ"י הגדרה זו, יש להעיר בכו"כ ענינים שכתבו מחברי זמננו ואכ"מ.