קידושין ו' ע"ב אמר לה לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר ולא כלום. ורש"י אומר בד"ה הרי את מותרת "לשון גירושין הוא ולא לשון שחרור דשפחה דאי בת חורין משוה לה אינה מותרת לעבדים אבל לשון גט הוא לאשה שמתירה לכל שהיתה אסורה לו על ידו".

ולכאורה קשה לביאורו, כיון דגט זה אוסרה לינשא לכהן (מטעם גרושה), וא"כ איך אומר רש"י שהגט מתירה לכל שהיתה אסורה לו על ידו?

והנה בהגהות על המאירי ~ הקשה על רש"י ~ הלא נשארת אסורה לארבעה קרובים (אביו, בנו, אחיו ולבן אחיו ~ ראה רמב"ם הל' איסורי ביאה פ"ב ה"א), ומביא תירוץ שכוונת רש"י הוא שהיתה אסורה על ידו איסור אשת איש, אבל על הקרובים חל איסור אחר. ולפי"ז מתורץ, דהגט מתיר איסור א"א, וגרושה לכהן הוא איסור אחר.

אבל בנחלת משה מבאר כוונת התירוץ, דאיסור א"א הוא "מחמת שהיא שייכת לבעלה" (וכדכתיב גבי סוטה "איש כי תשטה אשתו ומעלו בו מעל"), משא"כ האיסור דקרובים זהו איסור שהתורה רמיא מטעם אחר, ולכן אסורה לקרובים אפי' לאחר מותו, והוא "כמו שהתורה אסרה שתנשא לאביה כך אסרה שתנשא לגבי מי שנתקדשה לו". וכוונת הגט הוא להתיר האיסור שבא מחמת שהיא שייכת לו, אבל האיסורים הבאים מחמת התורה אין לו כח להתיר, ומועיל גם להקרובים שיפקע מהם איסור א"א, אבל בשפחה אע"ג דהאיסור דעבדים בא מחמת התורה, מ"מ כיון דהשטר שחרור גורם האיסור, לא שייך לכתוב בהשטר הרי את מותרת לכל אדם ולא דמי לאשה, דהגט אינו גורם שום איסור, עכת"ד. ולפי ביאורו נמצא שאין זה מתרץ הקושיא מגרושה לכהן כיון דאיסור זה מבא מחמת הגט.

ואפשר לבאר זה ע"פ מש"כ בחומש תורה תמימה על הפסוק (ויקרא כא, ז') "אשה זנה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדש הוא לאלקיו", וז"ל: "ודע דנראה לומר בעיקר טעם הדבר שפסלה התורה גרושה לכהן, וכללה ביחד את הזונה ואת החללה, משום דמעיקר דין התורה, עיקר גירושין היה מפני ערות דבר [משום זנות] וכפשטות לשון הכתוב בפ' תצא "כי מצא בה ערות דבר", וא"כ הוי הגרושה בערך אחד עם זונה, ומדוייק לפי"ז מה שסיים כאן בטעם האיסור גרושה כי קדוש הוא לאלקיו, ר"ל ואין מן הנימוס והכבוד שיקח גרושה שנתגרשה מחמת זנות, ודו"ק. עכ"ל.

ולכאורה כוונתו דזהו עיקר כוונת התורה, היינו לכל המ"ד במשנה גיטין ט', י' מתי יגרש אשתו. וראה שו"ע אבה"ע סי' קי"ט סעי' ג', שפוסק שבאשתו הראשונה לא יגרשה אא"כ מצא בה ערות דבר.

ולפי"ז נמצא דבשניהם התורה חידשה שמציאות האיסור נפעל ע"י האדון והבעל, אבל בשפחה, השפחה לא גרמה את האיסור והכל תלוי בפעולת האדון והוא גרם את האיסור, ולכן א"א לכתוב הרי את מותרת לכל אדם כיון שעכשיו הוא גורם איסור, משא"כ באשה היא גרמה האיסור דגרושה ע"י ה"ערות דבר", רק שחלות האיסור בפועל, בא ע"י כתיבת הגט, ולכן הבעל יכול לכתוב הרי את מותרת לכל אדם, דהיינו שהיא מותרת מכל איסור שבא מחמתו, וכהנחלת משה.