איתא במס' ב"ב דף ה' ע"א "רוניא זבין אמיצרא דרבינא, סבר רבינא לסלוקי משום דינא דבר מיצרא, א"ל רב ספרא בריה דרב ייבא ארבעה לצלא ארבעה לצללא" (הר"ן גורס "היינו דאמרי אינשי ארבע לצללי ארבע לצללי"), ומפרש רש"י ז"ל בד"ה 'ארבעה לצלא ארבעה לצללא': "אני שמעתי וכו', וזה עני הוא וצריך לו השדה לפרנסה, וכשם שאתה אומר לו הסתלק מעלי בדינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב, כך אני אומר לך עשה ישר וטוב לעני זה ואל תסלקהו", ע"כ פירוש הראשון שברש"י. ועד"ז כתב גם ר' יוסף ן' מיגש (שכתב "וכי נכסים אלו שאתה מרבה, כלום יש לך מהם לאחר מיתה אלא ארבע אמות שאתה נקבר בלבד, כמו לעני שאין לו כלום"), וגם הרמ"ה בספרו יד רמ"ה וריטב"א המיוחס בשם הרא"ה, ועוד ראשונים כתבו ע"ד רש"י.

והתוס' הקשו על רש"י (בד"ה 'ארבעה') וז"ל: "לפירוש הקונטרס מקשה ר"ת [הא] אין מרחמין בדין וכו', ואומר ר"ת דזבן ארעא אמיצרא דרבינא, היינו אמיצר אותם שדות דאקפיה רבינא מארבע רוחות, והיה רבינא מצרן מג' רוחות ורוניא מרוח אחת וכו', סבר רבינא לסלוקי משום שהיה מצרן מג' צדדין ורוניא רק מרוח אחת, א"ל רב ספרא אמרי אינשי ארבע לצלא פירוש לעור גדול צריך ליתן לעבדן ד' זוזי וד' לצללא עור קטן, כלומר צריך ליתן מן הקטן כמו מן הגדול, שיש טורח בקטן כמו בגדול, ה"נ וכו', הוא מצרן מרוח אחת כמו אתה מג' רוחות. וה"ר אברהם פירוש דהך ארעא דזבן רוניא אמיצרא דרבינא, היינו אמצרא דאותן שדות שהיה רוניא אריס בהן וכו'", עכ"ל. וכתב בתוס' הרא"ש (הובא בהשיטה מקובצת), "קשה לר"ת הא אין מרחמים בדין וכו', ועוד וכו', ור"מ פירש דקאי אדלעיל וכו', אי נמי ארבעה זוזי נותנין וכו', הכא נמי מה לי מצרן שהקרקע קנוי לו לגמרי מה לי אם הקרקע אינו קנוי לו אלא לדבר אחד לצאת ולבא דרך אותה שדה ותו לא".

ומבואר שורש מחלוקתם ע"פ מש"כ בלקו"ש חי"ט ע' 55 "גדר דין בר מצרא, קען מען מבאר זיין אויף צוויי אופנים: א) דאָס איז נאָר אַן ענין פון הנהגות ישרות וטובות; ד.ה. עס פעלט גאָרניט אינעם תוקף הקנין פון לוקח, נאָר די חכמים האָבן אים מחייב געווען צו פירן זיך אין אַן אופן פון "ישר וטוב", און דעריבער מוז ער דאָס (וואָס ער האָט קונה געווען) אָפּגעבען צום בר מצרא (און עד"ז ביי אַנדערע דינים פון בר מצרא). ב) דער חיוב פון "ועשית הישר והטוב" טוט אויף, אַז דער בר מצרא באַקומט אַ געוויסע בעלות אויף דער שדה; און דעריבער איז דאָס וואָס דער לוקח דאַרף אָפּגעבען די פעלד צום בר מצרא איז עס ניט בלויז מצד אַ חיוב פון אַ הנהגה טובה אויף אים, נאָר ווייל די פעלד האָט אַ שייכות צום בר מצרא, ובלשון הנמוקי יוסף (ב"מ קח, ב) "כאילו יש לו קצת קנין בגופו של קרקע".". די"ל שרש"י וסייעתו סוברים שהדין דבר מצרא היא מצד הנהגה טובה, ובמילא היה רבינא צריך לרחם ארוניא משום דינא דבר מצרא, שהיא גופא דינא דבר מצרא, משא"כ תוס' וסייעתם סוברים, שבדינא יש להמצרן קנין בגוף הקרקע. וק"ל.

[אמנם, הריצב"א לכאו' לא ס"ל הכי, דכתב (בהשטמ"ק ב"ב דף ה' ע"א) "נראה ליישב פירוש הזה, דהצריכו לנהוג בו מדת רחמנות משום (משלי ב, כ) למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור, כי ההיא בסוף פרק האומנין (ב"מ דף פג, א, עיי"ש), ורבינא סבר לסלוקיה בלא שום גמגום דחשש איסור, ושייך למימר דשפיר סבר", ומשמע מזה, שסבר הריצב"א דהטעם של רש"י שלא היה ליה לסליק רוניא מן השדה, הוא מפני "למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור", ולא מפני "ועשית הישר והטוב בעיני ה'", דהיינו לא מעיקר הדין, אלא לפנים משורת הדין; וכן איתא בב"מ פג, א: "תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא, שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב, אמר ליה הב להו גלימייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין "למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור" וכו'", ומפרש רש"י שם (בד"ה בדרך טובים) "לפנים משורת הדין", והיינו שסבר רש"י שהענין ד"למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור" הוא הוא הענין של לפנים משורת הדין.

וי"ל, שהא גופא מ"ש הריצב"א היא הענין דדינא דבר מצרא, דהיינו ש"למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור" הוא פירוש ל"ועשית הישר והטוב בעיני ה'", ש"כך אני אומר לך עשה ישר וטוב לעני זה ואל תסתלקהו" דהיינו שצריך לנהוג ב"ארחות צדיקים", שהחכמים תיקנו שבנד"ד מחויבים לנהוג בדרך "ישר וטוב", ואין זה מרחמים בדין. (ו"אורחות צדיקים" הם דרך טוב בעיני ה'.) עצ"ע].

וע"פ הנ"ל לכאורה קשה דברי תוס' הרא"ש שכתב "מה לי מצרן שהקרקע קנוי לו לגמרי מה לי אם הקרקע קנוי לו לדבר אחד לצאת ולבא דרך אותה שדה ותו לא", דהרי (ע"פ הנ"ל) מה מועיל בעלות זו בלי השתמשות אמיתית לדינא דבר מצרא; דהיינו צירוף שדותיו יחד. (וא"א לומר שהרא"ש סבר שדינא דבר מצרא היא רק מצד הנהגה טובה, דהא כתב "קשה לר"ת, הא אין מרחמים בדין").

ועוד, דאיתא בגמרא (ב"מ דף ק"ח ע"ב), "אפסיק משוניתא או ריכבא דדיקלא, חזינא אם יכול להכניס בה אפילו תלם אחד, אית בה משום דינא דבר מצרא, ואי לא, לית בה משום דינא דבר מצרא", וכאן אפילו תלם אחד אין שם.

וי"ל, שהרא"ש אזל לשיטתיה כדכתב הטור ס"ס קע"ה "שכירות, כתב הרמב"ם שאין בו דינא דבר מצרא, וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה (אין זה בשו"ת שלו בפנינו), שיש בו דינא דב"מ, דשכירות ליומיה ממכר הוא, ומטעם זה יש בו אונאה והוא הדין לענין מצרנות שייך ביה הטוב והיישר כמו גבי מכר" (וכן בטור ס"ס קעה), ועיין בסמ"ע סי' קעה ס"ק קיג, דהיינו שרוניא היה ע"ד שכיר, שהיה לו בעלות לילך ולבא דרך שדה דרבינא, ואינו צריך בעלות קבע, וממילא היתה לו "תלם אחד". וק"ל.

(וי"ל שע"פ הנ"ל יש דין דב"מ בשאילת קרקעות למשך זמן, לשיטת הרא"ש, הרשב"א (סימן תתקט"ו) ולרמ"א (סי' קע"ה סעי' נ"ט), ודו"ק).