בגליון תתפ'ד (ע' 38 והילך) מה שכ' הר' א.ב.צ.ה. והר' א.נ.ה.ס. שלד' שניהם, לדברי אדמוה"ז בקו"א לסי' רס"ג סק"ח שמקשה למה מותר לישראל שקיבל את השבת לשלוח אחר שלא קיבל את השבת לעשות מלאכה עבורו, הרי מכיון ששלוחו של אדם כמותו, הרי "ידו כידו" והרי זה כעושה בעצמו" ע"כ. והם סוברים שעד"ז בד' אדה"ז אסור ישראל לומר לכהן אכול תרומה, עיי"ש בביאוריהם.

והוא מילתא תמיהה, שישראל כשרואה כהן אוכל תרומה אסור לו לומר אכול לתיאבון.

ואפשר יש לומר, שזהו ע"ד מה שא"א לעשות שליח שיניח תפילין בשבילו, שגם אם נאמר ששליחות הוא כמותו דהמשלח ממש, והטעם כי השליחות היא על 'הפועל' ולא על 'הנפעל', ולכן כאן, מאחר שצריכים שהתפילין צריכים להיות מונחים על היד שלו, מה יועיל שהשליח יניח על היד שלו, הרי השליחות לא היתה על ה'נפעל'. ועד"ז הוא החילוק בין הדין של אדה"ז בישראל שקיבל את השבת, שאיסור מלאכה בשבת הוא ענין של פועל ולא נפעל, ולכן אומרים ע"ז ש"ידו כידו והרי זה כעושה בעצמו" כי הרי זה רק ענין של פועל.

משא"כ באכילת תרומה אין זה רק ענין של פועל כ"א גם ענין של נפעל, כי הרי המאכל נכנס בגוף, ונעשה דם ובשר כבשרו, ולכן אין שייך בזה שליחות, כי בענין של נפעל אין שייך שליחות.

ויש להביא ראיה לזה שהרי אומרים "זיל אקפי לי' קטן" ולא אומרים "זיל אקפי את עצמך" והטעם, כי ראש האשה מותר להקיף, משא"כ ראש הקטן, אלא שהאשה אינה מחוייבת בזה, והיינו שאצלה הפועל הוא מותר. ולכן כשעושה אותה שליח הרי ידה כידו, וכן עד"ז בדוגמא השניה שהביא שם, ואין כאן מקומו.