שבת משנה עג, א, ברש"י ד"ה 'תופר וקורע': "ביריעות הוא", לכאורה בד"ה 'הפוצע', כותב רש"י "שממיסך ואילך עד קושר ומתיר שייכי ביריעות" וצ"ב מדוע לא כלל רש"י תופר וקורע שהם ג"כ שייכי ביריעות? ורש"י הי' יכול לכתוב ממיסך ואילך עד תופר וקורע, ולא הי' צריך לכתוב עוד ד"ה.

ונ"ל ובהקדם:

רש"י בסוף ד"ה 'הפוצע', אחרי שאומר שממיסך ואילך שייכי ביריעות, ממשיך וכותב "ולקמן מפרש מאי קושר ומאי מתיר איכא" ולקמן בדף עד, ב מסיקה הגמ' שקושר ומתיר היו בצדי חלזון ועפ"ז קושר ומתיר שייכים "לסממנין של צבע תכלת" וכו' ולא ליריעות עצמם וא"כ אולי אפשר לומר דה"עד" ב"מסיך ואילך עד קושר ומתיר שייכי ביריעות" הוא עד ולא עד בכלל. משום שקושר ומתיר הם מלאכות ששייכים לסממנים.

ועפ"ז י"ל שרש"י לא הי' יכול לכלול תופר וקורע עם כל השאר, ששייכים עם יריעות משום שאז יהי' קושר ומתיר באמצע, והם שייכים לסממנים. ולכן הצריך רש"י לכתוב ד"ה חדש עבור תופר וקורע.

ועפ"ז יש לבאר עוד דיוק בד"ה 'הפוצע', לכאורה מדוע מודיע לנו רש"י שכל אלו המלאכות שייכים ביריעות דוקא בד"ה זה. ולכאו' הי' יותר מסתבר להודיע לנו את זה [או בתחילה אצל מיסך או] בסוף אצל קושר ומתיר ומדוע מודיע לנו רש"י את זה באמצע המלאכות? אבל לפי הנ"ל מובן, משום שקושר ומתיר אינם שייכים למלאכת היריעות עצמם ושפיר כותב רש"י שאלו מלאכות הם ביריעות אבל בד"ה 'פוצע' שזהו סוף המלאכות השייכים ליריעות אז הוא מסביר, וק"ל.