בגליון ג' הבאתי מש"כ הנתיבות בסי' קנה דהחיוב של הד' אבות נזיקין הוא רק באפשר להחזיקו ברשותו ולשמור שלא יזיק, משא"כ אם באופן שע"י החיוב שמירה יתבטל ההשתמשות מרשותו, אזי אמרינן דבביטול רשותו לא חייביה רחמנא, ולכן בכל ההרחקות דפרק 'לא יחפור' יש תקנה מיוחדת להרחיק ולא סגי בחיוב הכללי של ממון המזיק, עיי"ש.

וילה"ע ע"ז דאיתא בב"ק דף ק, א "אלא הא ר"מ דדאין דינא דגרמי דתניא מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור וכו' נתייאש הימנה ולא גדרה ה"ז קידש וחייב באחריותו", ומזה מוכיח בגמ' דר"מ דאין דינא דגרמי, דהא עדיין לא נעשה כלאים, ואעפ"כ מחייבינן ליה לגדור שלא תאסור תבואתו של חבירו לאחר זמן, וע"כ דר"מ דאין דינא דגרמי.

והרמב"ן בספרו 'דינא דגרמי', מקשה דמהו הראי' דקאי כר"מ דדאין דינא דגרמי הא י"ל דהחיוב לגדור הוא מטעם ממון המזיק שהגפנים שלו הולכין ומתערבין בתבואתו של חבירו. וכיון שהחיוב לגדור מוטל על המזיק, דהניזק אינו מחוייב להרחיק את עצמו, לכן חייב לגדור. ואמאי קאמר הגמ' דקאי רק אליבא דר"מ הא אליבא דכו"ע חייב להרחיק, כמו בשורו דלא טפח באפיה, וכמו"כ הכא שהיה יכול לגדור ולא גדרה ולכן חייב באחריותו.

ועפי"ד הנתיבות י"ל דלא דמי לממון המזיק כיון שעושה בשלו שמשתמש ברשותו ורק שעי"ז יסתעף ממנו היזק, וא"א למנוע ההשתמשות ברשותו, דבשלמא בשור המזיק שהולך "חוץ" מרשותו ומזיק בזה שפיר חייב, משא"כ בנידו"ד שנוטע בתוך שלו, הוי כמו אילן ובור בפרק לא יחפור דאין לו דין של נכנס ברשות חבירו כיון שעושה בתוך שלו.

וא"כ שפיר מוכיח הגמ' דקאי כר"מ דדאין דינא דגרמי. - ומוכח מקושיית הרמב"ן דלא ס"ל כהנתיבות ואפי' במשתמש ברשותו, מיקרי ממון המזיק.

ועפי"ד הנתיבות יומתק הא דאיתא בב"ק [דף ל, א] במשנה "המצניע את הקוץ וזכוכית והגודר גדרו בקוצים חייב", "א"ר יוחנן לא שנו [דחייב בגודר גדרו בקוצים] אלא במפריח, אבל במצמצם פטור", דהיינו אם מפריח קוצותיו לרה"ר חייב, מטעם בור ברה"ר. משא"כ במצמצם הקוצים בתוך רשותו פטור. וא"ר אדא בר איקא מצמצם מ"ט פטור, לפי שאין דרכן של בנ"א להתחכך בכתלים.

- ולפי הנתיבות יומתק החילוק דבשלמא במפריח כיון שהקוצים מזיקין חוץ מרשותו שפיר חייב, משא"כ במצמצם כיון שההיזק היא בתוך רשותו, ובביטול רשותו לא חייביה רחמנא ומשתמש בתוך שלו ולכן פטור.