בגמ' (כט, ב) היכא דלית לי' אלא חמש סלעים כו"ע לא פליגי דהוא קודם לבנו מ"ט מצוה דגופי' עדיפי, כי פליגי היכא דאיכא חמש בני חרי וחמש משעובדי, רי"א מלוה דכתי' בתורה ככתובה בשטר דמי, בהני חמש פריק לי' לברי' כו'. ופרש"י בד"ה ככתובה בשטר "ואין זה אונאה ללקוחות שהרי מצות בנו עליו יותר ממצותו".

ובתוד"ה ואזיל הק' עליו דאדרבא יש אונאה ללקוחות דמצות גופו עדיף? ובפשטות פי' דברי רש"י הם (ועי' במהרש"א) דאף דאמרינן בגמ' דמצוה דגופי' עדיפא היינו היכא שלא יתקיים אלא א' מהם והשני ידחה לגמרי, דלענין זה עדיף מצוה דגופו שלא להיות נדחה לגמרי, משא"כ לענין דין קדימה בזה אמרינן שמצות בנו עליו יותר ממצוותו, דהיינו להקדימה היכא שיתקיימו שניהם וז"פ לכ', (ועי' במהרש"א בביאור קושיית התוס').

ויש להעיר ממה דמצינו כיו"ב בהא דמגילה (ד, א) מבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה, ואיפליגו בזה רבותינו הראשונים, ולכמה דעות, וכ"ד הרמ"א בסי' תרפ"ו ס"ב, לעולם אין שום מצוה דאורייתא נדחית מפני מ"מ דהוי רק דרבנן, והכוונה בגמ' דקאמר מ"מ עדיף הוא רק לענין קדימה ואיחור היכא שיתקיימו שניהם (ועי' בקו"א ריש הל' פסח), הרי דלענין קיום וביטול אמרינן דמצוה אחת קודמת, ולענין קדימה ואיחור אמרינן דהשנייה קודמת. [ועד"ז יש להעיר מהך ד"וחי אחיך עמך, חייך קודמים", שקדימה זו הוא היכא דאין אלא בשביל א'. ועד"ז בענינינו דלענין ביטול המצוה מכל וכל פשוט דמצוה דגופו עדיף וחייך קודמין, משא"כ כשאפשר לקיים שניהם].

בגמ' (כט, א) הובא ברייתא "ת"ר איזהו מצוות הבן על האב כו' וי"א אף להשיטו במים" ובגמ' (ל, ב) איתא ע"ז "מ"ט חיותי' הוא". ויש לבאר מהו סברת הי"א ומהו הפלוגתא בזה? גם מהו הל' "חיותי' הוא"? גם צ"ב בסדר הענינים בהברייתא דמתחילה נמנו כמה ענינים ומהם "ללמדו אומנות", ואח"כ קאמר "וי"א אף להשיטו במים, רי"א כל שאינו מלמד את בנו אומנות (כאילו) מלמדו ליסטות", ולכ' אי"מ סדר הדברים, דהו"ל להביא קודם דברי ר"י, בסמיכות להך ד"ללמדו אומנות", דעלי' פליג (או מוסיף) כמבואר בגמ', ואח"כ להביא ענין נוסף די"א אף להשיטו במים, ומאי חזי דשנה "להשיטו במים" בין אומנות לאומנות?

ואפ"ל בזה דכל הנך דינים שבברייתא הם לא רק ענינים שמחוייב האב לעשות לבנו, אלא הם חיובים שמן התורה או מדברי נביאים עכ"פ (ובפרט שכולל כולם בכלל אחד עם מצוות מילה פדה"ב ות"ת דמה"ת), היינו ענינים שבהם מחייבת התורה את האב לעשותן לבנו. ועפ"ז אפ"ל דמאי דקאמר בגמ' די"א אף להשיטו במים משום דחיותי' הוא ה"ז בא בהמשך להמבואר לפנ"ז דמקור החיוב ללמדו אומנות הוא מקרא "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", וע"ז קאמר די"א זה סב"ל דגם להשיטו במים נכלל בפסוק זה, "מ"ט חיותי' הוא" ולכן גם זה נכלל ב"ראה חיים" שבקרא. ועפ"ז מסתבר דאי"ז פלוגתא אם לפועל יש צורך להאב לוודא שבנו לא יבא לידי סכנה, רק פליגי הי"א והת"ק אם זה נכלל ב"ראה חיים" דקרא.

והנה רי"א דכל שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות, ובפשטות אי"ז דבר שמצד המקרא וכיו"ב, רק סברא קאמר, וע"כ זהו באמת ענין חדש וסוג בפנ"ע ואינו שייך להנך שבברייתא, ומובן שהביא הי"א דלהשיטו במים בהמשך ללמדו אומנות, מכיוון שהוא מצד אותו פסוק. ורק שמכיוון שהזכיר שיש חיוב ללמדו אומנות מקרא, ע"כ הביא לבסוף שיש דעה דר"י דיש חיוב בזה מצד הסברא ולכן הוא באו"א, אבל זה הובא רק לבסוף לאחרי שהובאו כל הני ששייכים להברייתא [איברא דייתכן דגם בלהשיטו במים שייך להוסיף שיש חיוב גם מסברא אילולי הפסוק, אמנם בזה אין נוגע ההוספה מכיוון שאין נ"מ בין החיובים, משא"כ בהך דר"י, כמבואר בגמ'].

ועפ"ז אולי יש להוסיף דהנה עי' בהגהות וחידושי הגרי"פ (נדפסו בסוף הגמ' מהדורת מאורות) שהק' דהרי מלים אלו "ליסטות ס"ד אלא אימא כאילו מלמדו ליסטות" בהכרח שהם מדברי הגמ' בפי' דברי ר"י, וא"כ אי"מ מאחר שהגמ' מפרש כל דברי הברייתא על הסדר, אמאי הקדים לפרש דברי ר"י שבסיום הברייתא ולא המתין לפרש דבריו? ועוד דאם כבר פי' דברי ר"י ב(כט, א) למה הוצרך לכפול ולפרש דבריו שוב ב(כט, ב)?

ואפ"ל דמאי דקאמר הגמ' ליסטות ס"ד יש שני כוונות א) בנוגע להסברא, דלכ' לא מסתבר לומר שמלמדו ליסטות, ב) בנוגע לגדר הדין לפי ר"י, דאי נימא דזהו מלמדו ליסטות אפ"ל דזהו ג"כ בגדר דין כשאר הדינים המנויים בברייתא, דהיינו שזהו מדין התורה (דאסור ללמדו ליסטות), משא"כ אם זהו כאילו מלמדו ליסטות ה"ז מסברא. וא"כ אפשר דבדף (כט, א) שואל הגמ' בנוגע לפירוש ומשמעות הלשון של ר"י, שמקומה קודם השקו"ט שבהמשכה, שהוא בנוגע למקורות הדינים, ובדף (ל, ב) כופל עוד הפעם כי שם הכוונה לבאר גדר הדין לפי ר"י (ובזה לבאר סדר הענינים בהברייתא), ועפ"ז מובן ג"כ שהקושיא "מאי נ"מ" הוא בהמשך לזה.

ב. שם בפר"ת שבתד"ה ואם ברזל הוא, להעיר מב"ק (ד, ב) מי כתי' מים נבעו תבעה אש כתי' דיוצא ג"כ דהוי פי' הפסוק כן.

בגמ' (ל, סע"ב) לפיכך הקדים הכתוב כיבוד אב לכיבוד אם וכו' לפיכך הקדים מורא אם לאב. והנה בפשטות יל"פ דהכוונה דר"ל דשניהם שוין. אולם לכ' יל"פ כמשמעות הל' דלענין מורא אם קודם לאב ולענין כבוד אב קודם לאם (ויהי' הפי' ב"הקדים הכתוב" לא שהקדים בסדר אמירתם (להודיע ששקולין הם) אלא שהקדים החיוב, שחיוב זה קודם.

ואפ"ל הסברא בזה ע"ד המבואר בב"מ (לב, ב) שונא קודם לכוף יצה"ר, ועד"ז אפ"ל בענינינו דהפי' דכיוון שאי"ז הטבע או הרגילות, לכן הוי יותר חיוב או יותר מצוה. ולפי' זה מובן משה"ק בתור"י הזקן על הרמב"ם שכ' "ללמד ששניהם שוין בין למורא בין לכבוד", והק' עליו "לא ידעתי למה עזב טעם האמור בגמ'"? ולכ' הרי זהו (ההלכה המבואר ב)טעם הגמ'? אך להנ"ל ניחא.

קידושין ו' ע"ב אמר לה לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר ולא כלום. ורש"י אומר בד"ה הרי את מותרת "לשון גירושין הוא ולא לשון שחרור דשפחה דאי בת חורין משוה לה אינה מותרת לעבדים אבל לשון גט הוא לאשה שמתירה לכל שהיתה אסורה לו על ידו".

ולכאורה קשה לביאורו, כיון דגט זה אוסרה לינשא לכהן (מטעם גרושה), וא"כ איך אומר רש"י שהגט מתירה לכל שהיתה אסורה לו על ידו?

והנה בהגהות על המאירי ~ הקשה על רש"י ~ הלא נשארת אסורה לארבעה קרובים (אביו, בנו, אחיו ולבן אחיו ~ ראה רמב"ם הל' איסורי ביאה פ"ב ה"א), ומביא תירוץ שכוונת רש"י הוא שהיתה אסורה על ידו איסור אשת איש, אבל על הקרובים חל איסור אחר. ולפי"ז מתורץ, דהגט מתיר איסור א"א, וגרושה לכהן הוא איסור אחר.

אבל בנחלת משה מבאר כוונת התירוץ, דאיסור א"א הוא "מחמת שהיא שייכת לבעלה" (וכדכתיב גבי סוטה "איש כי תשטה אשתו ומעלו בו מעל"), משא"כ האיסור דקרובים זהו איסור שהתורה רמיא מטעם אחר, ולכן אסורה לקרובים אפי' לאחר מותו, והוא "כמו שהתורה אסרה שתנשא לאביה כך אסרה שתנשא לגבי מי שנתקדשה לו". וכוונת הגט הוא להתיר האיסור שבא מחמת שהיא שייכת לו, אבל האיסורים הבאים מחמת התורה אין לו כח להתיר, ומועיל גם להקרובים שיפקע מהם איסור א"א, אבל בשפחה אע"ג דהאיסור דעבדים בא מחמת התורה, מ"מ כיון דהשטר שחרור גורם האיסור, לא שייך לכתוב בהשטר הרי את מותרת לכל אדם ולא דמי לאשה, דהגט אינו גורם שום איסור, עכת"ד. ולפי ביאורו נמצא שאין זה מתרץ הקושיא מגרושה לכהן כיון דאיסור זה מבא מחמת הגט.

ואפשר לבאר זה ע"פ מש"כ בחומש תורה תמימה על הפסוק (ויקרא כא, ז') "אשה זנה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדש הוא לאלקיו", וז"ל: "ודע דנראה לומר בעיקר טעם הדבר שפסלה התורה גרושה לכהן, וכללה ביחד את הזונה ואת החללה, משום דמעיקר דין התורה, עיקר גירושין היה מפני ערות דבר [משום זנות] וכפשטות לשון הכתוב בפ' תצא "כי מצא בה ערות דבר", וא"כ הוי הגרושה בערך אחד עם זונה, ומדוייק לפי"ז מה שסיים כאן בטעם האיסור גרושה כי קדוש הוא לאלקיו, ר"ל ואין מן הנימוס והכבוד שיקח גרושה שנתגרשה מחמת זנות, ודו"ק. עכ"ל.

ולכאורה כוונתו דזהו עיקר כוונת התורה, היינו לכל המ"ד במשנה גיטין ט', י' מתי יגרש אשתו. וראה שו"ע אבה"ע סי' קי"ט סעי' ג', שפוסק שבאשתו הראשונה לא יגרשה אא"כ מצא בה ערות דבר.

ולפי"ז נמצא דבשניהם התורה חידשה שמציאות האיסור נפעל ע"י האדון והבעל, אבל בשפחה, השפחה לא גרמה את האיסור והכל תלוי בפעולת האדון והוא גרם את האיסור, ולכן א"א לכתוב הרי את מותרת לכל אדם כיון שעכשיו הוא גורם איסור, משא"כ באשה היא גרמה האיסור דגרושה ע"י ה"ערות דבר", רק שחלות האיסור בפועל, בא ע"י כתיבת הגט, ולכן הבעל יכול לכתוב הרי את מותרת לכל אדם, דהיינו שהיא מותרת מכל איסור שבא מחמתו, וכהנחלת משה.