בר"פ חזקת הבתים שקו"ט בשיטת הולכי אושא דגמרינן דין חזקת ג"ש משור המועד, וא' מהקו' ע"ז היא: אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה דומיא דשור המועד וכו' [והתי'] התם והועד בבעליו כתיב הכא חברך חברא אית ליה וכו'", ועיין ברש"י, שממוצא דבריו מובן (א) שהקו' היתה שלא תהא מחאה - ולכן תהוי חזקה, (ב) הדמיון ממחאה להעדאה הוא - דהעדאה היא "התראה לשמור שורו", ומחאה - "התראה היא להזהר בראיית זכותו", (ג) התי' הוא, שיש חילוק בסברא מדוע אצל מחאה מספיק הא דחברך חברא אית ליה, משא"כ בהעדאה שלא בפניו דלא מהני.

אמנם עיין בתוס' (ובמהרש"א) שמובן מדבריהם שחולקים על כל הפרטים הנ"ל: (א) הקו' היתה שלכן לא תהוי חזקה, (ב) הדמיון הוא דמה שור המועד צריך העדאה בפניו ולא אמר קלא אית ליה ותועיל, ה"נ מחאה וכו', (ג) התי' הוא דאצל העדאה יש גזה"כ דצריך להיות בפניו, משא"כ כאן.

ורוב הראשונים (ראה רמב"ן, רבינו יונה, ר"ן, רשב"א (אלא שהוא מביא בא"ד גם חלק משיטת התוס') ועוד) נקטו כשיטת רש"י בכל הפרטים הנ"ל, וצ"ב במה פליגי.

והנראה בזה, דהנה ידועים הדברים דבהך ילפותא דחזקת ג"ש משור המועד יש ב' דרכים: שיטת התוס', דגמרינן מיניה דבג' שנים (לקיטות) "הוחזק שתקן". והיינו, דתוכנו הוא משום הקפידא דהמ"ק, שבאם שתק ג"ש הר"ז ראי' שאין לו על מה להקפיד. שיטת הרמב"ן (ודעימי' - לכאו' רוב הראשונים) דגמרינן מיניה דבג"ש יוצא מחזקתו של ראשון לחזקתו של שני (יעויין בדבריהם).

והרמב"ן מסביר עפ"ז קושיית הגמ' כאן (אלא מעתה וכו') - "בשלמא אי לאו משור המועד גמרינן דלמא טעמא משום . . כיון דלא קפיד ודאי מכרה [ולפ"ז הי' מבואר שפיר מדוע מחאה שלא בפניו מהני, דהא כן קפיד - המעתיק] אלא אי משור המועד, מה התם בפניו בעינן . . מימר אמר אי אמריתו לי הוה מזדהרנא וכו'".

והנה ע"פ סברא זו של הרמב"ן נמצא, דלשיטת התוס' הרי הסברא דגמרינן משור המועד הוא בעצם סיבה שאכן מהני מחאה שלא בפניו (-דהא קפיד). וצ"ע לשון הגמ' בקושייתו "אלא מעתה"?

והתוס' נשמרו מזה בכתבם "כי היכי דילפת משור המועד דהוה חזקה בשלשה זמני ה"נ נילף מה שור המועד צריך העדאה בפניו וכו'", והיינו, דהקו' היא שנלמוד עוד דין משור המועד - דתיבעי מחאה בפניו דוקא.

ועפ"ז י"ל דהתוס' ושאה"ר חלוקים (גם) בפירוש הקו' "אלא מעתה וכו'"; דלהתוס' הרי הקו' היא, (לא כ"כ מצד דמיון בסברא, אלא) דמכיון שזהו מקור הדין דחזקת ג"ש, אז יש ללמוד ממנו גם עוד דין בחזקה, משא"כ לשאה"ר הרי עיקר הקו' (אינו מחמת זה דשור המועד הוא המקור לחזקת ג"ש, אלא) מחמת דמיון בסברא שיש ביניהם - שבשניהם יש אמירה (העדאה או מחאה) שתוכנו הוא להזהיר השני לשמור וכו' ולא מהני כשלא הוי בפניו.

(ובהתאם לזה חלוקים גם בפירוש "אלא מעתה" כנ"ל, דלהרמב"ן פירושו (רק) באופן של שלילה - דמעתה דאין דין חזקה מחמת קפיד וכו', משא"כ להתוס' פירושו באופן חיובי - מעתה דמקור דין חזקה הוא משור המועד וכו').

ואם כנים הדברים, יש לבאר החילוקים בין התוס' לשאה"ר שהבאנו לעיל; דהיות שלהתוס' הוי פירוש הקו', שנלמד עוד דיני חזקה משור המועד, אז מובן דעדיפא לי' לדמות לו בעצם החזקה - דכמו דבשור המועד בהעדאה דשלא בפניו לא נתחזק השור במועדות, עד"ז במחאה שלא בפניו כאן. ולאידך בתירוץ הגמ', הרי לתוס' זה שאיכא לחלק בסברא בין העדאה למחאה, לא אלימא ליה כ"כ, דהא מכיון ששור המועד הוא מקור כל הדין דכאן, אז עדיין קשה דאיך אפשר להיות שהדין כאן שונה ממקורו? ולכן פירשו ד"בהעדאה גרידא גזה"כ הוא דאין נעשה מועד וכו'".

משא"כ שאה"ר דסב"ל שהקושיא היא מחמת דמיון שיש ביניהם בסברא, פירשו שהדמיון הוא בפרט א' שבב' הדינים (ועיין בחי' הר"ן שמבאר איך שהדמיון יכול להיות רק לפרט זה דהעדאה ולא לעצם ענין החזקה עיי"ש), כנ"ל. ולאידך בתי' הגמ' א"צ לחדש שיש כאן גזה"כ - כבתוס' - אלא דמספיק להם לחלק בסברא בין ב' הדינים וא"כ בטלה הקושיא. ועצ"ע.

בהמשך הגמ' שם, אחר תירוץ רבא דחזקת ג"ש הוא מטעם דטפי מתלת שנין לא מיזדהר איניש בשטריה "א"ל אביי אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה דאמר ליה [המחזיק] אי מחית באנפאי הוה מזדהרנא בשטראי [ומתרץ שוב] דא"ל חברך חברא אית ליה וכו'".

[והנה כאן הרי גם התוס' פירשו כשאה"ר שהקו' היא דתהוי חזקה. ובפשטות י"ל דלכו"ע הרי הפירוש ד"אלא מעתה" כאן, הוא כמו שפירשו הרמב"ן לעיל - דהיות שאין טעם החזקה מחמת קפיד (שזה הי' התי' מיד לפנ"ז בגמ') א"כ מחאה שלא בפניו וכו'. ואע"פ דלהרמב"ן (ודעימיה) הרי יסוד התירוץ דרבא הוא (ג"כ) מחמת קפיד (כמו שהאריכו האחרונים בזה), מ"מ הרי חידושי' דתי' זה דרבא הוא דלא אזלינן בתר קפיד לחוד, וצריכים גם להטעם דאזדהר בשטרי' וכו', וא"כ מק' אביי שפיר - דמעתה שאין הטעם מחמת קפיד לחוד וכו'].

וצ"ב מדוע לעיל כשהק' הגמ' אותו קו' הביא לזה מקור "מה שור המועד בפניו בעינן וכו'", וכאן הק' מסברא (דא"ל אי מחית באנפאי וכו') לחוד? והרי גם שם היתה תוכן הקו' - כדפרש"י - "המחאה התראה היא להזדהר בראיית זכותו ושטר מכירתו". וא"כ, ממ"נ, באם הסברא מחייבת שהתראה להזהר בראיית שטרו צ"ל בפניו דוקא, אז מדוע הקשו לעיל רק מחמת שכן הוא הדין בשור המועד, ובאם כן בעינן לזה יסוד להקשות, אז איך הק' כאן מסברא?

[והנה לשיטת התוס' בודאי דלא קשה כלום, דהרי ביארנו לעיל, שלשיטתו, הקו' דלעיל הוא כל כולו מחמת הלימוד משור המועד, ואינו קו' מחמת דמיון הסברות (כ"כ) אלא שנילף "דין" מיניה, ומובן א"כ שכאן ה"ה קו' אחרת, ובאמת קו' זו איכא להקשות מסברא לחוד. אמנם לשאה"ר דלעיל תיקשי כנ"ל.

ובאמת להריטב"א ג"כ א"א להק' כלום, דהוא ביאר באו"א קו' הגמ' "אלא מעתה" כאן, ואכ"מ. אמנם שאה"ר לא הביאו פירושו בהגמ' כאן].

ואואפ"ל הביאור בזה: דהנה על הא דכתב רש"י (בביאור הקו' דלעיל) שתוכנו של המחאה היא התראה להמחזיק שישמור את שטרו, הקשו הראשונים, דלכאו' עד תירוצו של רבא לא ידעו בגמ' סברא זו - שחזקה קשורה עם זה שאדם מזדהר בשטרו רק עד ג"ש? ותירצו, דזה הי' פשוט (לכל הדיעות בגמ') דתוכנו של המחאה היא שישמור המחזיק את שטרו, ורק שעד "רבא" לא ידענו שזהו גם טעם לנאמנותו (של המחזיק), ותוקפו של החזקה (יעויין ברמב"ן, רשב"א, ועוד).

ונמצא, דיש חילוק בשייכותה של פעולת "מחאה" לפעולת ה"חזקה", בין הטעם דהולכי אושא להטעם דרבא; דלרבא, שהחזקה מיוסד על הסברא דטפי מתלת לא מזדהר איניש בשטרא, הרי המחאה - שענינה התראה להזהר בהשטר, כנ"ל - עוקרת "חזקתו" של המחזיק, דעכשיו א"א לו לטעון דלא איזדהר וכו'. (או באו"א: דהחזקה היא "מסובב" מהעדר המחאה - דהיות ולא הי' אזהרה לשמור שטרו אז בטפי מתלת שנין וכו').

משא"כ להולכי אושא (להרמב"ן, ושאה"ר עכ"פ), הרי בעצם אין שייכות בין פעולת המחאה, להחזקה; דהרי החזקה ענינה "שינוי רשות" בלי שייכות להשטר, והמחאה ענינה אזהרה לשמור שטרו. וכאילו נאמר, דפעולת המחאה היא, דאף לאחר שיהי' לו החזקה - ע"י ההשתמשות ג' שנים - מ"מ עליו להשמר בשטרו (אף, דכמובן, זהו הפירוש שאין כאן חזקה).

[ואואפ"ל דגדר המחאה לשיטה זה הוא, שלטובת המערער (שלא יפסיד ע"י חזקתו של המחזיק ג"ש) מחדשים את הראי' והטענה ד"אחוי שטרך". ולהעיר, דלשיטה זו אין אנו יודעים מ"טבע" כזה - דטפי מתלת שנין לא מיזדהר איניש וכו', ולכן מחמת מחאתו על החזקה, טוענים להמחזיק להראות שטרו גם אחר ג"ש, וצ"ע].

ועפ"ז יש לתרץ קושייתנו כך: דבשיטת רבא, אכן פשיטא לי' לגמ' מסברא דמחאה שלא בפניו לא מהני, דהיות וכל ענין המחאה הוא לשלול (ולעקור) חזקתו של המחזיק (שאכן יזדהר בשטרו טפי מתלת), אז בנידון שחסר בהוודאות שישמע המחזיק - אז פשיטא שאין בכחו של מחאה לפעול פעולתו. משא"כ בשיטת הולכי אושא הי' מקום לחשוב, דהיות והמחאה מעיקרא אינה קשורה עם חזקת המחזיק, והיא (רק) פעולת המערער המחייבת המחזיק להזהר בשטרו כנ"ל, אז אולי מספיק שיעשה המערער מה שמוטל עליו (למחות), ויועיל לבטל החזקה, היינו, שיצטרך המחזיק להראות את שטרו.

וע"ז באה הדמיון להדין דשור המועד, דאע"פ דעצם ההעדאה הוא מחמת זה שהשור נגח ג"פ, מ"מ ההתראה לשמור את שורו צריך להיות דוקא "בפניו" ולא סמכינן על זה שעשו ההתראה במקום אחר וכו'. ועצ"ע.

(ונמצא לפכ"ז, דיש ג' אופנים באופן הקו' ד"אלא מעתה": א. בהולכי אושא לשי' התוס' - שנלמוד הדין משור המועד. ב, בהולכי אושא לשאה"ר - שהוא קושיא מסברא, אבל מיוסד על הדמיון לשור המועד. ג, בשיטת רבא לכל הראשונים - קושיא מסברא לחוד).

ב"ב כט, א: "אמר רב הונא, ג' שנים שאמרו הוא שאכלן רצופות. מאי קמ"ל? תנינא .. מיום ליום? מהו דתימא לאפוקי מקוטעות .. קמ"ל (דבעינן ג"כ רצופות)". ובהמשך הגמ' בע"ב, "ומודה רב הונא בחנותא דמחוזא וכו'" דאפי' אי לא השתמש שם בלילות, ונראין כמפוזרין, מ"מ עדיין נחשב כחזקה. ובפי' דין זה נחלקו הראשונים כאן, דיש דסב"ל (ראה תוס' ד"ה ומודה, ועוד) דלעולם בעינן ו' שנים של ימים, דאל"כ לא יהי' ג' שנים שלמים אלא מקוטעים, כיון דיש לו רק חצי של כל יום בהג' שנים, ויש חולקין דאפי' בג' שנים סגי.

והנה, הרמב"ם בהל' טוען ונטען פי"ב ה"ג פסק להדיא "...כיון שדר שם ג' שנים ביום הרי זה חזקה".

ובהשגות הראב"ד שם הקשה, "אין דרך הגמרא כן דלרבויי מפוזרות קאמר ולא לרבויי מקוטעות", עכ"ל. דהיינו, שרב הונא בסוגיין חידש שהג' שנים צריכים להיות ביחד באופן של רצופין ולא מפוזרין, אבל לגבי הדיון של מקוטעין או שלמים לזה לא נגע דינא דרב הונא, וא"כ הפי' ב"ומודה רב הונא" כנ"ל הוא היכא שיהי' מפוזרין באופן כזה (של חנותא דמחוזא) עדיין חזקה היא, אבל מקוטעין - מאן דכר שמי'? וא"כ להרמב"ם שפסק דבג' שנים סגי, הא לכאו' מקוטעין הן כנ"ל?

והתורת חיים כאן כתב לתרץ קושיית הראב"ד, שרב הונא באמת קאי על כל המתני', דקתני דבשדה שעושה פירות תדיר צריך שנים שלמים, ובאינו עושה פירות תדיר סגי במקוטעין, ועל כל זה חידש רב הונא שבכ"מ צריך להיות רצופין - הן השלמין והן המקוטעין. והפי' "ומודה רב הונא" הוא שאע"פ דחזקה הוי במקוטעין (וכמו שדה שאינו עושה פירות תדיר) מ"מ אי"צ להיות רצופין, ומספיק במפוזרין.

ונראה לבאר מחלוקתם כאן שתלויה במחלוקת נוספת בריש פרקין. דהנה בתוד"ה 'שהן י"ח חודש' (כח, א) הקשה מה בא ר' ישמעאל להשמיענו במניינא? וליכא למימר דרצופין אתי לאשמועינן, כיון שזה הרי מחדש רב הונא לקמן בגמ', ומשמע מהתם דממתני' לבד לא הוה שמעינן דין זה? ובהתוי"ט שם תמה על תוס', דבוודאי ר"י בא לחדש דין דרצופין. והא דהקשה תוס' מר"ה לקמן, אי"ז קושיא דר"ה איירי ברישא ור"י בסיפא. וממשיך לבאר, דהא דר' ישמעאל מוסיף "הרי אלו כו'" משמע שפי' המילים "אינם מיום ליום" אינם מדברים כלל על מפוזרין, אלא על מקוטעין, וא"כ בא ר"י לומר שאע"פ שאי"צ שלמים, אבל צריך רצופין. וה"ה ברישא, שהתיבות "מיום ליום" לא קאי כלל על הדין דרצופים אלא שלמים, ור"ה מחדש שמ"מ הם ג"כ מורים על רצופין.

ורואין מכ"ז, דלפי פי' התוס' שהוקשה להם מר"ה, מפרשים שדין דר"ה ברצופין קאי על כל מתני'*, הן ברישא (שלמים) והן בסיפא (מקוטעין). משא"כ לדברי התויו"ט, דין דר"ה קאי רק על רישא (שלמים) (וזהו דבר חידוש, שיוצא שפי' המילים 'מיום ליום' שונה הם מהסיפא, עיי"ש בדבריו), ולא על הסיפא (מקוטעין).

ואפשר דלפי"ז יש לפרש מחל' הרמב"ם (תו"ח) והראב"ד - האם רב הונא מפרש ג"כ בבבא דמקוטעין אי לאו.

*) ולהעיר מתוספות רע"ק, אות כ', שמיישב שי' תוס' ומסיק שבוודאי בעינן רצופין, וזהו בכל החזקות, הן ברישא והן בסיפא. ור"י רק הזהיר, דלא תטעה לומר ש"ולא מיום ליום" ממעט רצופין, אלא רק למעט שלמים ולומר שסגי במקוטעין.