ב"ב כט, א: "תנן "חזקת הבתים", והא בתים דביממא ידעי בליליא לא ידעי ... רבא אמר כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיניה ודרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא. אמר ליה רב יימר לרב אשי הני נוגעין בעדותן הן דאי לא אמרי הכי אמרינן להו זילו הבו ליה אגר ביתא להאי ... אמר מר זוטרא ואי טעין ואמר ליתו תרי סהדי לאסהודי ליה דדר ביה תלת שני ביממא ובליליא טענתיה טענה".

ובתוד"ה 'אמר מר זוטרא' (בע"ב) מביא פי' הר"ח "דמר זוטרא קאי אפירכא דרב יימר דפריך נוגעין בעדותן הן, וקאמר מר זוטרא אי טעין ואמר המחזיק לייתו תרי סהדי דדרו ביה שלש שנים ביום ובלילה והבו לי אגרא ונפקו ואזלו להו, והנהו דדיירי ביה אחריני נינהו, טענתי' טענה ולא נוגעין בעדותן הן - דהא לא דיירי בה השתא דמצי למימר להו הבו לי אגר ביתא, אלא אינהו אמרו דיירנא ואינהו אמרו פרענו, והפה שאסר הוא הפה שהתיר - דאי בעי אמרו לא דיירנא ביה".

ולכאורה צ"ב שיטת הר"ח, דהא עדיין איכא למיחש שהא דמעידים הם בשביל המשכיר - הוא משום שהם חוששין דאולי יוודע אי-פעם להמערער שגרו בבית ואזי הרי יתחייבו לשלם, ומשו"ה א"א להם להיפטר מהמערער באופן בטוח אלא ע"י שיעידו שהבית שייך למשכיר, וא"כ שפיר הוי נוגעין בעדות. ואכן עי' במאירי שדחה פי' הר"ח בגלל שאלה זו.

[ועי' בטור (סי' קמ סי"א) שהק' על הר"ח: "ואינו נראה לי דכיון שבאים להעיד למחזיק להחזיקו בבית, ואי אפשר להחזיקו בו אלא אם כן יעידו שדרו בו, אם כן צריכים להעיד שדרו בו ואין כאן מיגו".

והב"ח שם דחה דברי הטור ד"מה שהשיג רבינו דאין כאן מיגו כיון שבאים להעיד וכו' - אין כאן השגה של כלום. דלא הוזכר בדברי הר"ח לשון "מיגו", אלא שאין נוגעים בעדות מחמת הנאתם - שאילו היו מכוונים להנאתם הוו אמרי "לא דרנו בו מעולם". אם כן לא באו אלא להעיד האמת, דאחזוקי בשיקרא לא מחזקינן להו כיון דלית להו הנאה בהגדת עדות זו...", וכן הוא בדרישה שם שהביא בשם מורו ורבו ר"ש ז"ל: "ולא אוכל להבין, סוף סוף אינם נוגעים בעדות מחמת הנאתן אלא שבאים להעיד, אם כן אחזוקי בשיקרא לא מחזקינן ובודאי קושטא קמסהדי", עיי"ש.

ואולי י"ל בדוחק שכוונתו לשאלה הנ"ל, והיינו שבאים הם להעיד להמחזיק שהוא הבעה"ב כדי שיהיו בטוחים שאף אם יוודע אי-פעם להמערער שגרו בו לא יוכל לתבוע אותם, ומשו"ה הוו נוגעין בעדותן. אלא דלפי"ז צ"ב אריכות לשון השאלה, דהא לפי הנ"ל גוף השאלה הוא דאין נפק"מ אם גרים שם עכשיו או לא - סו"ס הוי נוגעים בעדותם].

ואולי י"ל בביאור שיטת הר"ח הנ"ל, בהקדים דהנה על הא דהקשה רב יימר דאיך יכולין השוכרים להעיד שדרו שם תלת שנין ביום ובלילה והא "הני נוגעין בעדותן הן כו'" - הקשו בתוד"ה 'הני', "וא"ת אמאי הוי נוגעין בעדות הא איכא מיגו דה"מ אמר פרענא לך אגר כו' וי"ל דהאי לאו מיגו דיראים לומר פרענו לך כי שמא יזכה האחר". והיינו דהוקשה להו להתוס' דכיון דיש להם אפשרות להפטר מתביעת המערער בלי הגדת העדות, א"כ היו צ"ל נאמנין על עדותן ולא ליקרא "נוגע". וע"ז תירצו דאף מיגו אין כאן וכו'.

והנה מדברי התוס' מובן דאם אכן יש להם מיגו ליפטר מהמערער אף בלא הגדת העדות, נאמנים הם עי"ז על הגדת עדותן שהבית של המשכיר אף שלפועל ע"י עדותן מרויחים הם בזה שמעכשיו כבר אינם צריכים לשלם להמערער - כיון דהריוח הזה היו יכולים להשיג אפילו בלי עדותם.

ובאחרונים העלו [ראה או"ש הל' עדות פט"ו] דיש כמה ראשונים דפליגי על התוס', וס"ל דאף אם יש לו מיגו מ"מ כיון דע"י עדותו הוא נהנה - מקרי שפיר "נוגע בדבר", וא"א לקבל עדותו.

ואינו דומה להא דמבואר במס' קידושין (מג, ב) דהשלוחים של הלוה יכולין להעיד ש'שילמנו להמלוה' ולפטור בזה את הלוה אף שגם הם מרויחים ע"י עדותם דאינם צריכים לשלם להלוה, וכמבואר שם הטעם - דמשום שיש להם מיגו "דיכלי למימר אהדרינהו ללוה" וליפטר אף בלא הגדת עדותן, לכן גם "יכולין למימר פרעניה למלוה" ואינם פסולים מדין "נוגע". והיינו הרי לכאורה כשי' התוס' הנ"ל, דכיון דיש להם מיגו ליפטר מהלוה באו"א, משו"ה לא מקרי "נוגעים בעדות" אף שלפועל עכשיו ע"י עדותם אינם צריכים לשלם.

- דיש הפרש גדול בין הגמ' בקידושין להציור אצלנו, דהנה בהציור דמס' קידושין הא דנפטרים השלוחים מלשלם ללוה באמרם "שילמנו למלוה" - אינו משום שמקבלים עדותם ששילמו להמלוה והלוה כבר אינו חייב למלוה, דהא אף אי נקטינן שאינם נאמנים להיות עדים על הדו"ד בין הלוה והמלוה - מ"מ הרי לגבי עצמם הא טוענים הם שאינם מחוייבים שום דבר להלוה, שהרי כבר שלמו להמלוה כדברם.

ונמצא שהא דמרויחים הם בטענתם ש'שילמנו להמלוה' - אינו בזה שאנו מקבלים עדותם, אלא בטענה שטענו ואף שלא היינו מקבלים עדותם. ולכן: אילו הי' זה אכן טענתם היחידה לטעון כדי ליפטר מהלוה - אזי פשוט שלא היינו מקבלים עדותם (לגבי הלוה) שהרי "נוגעים בעדותם" הם ליפטר מהלוה; אמנם כיון שיכולין לטעון גם "החזרנו ללוה", א"כ הרי שוב אינם נוגעים בעדותם - וממילא יכולים להאמין להם לגבי הדין תורה שיש בין הלוה והמלוה, ולהאמין אותם ג"כ לגבי עצמם משום טענתם ולא משום נאמנותם בתור עדים.

אבל בסוגיא דילן שבאם יתברר שהבית שייך להמערער יתחייבו לשלם לו דמי שכירות שהרי גרים שם עכשיו, הנה כשהם מעידים שהבית שייך למשכיר - האופן היחידי שיפטרו מהחיוב כלפי המערער הוא רק באם יהיו נאמנים בעדותם שהבית הוא אכן של המשכיר. והיינו דרק עי"ז שאנו מקבלים עדותם נפטרים הם מחיובם להמערער. ובאופן כזה שפיר ס"ל לכמה ראשונים דאף אם הי' לו אופן אחר ליפטר, מ"מ כיון דעכשיו ע"י עדותו (וקבלת עדותו) הוא מרויח מזה - מקרי שפיר "נוגע בדבר", ומשו"ה א"א לקבל עדותם.

והנה בתוס' מבואר דהמיגו שיכולים לטעון ד'שילמנו להמערער' לא חשיב מיגו, משום "דיראים לומר פרענו לך, כי שמא יזכה האחר" ויצטרכו עי"כ לשלם עוד הפעם להמשכיר. והנה אי נקטינן כתירוץ הנ"ל לקושיית התוס' שפיר אפ"ל דאיקרי "מיגו", אלא דמ"מ אינו מועיל להאמינם כיון דסו"ס הוי נוגעים בעדותם כנ"ל.

(וכן הרמב"ן דתי' את קושיית התוס' באו"א - דקושיית הגמ' הי' באמת לאחר שתקנו שבועת היסת דאז "לא מהימני לאסהודי בהאי מיגו כדאיתא בריש האיש מקדש" - ג"כ פליגי אתירוץ התוס' וס"ל דשפיר מקרי מיגו היכא דאי"צ לישבע שבועת היסת, וכפשוט).

ועפיכ"ז יש לבאר שיטת הר"ח דמפרש דברי מר זוטרא, כנ"ל, דיש הבדל בין אם השוכרים גרים שם עכשיו, או שטוענים שגרו שם אבל עכשיו אינם שם - דמשו"ה לא מקרי "נוגעים בעדותם" כיון דאינם גרים שם עכשיו.

והקשה עליו המאירי (כנ"ל) דהא אולי יראים שמא יוודע להמשכיר שגרו שם ואזי יצטרכו לשלם (ובפשטות אם גרו ג' שנים ביום ובלילה מסתמא יש עדות שהיו שם, ויש להם מה לחשוש).

וי"ל דס"ל להר"ח כהני ראשונים דאף אם יש לעדים מיגו מ"מ כל שע"י קבלת עדותם הם מרויחים מזה מקרי שפיר "נוגעים בעדותם", וס"ל דלהשוכרים באמת יש מיגו דפרענו להמערער - אלא דמ"מ אינו מועיל כיון דסו"ס ע"י עדותם שהבית שייך להמשכיר פטורים לשלם להמערער כנ"ל.

ועפי"ז י"ל דלהר"ח זהו שחידש מר זוטרא: דס"ל דהא דאינו מועיל המיגו "דה"מ אמרי פרענא לך אגר נטירא" וליפטר אף בלא הגדת העדות - זהו דוקא באם הם עכשיו בבית וממילא אפשר להמערער לתבוע אותם עכשיו, דלכן מקרי שפיר "בעלי דבר" ואינם נאמנים בעדותם שהבית שייך להמשכיר כנ"ל; אבל כשעכשיו כבר אינם בבית הרי א"א גם לקרותם "בעלי דבר" שהרי עכשיו עכ"פ המערער אינו תובעם, ולכן שפיר אפשר להם להעיד ולא מיקרי "נוגעים" משום דיראים שיוודע להמערער וכו' כיון שהרי יש להם מיגו ליפטר אף בלא הגדת עדותן - דהא דלא מהני המיגו הוא דוקא משום דעדיין מקרי "בעלי דבר" (כנ"ל), ולכן כיון שעכשיו כבר אינם גרים בבית הרי גם אינם "בעלי דבר", וממילא שפיר מהני המיגו שלא יהי' בה חשש משקר.

ב'וילקט יוסף' (שנה עשירית) קונט' ד (סי' לג) הקשה דו"ז הגאון החסיד וכו' רבי שלמה פרידמאן זצ"ל [אב"ד באדען אצל וויען] וז"ל:

"במס' שבת (קכ, ב) מסקינן דגרם מחיקה מותר שנאמר: לא תעשון כן לה' וגו'. וברש"י: מחיקה ממש הוא דאסור, הא גרמא מותר, ולא אסרינן לטבול אם השם כתוב על בשרו אלא משום שאסור לעמוד לפני ה' ערום עיי"ש [וכ"כ הרמב"ם פ"ו מהל' יסודי התורה ה"ו]. וקשה לי ממס' מכות (יא, א) ששאל דוד מהו לכתוב שם אחספא ומשדא בתהומא דליקו אדוכתיה ונשא אחיתופל ק"ו בעצמו עיי"ש, אמאי היה צריך לכל זה הרי לא היה שם אלא גרם מחיקה ומותר"? עכ"ל.

והנה כבר עמדו בקושיא זו בשו"ת מהר"ם שיק או"ח (סי' קטז) ובשו"ת 'אבני נזר' יו"ד ח"ב (סי' שע).

והמהר"ם שיק שם כתב לתרץ, שבעצם השלכת החרס מאבד השם הוא ועוקר משום ואבדתם את שמם ולא תעשון כן, (עיי"ש שכתוב כן לולי דברי רש"י).

ובאבני נזר שם כתב, שבהשלכת החרס לתהום הדבר ברור שימחק השם אחרי שלא יצא משם לעולם, ואינו גרמא אלא מעשה ממש. - ועי' אות חיים ושלום (סי' לב ס"ק יא), שמדמה דין זה לאותה שאמרו בסנהדרין (עו, ב) שהדוחף חבירו לתוך המים ואינו יכול לעלות משם חשיב הריגה בידים ומתחייב מיתה. ועי' תורת מיכאל סי' כז שכתב כעין זה.

והנה בשומר ציון הנאמן (סי' קט) שכתב כמו האבני נזר וכו' הנ"ל מעיר, שאולם מלשון רש"י שכתב "פן ימחקוהו המים" משמע שאינו אלא ספק, וכ"כ בשו"ת אפרקסתא דעניא סי' ס.

ובמהר"ם שיק שם רוצה לתלות דין זה במחלוקת ר"י ור"ש אם דבר שאינו מתכוין מותר או אסור, והיינו עפ"י המבואר בחי' הרשב"א לשבת (קכ, ב), שזה שכתוב שם על בשרו ויורד וטובל אינו ודאי שימחק השם אלא ספק, ואשר ע"כ י"ל שהיורד וטובל שמתכוין לצורך טבילה אין כאן פס"ר לענין מחיקת השם הנעשה בלי כוונה, ואין זה מעשה שיהא מוזהר עלי' לדעת ר"ש שהוא סובר כל מעשה שנעשה בלי כוונה כאילו לא עשאו בידים רק כגורם בלבד, אבל לדעת ר' יהודה שאוסר דשא"מ חשובה עשייה ממש אעפ"י שעשאה בלא כוונה, וזה שיורד וטובל וע"י טבילתו נמחק השם נידון כמוחק את השם בידים. ומיושב מה שאמר רב בשמועתנו, שנסתפק דוד אם רשאי לכתוב השם על החרס ולהשליכו לתהום פן ימחקוהו המים, שהרי רב סובר (שבת כב, א) כרבי יהודה שאוסר דשא"מ (ועי' רש"י ביצה לג, א ד"ה והלכתא), וממילא אין זה גרם מחיקה אלא מעשה ממש.

ובשו"ת אפרקסתא דעניא (סי' ס. וראה בית יצחק פ"ו מיסודי התורה ה"ו) כתב לבאר, שהספק שנסתפק בו דוד הוא כיצד יפעול החרס המושלך לתהום לעצור גאות מימיו, אם יתקיים השם הכתוב על החרס, ושזהו שיגרום לעצירת המים, או שעצירת המים תהא דוקא ע"י שימחק השם בתהום, וכדרך פעולת מי סוטה שמועילה השקאתה ע"י השם המחוק בהם, ואסור לו לעשות כן למחוק את השם, ועל זה יפה נשא אחיתופל ק"ו מסוטה, אם הותרה מחיקת השם להשכנת שלום בין איש לאשתו, ק"ו שמותר למחוק את השם להשקיט מי התהום, עיי"ש.

ובשיח יצחק כתב לבאר, שדוד שידע את הדין מעצמו שמותר לכתוב השם על החרס ולהשליכו לנהר (כמבואר ברש"י סוכה נג, א), באמת כך היה טעמו שאין בדבר אלא גרמא, וגרם מחיקת השם מותרת, אולם מפני שנמנע מלהורות הלכה בפני רבו, שאל הדין אצל אחיתופל, והוא לא ענהו מן הטעם הזה המרווח לפי ההלכה, שלא היה ניחון בסגולת החכמים לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא (עי' סנהדרין קו, ב), והוזקק לשאת ק"ו ממחיקת השם במגילת סוטה, ואחרי ששמע דוד מפיו להתיר, נהג כן עפ"י הנימוק שעמו, משום שאינו אלא גרמא, עיי"ש, וכ"כ ביד דוד. וע"ע בלשון לימודים (או"ח דף יג).

ובערוך לנר לסוכה שם כתב, שבין דוד ובין אחיתופל לא נעלם מהם היתר מחיקת השם ע"י גרמא, ומ"מ לא רצו להסתמך על היתר זה, כל אחד וכוונתו אתו, דוד בכוונה טובה שלא רצה להורות שאין בגרמא ממש, שהרי אמרו בסנהדרין (צח, א): "א"ל הקב"ה לדוד עד מתי יהיה עון זה טמון בידך, על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים, ועל ידך נטרד דואג האדומי, ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו", ונמצא שיש לדוד תועלת להפחית בערך מעשה הנעשה ע"י גרמא, והיו מרננים אחריו אילו היה מסתמך על הטעם הזה (עי' יבמות עז, א ובתוס' שם ד"ה אם), ולפיכך שאל הדבר מאחיתופל וביקש שהוא יורה לו הוראה זו, אך אחיתופל כוונה רעה היתה לו שלא להורות היתר משום גרמא, שלא יפיק דוד תועלת מתוך כך להשקיט את הקטרוג שעליו, ועל כן חרה הדבר לדוד עד שקילל שמי שיודע טעם ההיתר של גרמא ואינו אומרו יחנק בגרונו, ואחיתופל החזיק באיוולתו, ולא התיר את כתיבת השם על החרס, אלא מתוך שנשא ק"ו ממחיקת השם במגילת סוטה ולא מטעם גרמא. [הובא גם בשומר ציון הנאמן (סי' מ). - וע"ע בערוך לנר שם, שהביא מלחם הפנים שנו"נ בענין מעשה משה רבינו שכתב את השם על החרס והשליכו לנילוס כדי שיצוף ארונו של יוסף עיי"ש].

ב"ב ח, א: "איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכות שדרא ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף, אמרה להוי למצוה רבה, יתיב רב יוסף וקא מעיין בה מאי מצווה רבה, א"ל אביי מדתני רב שמואל בר יהודה אין פורעין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים - שמע מינה פדיון שבוים מצוה רבה היא".

והנה בדף י, ב איתא ד"איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ארבע מאה דינרי לקמי' דרבי אמי, ולא קבלינהו. שדרתיהו קמיה דרבא, וקבלינהו משום שלום מלכות. שמע רבי אמי, איקפד, אמר לית ליה ביבש קצירה תשברנה וגו' (-כשתכלה זכות שבידן וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהן, אז ישברו. רש"י). ורבא משום שלום מלכות, ורבי אמי נמי משום שלום מלכות - דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי עובדי כוכבים. ורבא נמי לעניי עובדי כוכבים יהבינהו, ור' אמי דאיקפד הוא דלא סיימוה קמיה (-דר' אמי דלעניי עובדי כוכבים חלקן רבא. רש"י)".

ולכאורה קשה על רב יוסף דלא מצינו שחילקן לשבויי עכו"ם - וכי לית ליה "ביבש קצירה תשברנה וגו'"? (וכמו שהקשו רש"י יא, א בד"ה 'דלא' ובתוס' ח, ב בד"ה 'יתיב').

והנה רש"י מחלק ד"הנך דאמרן לעיל דשדרה נמי איפרא הורמיז למצוה רבה - משום שלום מלכות נמי קבלינהו, ולא אפשר ליה לחלקן לעניי עובדי כוכבים - דאסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובדי כוכבים; אבל במעות המתחלקות לעניים אין גניבת דעת, דאינהו נמי ידעי שישראל רגילים לפרנס עניי עובדי כוכבים, כדאמרי' במס' גיטין (סא, א) "מפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום"".

אמנם התוס' שם תירצו באופן אחר, דאכן, "כי היכי דפלגינהו רבא לעניי עובדי כוכבים - ה"נ פדה בהו רב יוסף שבויי עובדי כוכבים".

ולכאורה צלה"ב דברי רש"י, דהנה המהרש"א (שם י, ב) בד"ה 'דאיבעי' מקשה, דרבי אמי דאיקפיד על זה דלא חילק רבא הכסף לעניי עכו"ם - "אמאי לא קבלינהו משום שלום מלכות וה"ל למפלגינהו לעניי א"ה". ומתרץ ד"י"ל דלא היו במקומו עניי או"ה וק"ל".

ויוצא מדברי המהרש"א, דבמקום דאינו באפשרות לחלק הכסף לעכו"ם, יותר טוב שלא לקחת הכסף כלל - הגם דיכול לפגוע בה"שלום מלכות"*.

וא"כ קשה מה שקיבל ר' יוסף הכסף מאיפרא הורמיז (שם דף ח, א), והרי לא היה באפשרותו לחלקו לשבויי עכו"ם משום גניבת דעת (כנ"ל מרש"י), וא"כ הגם שיכול לפגוע בשלום מלכות הרי יותר טוב שלא לקבל כלל כדי לא להוסיף בהם זכות כמ"ש המהרש"א.

ובשלמא להתירוץ דהביא התוס' (שם ח, א) דאה"נ דר' יוסף חילקן לשבויי עכו"ם - מובן. אבל לרש"י כנ"ל קשה - דלא היה לו לקבל כלל אם אינו מחלק לעכו"ם.

ואולי אפשר לומר שאכן נחלקו רב יוסף ורבי אמי, אם "שלום מלכות" חשוב עד כדי כך הגם שיצא מזה זכות לעכו"ם: דלרב יוסף אכן שלום מלכות חשוב יותר וגובר על האיסור דלקיחת צדקה מעכו"ם, אמנם לר' אמי כדאי יותר שלא ליתן זכות לעכו"ם הגם שעי"ז יגרם פגיעה בהשלום מלכות.

ומחלוקתם תלוי בגדר איסור לקיחת צדקה מעכו"ם, דהנה הקוב"ש סי' נו חקר האם האיסור הוי איסור מדאורייתא - דכתיב ביבש קצירה תשברנה, או דחשיב "דברי קבלה". ולפ"ז י"ל דרב יוסף ס"ל דחשיב "דברי קבלה" ואין זה באמת איסור דאורייתא, ולכן סבר דעדיף לקבל הכסף משום שלום מלכות. משא"כ רבי אמי סבר שזהו איסור מדאורייתא, ולכן מכיון שלא היה באפשרותו לחלק לעניי א"ה - לא קיבל הכסף על אף שהיה יכול לפגוע בשלום מלכות.

וע"פ ביאור זה יובן גם מש"כ רש"י שרב יוסף לא פדה שבויי עכו"ם משום איסור גניבת דעת, והרי לכאורה מה ראה לעבור על איסור דאורייתא להרבות זכות לעכו"ם - ע"י נתינה לפדות ישראל - יותר מאיסור גניבת דעת עכו"ם דהוה ענף בלא תגנוב (כמובא בס' היראים).

וע"פ הנ"ל מובן, דס"ל לר' יוסף דהאיסור הוא רק מדברי קבלה, ולכן משום "שלום מלכות" לא חש לזה.

והנה י"ל עוד ע"פ המבואר ברשימות חוברת קנט דבגוי שקיבל ע"ע שבע מצוות דב"נ - דאז (כמ"ש הרמב"ם הל' מלכים פ"ח) נחשב הוא מחסידי או"ה ויש לו חלק לעוה"ב -, אפשר לקבל ממנו צדקה ואף לחלקה לעניי ישראל (כמ"ש הרמב"ם הל' מלכים פ"י ה"י). וי"ל דלכן קיבל רב יוסף מאיפרא הורמיז ואף חילקן לשבויי ישראל משום שהיא כבר קיבלה אז ע"ע השבע מצוות דב"נ, - ע"ד איך שהסביר הרבי (שם ס"ו) הא דר' עקיבא שלקח מקטיעא בר שלום (נדרים נ, ב) ורבי שלקח מאנטונינוס (ע"ז י, ב) -; משא"כ בהמאורע ששלחה איפרא הורמיז קמיה דרבא ורבי אמי, הנה אף שהיתה קרובה להתגייר (רש"י נדה כ, ב) - מ"מ זה היה עוד לפני שקיבלה עליה שבע מצוות ב"נ, ולכן לא קיבל ממנה ר"א משום דלא היה אפשר לחלקן לעניי א"ה כמ"ש המהרש"א הנ"ל.

ועפ"ז הנה הקושיא מעיקרא ליתא, ואין צריכים לתרץ שלא חילקן ר"י לשבויי עכו"ם משום גניבת דעת עכו"ם (כמ"ש רש"י), דהא לכתחילה בהיתר חילקן לישראל.

ועיין מכתב-תשובת הרגצו'בי להרבי (ברשימה שם) דמתרץ בין הדברים קושיא הנ"ל באו"א, ומחדש דבאמת איפרא הורמיז היתה בגדר ב"נ ואעפ"כ יש נפק"מ באם הגבאי צדקה הוא המקבל מהב"נ, או אם המקבל הוא איש פרטי. דאם המקבל הוא איש פרטי - באמת אסור לו לקבל מהב"נ (לחלק לישראל) כדי שלא להוסיף להם זכויות (שעיקר האיסור הוא משום לאו ד"לא תחנם"); משא"כ בגבאי צדקה - הנה כיון שבאה לרשותו יצא מרשות המתנדב (הגוי) לגמרי, וא"כ שוב אין בזה משום "לא תחנם". שהרי בנתינת הצדקה לגבאי קודם שבא לידי העני - הרי לא נתקיימה עדיין המצוה; וכאשר העני מקבל הצדקה - הרי מקבלה מהגבאי לאחרי שכבר יצתה מרשות של הגוי.

ולכך רב יוסף דהיה גבאי צדקה (כדמוכח בב"ק לו, ב) קיבל ממנה וחילקן לשבויי ישראל; אבל ר"א ורבא (שהיו ראשי ישיבות (חולין קלד, ב. גיטין ס, ב)) אכן לא חילקום לעניי ישראל כדי שלא לעבור על איסור "לא תחנם". ולכאורה דברי רמב"ם הנ"ל הל' מלכים פ"י ה"י דמקבלין מב"נ ומחלקין אפי' לעניי ישראל - קאי בגבאי צדקה.

ויש להעיר בכל זה מגיטין נו, א בהסוגיא דקמצא ובר קמצא, דאיתא שם ד"אזל [בר קמצא] ואמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי, א"ל מי יימר, א"ל שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה, אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדר ביה מומא בניב שפתיים וכו' - דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא, סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קרבין לגבי מזבח. סבור למקטליה דלא ליזול ולימא, אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג...". והיינו, דהיו מוכנים לעבור על איסור תורה ד"בעל מום לא יקרב" משום שלום מלכות.

אלא דאולי יש לחלק, דהרי שם אם לא יקבלו הקרבן היה כלל ישראל בסכנת פיקוח נפש (כמובא בהגהת מהר"ץ חיות, אלא דלא היה ברי הזיקא (מהר"ם שיף שם)), ולכן היה מצב ד"עת לעשות לה' הפרו תורתך" (וכמו שהובא במג"א או"ח הל' לולב סי' תרנו סק"ח ראי' מהש"ס כאן, דמותר לעבור על ל"ת מפני אימת מלכות. וגם ע"ד זה דהזכיר הרגצ'ובי במכתב הנ"ל הא דנשא דניאל עצה לנבוכדנצר, שהי' משום שהיו בגדר דפקו"נ דאז נדחה האיסור ד"לא תחנם" (ואפי' בקבלה מעכו"ם ממש - כמו נבוכדנצר). - דעפ"ז גם יובן דהכוונה כאן ב"שלום מלכות" הוא ענין המצב דפקו"נ, דדוחה אפי' איסור דהקרבת בעל מום).

וזה הי' מפני שבר קמצא הביא הקרבן, וידעו שאם לא יקבלו ממנו הקרבן ילך להמלכות וילשין עליהם וכו', ולכן באמת סברו להרוג אותו משום דיש לו דין "רודף" אחר כלל ישראל,

משא"כ בהמקרה דאיפרא הורמיז בגמ' ב"ב היה בזה רק הטעם של "שלום מלכות" בלי 'ממוצע' שילך ויגרה את האומות להזיק לכלל ישראל, כפשוט.

(ורק דיש לעיין בזה שהרי משום סכנת פקו"נ דכלל ישראל היו מוכנים לעבור על איסור תורה, ורק משום דשמא יאמרו בעלי מומין קרבין - וכמו שכתב המהרש"א בחדא"ג שהחשש היה דיאמרו דבעלי מומים כאילו קרבים גם במ"א שלא משום שלום מלכות - לא הקריבו, והאם בשביל התקלה הזאת יש להכניס כלל ישראל בסכנת פקו"נ?! ויל"ע ואכ"מ).