א. בהל' תפילין סי' כה סי"ב כ' המחבר "מי שמניח תש"י ובירך ובתחלת ההידוק נפסק הקשר ש"י והוצרך לעשות קשר אחר, אמנם לא הסיח דעתו, א"צ לחזור ולברך, אם הותר ש"י קודם הנחת ש"ר מהדקן וא"צ לחזור ולברך".

ובמג"א סקכ"ג כ' "משמע דאם הדקן ואח"כ נפסק הקשר צריך לברך דכבר נגמר מעשה המצוה והו"ל כנשמטו ממקומם דצריך לברך לכ"ע".

והט"ז סקי"ב חלק על המג"א וס"ל דאין צריך לברך בכה"ג דהא ברכה דתש"י קאי גם על תש"ר, וכל זמן שלא הניח תש"ר עדיין עסוק במצוה השייך לאותה ברכה, ומה שעשה קשר לתש"י הוא ג"כ מתיקון המצוה כי א"א לו להניח ש"ר קודם ש"י, ונמצא שקיום המצוה השייכת לברכה נמשכת עדיין עד שתגמור המצוה, דהיינו אחר שהניח ש"ר.

נמצא דפליגי הט"ז והמג"א אם אמרינן הפסק באמצע קיום מצוה השייך לברכה חשיב הפסק אם לאו, הט"ז ס"ל שכל זמן שנמשך קיום הברכה לא חשיב הפסק, והמג"א ס"ל דתיכף כשעשה מעשה אע"פ שקיום הברכה נמשכת חשיב הפסק.

ואדה"ז בשולחנו שם סל"ג פסק כדעת הט"ז, ומשמע דס"ל הפסק באמצע קיום הברכה לא חשיב הפסק.

ב. והנה בהל' פסח סי' תלב ס"א כ' המחבר "וטוב שלא ידבר בדברים אחרים עד שיגמור כל הבדיקה וכו'".

ובמג"א סק"ד כ' "ובזה א"צ לחזור ולברך", ובמחצה"ש כ' "דהוי כסח באמצע הסעודה". אמנם בט"ז סק"ג חלק על המג"א וכ' "חלקי אמרה נפשי דברי הי"א נכונים ויש הפסק כשמדבר קודם גמר הבדיקה, ול"ד לסוכה וסעודה וכו', דבדיקה דלא סגי לי' כל שלא גמר הבדיקה וממילא כל שלא גמר עדיין אותו החלק נק' התחלה אצלו וכו'", וממשיך "ואע"פ שלענין אם שח אצ"ל ולברך כיון שכבר התחיל בענין מ"מ יש ליזהר בקיומה שלא יפסיק בקיומה, והוה ממש כמו באמצע התקיעות דמיושב עצמן, שודאי אסור להפסיק ביניהם לכו"ע".

ולכאו' כונת הט"ז הוא ע"ד מש"כ בחלקת יעקב שם וז"ל "בשכה"ג כ' בהא פלוגתא ואמינא הלכה ואין מורין כן", וצריך לחזור ולברך כיון שלא נתקיימה הברכה עד שישלים כל הבדיקה. עכ"ל. וה"נ כונת הט"ז שלהלכה חולק על המג"א שמדמה הפסק באמצע הבדיקה לסח באמצע הסעודה, וס"ל שבדיקה שאני כיון שלא נתקיימה הברכה ונמשכת עד שישלים כל הבדיקה, ולהלכה צריך לחזור ולברך (אבל אין מורין כן).

והנה לכאו' צ"ע דלכאו' הרי הט"ז בהל' פסח סותר את עצמו ממ"ש בהל' תפילין; דבהל' פסח ס"ל כל זמן שלא נתקיימה הברכה חשיב הפסק וצריך לחזור ולברך להלכה, ובהל' תפילין ס"ל להיפך שכ"ז שהברכה נמשכת לא חשיב הפסק, וכן לכאו' יוקשו דברי המג"א - דבהל' פסח ס"ל שהפסק באמצע בדיקה לא חשיב הפסק, ובהל' תפילין ס"ל שחשיב הפסק כנ"ל? וכן יוקשה בדברי אדה"ז - דבסי' תלב ס"ז פוסק לכאו' כהט"ז שם.

ג. ואולי י"ל בהקדים דיוק ל' הט"ז, דהנה ז"ל שם "מ"מ יש ליזהר בקיומה שלא יפסיק, והוי ממש כמו באמצע תקיעות דמיושב עצמן שבוודאי אסור להפסיק ביניהם לכו"ע" - דלכאו' למאי מדמה מצות בדיקת חמץ למצות תקיעת שופר, וי"ל ע"פ מה שהבאתי בהערות וביאורים גליון תשצח מש"כ המחבר באו"ח סי' תקצג ס"ב "אם א"י לתקוע אלא חלק מסדר התקיעות לא יתקע כל עיקר".

ובשדי חמד מערכת ח כלל יב מביא בשם דרך המלך שהתקיעה והתרועה הן גוף המצוה, ולכן אם יעשה תקיעה או תרועה בלבד אין זה חצי שיעור אלא חצי מצוה ואינה כלום.

עפ"ז י"ל שהט"ז והמג"א בהל' פסח פליגי בגדר מצות בדיקת חמץ, דהט"ז ס"ל שהמצוה היא גוף א', וכמו שכ' הט"ז "דלא סגיא לי' כל שלא גמר הבדיקה". וכ"כ במקראי קדש פסח ח"א סי' מה - דמי שלא בדק רק פלגא דביתא לא עביד מצוה כלל, וא"כ מובן דאסור להפסיק וחשיב הפסק להלכה, דא"א לחלק מעשה א'. אמנם המג"א ס"ל שאין בדיקת חמץ דומה לתקיעת שופר, אלא הם כמו שאר מצות ולכן י"ל שיש בו דין חצי שיעור, ועכ"פ הברכה חל על מה שעשה וא"צ לחזור ולברך.

אכן בהל' תפילין לכו"ע המעשה של הנחת תפילין בתש"י ותש"ר אינה גוף א', וכמ"ש בהל' תפילין סי' כז "שתש"י ותש"ר אינן מצוה א' אלא הן ב' מצות", ומ"מ הברכה קאי על שניהם, א"כ מסתברא שהדין איפכא הוא, דלגבי הברכה כיון שנמשך עד גמר קיומה שהיא הנחת תש"ר - אם נפסק הקשר לא חשיב הפסק, דלא אמרינן כיון שהיא ברכה א' הן גוף א' וכל הפסק חשיב הפסק בגוף המצוה וצ"ל ולברך, אלא אמרינן שמ"מ הברכה נמשכת שעדיין לא נגמר הקיום השייך לאותה ברכה, ואיגלאי מילתא למפרע שקיום ברכה אחת הוא עד שתגמור המצוה השייכת באותה ברכה ולא הוי הפסק. והמג"א ס"ל שלא אמרינן שהברכה נמשכת אף כשנפסק הקשר, אלא מיד כשעשה מעשה חל הברכה וצריך לחזור ולברך אם נפסק הקשר.

ולפי"ז מובן שהמג"א והט"ז אזלי לשיטתייהו, שהט"ז ס"ל שכשם שי"ל שמצות בדיקה היא גוף א' וחשיב הפסק אם שח, כמו"כ י"ל בהל' תפילין שכיון שהברכה נמשכת חשיב ג"כ גוף ברכה א', משו"ז אדרבא - אם נפסק לא חשיב הפסק.

וכן י"ל להמג"א דכשם שבהל' פסח לא ס"ל שמצות בדיקת חמץ היא גוף א', ולכן אם סח לא חשיב הפסק, כמו"כ בהל' תפילין ליכא למימר שכיון שהברכה נמשכת חשיב גוף ברכה א' ואם נפסק הקשר אצ"ל לברך, אלא מיד שעשה מעשה ההידוק, חל הברכה וצריך לחזור ולברך אם נפסק הקשר כיון שתש"ר היא בעצם מצוה אחרת. ודו"ק.

במנ"ח מצות פריה ורביה הק' על הא דפסקינן דאם הוליד בן ממזר קיים מצות פו"ר (ומשמע מהרמ"א אפי' אם נולד באיסור). והק' למה יצא הא הוי מצוה הבאה בעבירה, ולדעת הרבה ראשונים מצוה הבאה בעבירה מן התורה לא יצא.

ותי' שם דמצוה הבאה בעבירה לא הוי אלא אם בשעת עשיית המצוה עצמה עושה ג"כ עבירה, כגון לולב הגזול דבשעת הנטילה עובר על "והשיב את הגזילה", אבל אם בשעת המצוה ליכא עבירה, כגון המוציא מצה מרשות לרשות דבשעת המצוה ליכא עבירה, לא הוי מצוה הבאה בעבירה, א"כ ה"נ המצוה הוא שיהיו הבנים בפועל, ויהיה לו בן ובת, והראיה - שאם מתו הבנים לא קיים המצוה כלל, והעבירה הרי הוי בשעת ביאה, א"כ בשעת המצוה ליכא עבירה ולא הוי מצוה הבאה בעבירה.

והנה תוס' בחגיגה דף ב, ב ד"ה "לישא שפחה" הק' על הא דאיתא בגמ' שם דמי שחציו עבד וחציו ב"ח כופין את רבו ליתן לו גט שחרור, דאינו יכול לישא שפחה מפני צד חירות שבו ולישא ב"ח אינו יכול מפני צד עבדות שבו. והק' ע"ז דיבוא עשה דלשבת יצרה ולידחי לאו דלא יהי' קדש, ותי' בתוס' דעשה דוחה לא תעשה לא אמרינן אלא כשהן באין כאחד דבעידנא דמעקר לא מקיים עשה, אבל הכא הלאו הוי משעת העראה ועשה לא הוי עד גמר ביאה.

ולכאו' דברי מנ"ח הנ"ל סותרים דברי (לשון) התוס' דהמנ"ח כ' דקיום מצות פרי ורבי' היא כשהבנים קיימים, ולא הביאה, ובתוס' כ' דהמצוה היא בגמר ביאה.

והנה במנ"ח (מצוה שפו) מצות ציצית כ' דלשיטות הסוברים דכלאים דחויה הוא אצל ציצית, וכל שאפשר לקיים שניהם (ציצית בלא כלאים) אם לבש טלית של כלאים עובר בלאו (דלמ"ד הותרה אם אפשר לקיים שניהם כשיש לו טלית אחרת אינו עובר בלאו), ואם יוצא בשבת לרה"ר עם טלית של כלאים אינו חייב משום הוצאה אף להסוברים דמצוה הבאה בעבירה הוי מן התורה, דהא דאמרינן מצוה הבאה בעבירה מן התורה לא יצא היינו שלא קיים העשה, אבל לא אמרינן דעובר על העשה. היינו דלא אמרינן שלובש בגד בלא ציצית ועובר על העשה, דהא לובש ציצית, אלא שלא קיים המצוה, וכגון במצות פו"ר דמי שאין לו בנים אף דלא קיים מצות פו"ר מ"מ ליכא למימר דעובר על המצוה.

ולפ"ז נמצא דאיכא שני דברים בקיום המצוה: א' שאינו עובר על המ"ע, וב' שמקיים המ"ע.

ולפי"ז יש לתרץ הקו' הנ"ל: דתוס' שכתב דבשעת ביאה איכא עשה - היינו חלק הא' בהמצוה, שאינו עובר על העשה, ולזה לא שייך לומר שהוא "מצוה הבאה בעבירה", שהרי לא קיים המצוה, ומה שכ' המנ"ח דהמצוה הוי הבנים היינו קיום המצוה, וזה לא שייך עד שיהיו הבנים. ועי' באגרת התשובה סי"א.