בריש ב"ק: ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער וכו'. ומקשה השיטמ"ק (בשם הרא"ש) דלמה לא קתני "מזיקין". ומתרץ שתנא ירושלמאה הוא וקורא למזיק "נזיק". ובשם רבינו ישעי' והמאירי כתב שם שהלשון "מזיק" משמע שכוונתו להזיק, ובפועל אין בהמשנה מי שכוונתו להזיק כ"א קרן ואדם, למ"ד מבעה זה אדם.

אמנם התויו"ט על המשנה כותב וז"ל: נזיקין - ל' הר"ן כל נזיקים שעושים נזק. נזקים שם ההיזק. ואומר אני שנזיקים מורכב מהנפעל וההפעיל. והי' ראוי שיהא מזיקין כמו חב המזיק הניזק והמזיק, אבל הורכב בנו"ן נפעל, ונשארה היו"ד להורות ההפעיל, וסבת הרכבתו להורות כי המזיק הוא הניזק, כי נקה לא ינקה. עכ"ל.

והנה ע"פ מ"ש התויו"ט יש להוסיף טעם למה דייקה המשנה להוסיף ענין הנפעל (היינו הנזק הנעשה), בהקדים החקירה הידועה בענין החיוב על נזקי ממון המבוארת בלקו"ש ח"י בהוספות לפ' משפטים (ע' 329) ובכמה אחרונים, ותוכנה:

א) מה שחייב אדם על היזק שנעשה ע"י ממונו (שורו וכיו"ב), ה"ה לפי שלא שמר שורו (וכיו"ב) כראוי. ב) ה"ה חייב לפי שזה ממונו, והוא אחראי על כל מה שממונו עושה.

ואף שפשוט שכדי להתחייב צ"ל ב' התנאים, שיהיה ממונו ושלא שמר כראוי, מ"מ החקירה היא, מה מב' דברים אלו ה"ה סיבת וטעם החיוב, ומה הוה רק תנאי בהחיוב, כמבואר בארוכה באחרונים.

[ובלקו"ש שם מביא נפק"מ לדינא באם מכר השור ע"מ שבאם ימות השור - תחול המכירה תיכף ולפני ההמתה].

וכבר דשו רבים בביאורים והוכחות לכל א' מהצדדים וכו'.

והנה בלקו"ש שם מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע דע"פ אופן הב' יש לבאר למה אמרו (סנה' ב, א) "כמיתת הבעלים כך מיתת השור", אף שהשור הוא דיני ממונות והבעלים הוא דיני נפשות, כי א' מהנפק"מ בין ב' האופנים הוא, שלאופן הא' חטא הבעל והמיתה ע"י השור, הם בזה אחר זה, ככל סיבה ומסובב, כי מה שהבעלים לא שמרו השור גרם שאח"כ ילך השור וימית. משא"כ לאופן הב', בעת שהשור ממית אז חוטא הבעל, כי חיוב הבעלים הוא מחמת זה שמה שממונו של אדם עושה, ה"ז כאילו הוא עושה. וא"כ כאילו הבעל עצמו המית. [ומביא דוגמא ע"ז - כמו שחצירו נקרא ידו]. ואם נאמר כאופן הב', מובן שאין להפריד בין דיון ע"ד השור והדיון דבעליו, כיון שחטא שניהם היא בפעולה אחת. ע"כ תו"ד.

נמצא שהנפק"מ בין ב' האופנים הוא, שלאופן הא' אין לומר שהבעלים הוא "המזיק", כ"א שהוא גרם לההיזק להעשות, היינו שכל שייכותו הוא רק בזה שעל ידו נגרם היזק להניזק. משא"כ לאופן הב', הוה הבעלים (כעין) "המזיק", כי בעת ששורו מזיק, ה"ה כאילו הוא מזיק. ושייכותו כאן הוא לא רק שעל ידו נגרם היזק להניזק, כ"א שהוא הוא הזמיק.

והנה לפי אופן הב' יובן למה כתבה המשנה הלשון "נזיקין" ולא "מזיקין", כי דייקה המשנה בתחלת המס', כהקדמה לכללות דיני נזקי ממון, לכתוב לשון כזה שבו מורכב הנפעל, ההיזק, (לא כפי שהי' צריך לכתוב בפשטות לשון המורה שהוא מזיק), להורות שכללות חיוב הבעלים בנזקי ממונו הוא לפי שיש כאן היזק, הנפעל, ולא לפי שהוא מזיק, כי לפי אופן זה אינו מזיק.

ואף שהמשנה מדברת אודות המזיקים עצמם, השור והבור והמבעה וההבער, והם בודאי הוה "מזיקים". מ"מ פשוט שכוונת המשנה לפרש דין חיוב הבעלים, שכשד' אלו הזיק חייבים הבעלים לשלם, ולכן מרמז התנא שחיוב הבעלים ה"ה לפי שיש כאן נזק (שנגרם על ידו), ולא לפי שהוא הוא המזיק. [בסגנון אחר: בתיבת "נזיקין" כלול ב' הענינים, הפועל (מה שהוא מזיק) והנפעל (ההיזק שנעשה), כמ"ש התויו"ט, כי השור וכו' הוא המזיק, והבעלים חייבים לשלם מצד הנזק שנעשה.

והנה הוכחנו במקום אחר (ראה שערי ישיבה גדולה חי"ב) שבחקירה הנ"ל נחלקו רש"י ותוס', שרש"י ס"ל שטעם חיוב נזקין ה"ז לפי שלא שמר שורו, והתוס' ס"ל שזהו לפי שממונו הזיק. (עיי"ש).

ועפ"ז יש לבאר דיוק הלשון ברש"י עמ"ש בהמשנה "וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ" - וז"ל רש"י: "במיטב הארץ - מעידית נכסיו יגבה דמי הזיקו, אם רוצה לפרוע לו קרקע" עכ"ל.

ולכאו' צע"ק למה שינה רש"י מלשון המשנה "לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ" וכתב הלשון "מעידית נכסיו יגבה כו'". [וצע"ג - תיבה זו (יגבה) יש לפרש בב' אופנים: א) יִגְבֶּה, וזה קאי על הניזק, אלא שלפי"ז איירי כל פיסקא זו ברש"י אודות ב' בנ"א (מבלי שרש"י יפרש): מעידית נכסיו - של המזיק, יגבה - הניזק, דמי הזיקו תשלום ההיזק של הניזק, אם רוצה - שוב המזיק - לפרוע לו קרקע. ב) יַגְבֶּה, וכל הפיסקא איירי אודות המזיק: מעידית נכסיו של המזיק יגבה המזיק (להניזק) דמי הזיקו, הדמים של ההיזק שהוא המזיק, גרם, אם המזיק רוצה לפרוע לו קרקע. אבל בכל אופן קשה למה לא כ' רש"י (בדוגמת לשון הגמ') "מעידית נכסיו ישלם דמי הזיקו וכו'"].

אמנם עפהנ"ל שלרש"י חיוב נזיקין בא מחמת שלא שמר שורו, י"ל בזה: הדין הוא שרק בנזיקין משלמים מעידית (ודלא כשאר חיובים כמו בע"ח שמשתלם מבינונית, וכתובת אשה מזיבורית), ומוכרח לומר שהטעם הוא מפני חומר ענין נזיקין. ובזה גופא י"ל בב' אופנים:

א) מפאת הניזק. ז.א. היות ומה שפלוני חייב לו בא ע"י שנגרם לו היזק, שזהו גרוע יותר מבאם ההתחייבות באה ע"י שהלוה לו כסף וכיו"ב לכן, כדי שיקבל הניזק תשלום יותר טוב, יש חיוב תשלומין בעידית.

ב) מפאת המזיק. ז.א. היות וההתחייבות בא ע"י שהמזיק עשה דבר רע, (שלא בא ע"י שלוה הכסף וכיו"ב), לכן החמירו על המזיק שלא רק ישלם מה שהחסיר, כ"א שגם יפסיד (המזיק) בעידית שלו.

והנה עפהנ"ל מלקו"ש שלפי הסברא שחייב על שלא שמר שורו, אין להבעלים חלק בפעולת ההיזק עצמה, כ"א מה שעל ידו נגרם ההיזק, מסתבר שטעם מיטב הוא כאופן הא', ולא כאופן הב', כי דוחק לומר שהבעלים חייבים לשלם מיטב, מטעם שהוא עשה דבר חמור של הזיק, שהרי כנ"ל אין הוא מזיק כלל, ומסתבר שזהו מפאת הניזק, כאופן הא'.

והיות ונת"ל שרש"י ס"ל שטעם חיוב נזיקין ה"ה לפי שלא שמר שורו, א"כ לרש"י טעם חיוב מיטב ה"ה מטעם הניזק.

ולכן שינה רש"י מלשון הגמ' ("לשלם"), וכ' לשון "גבי'", כי לשון "גבי'" מדגיש המקבל, וכוונת רש"י לומר שחיוב עידית בא לא כדי שהמזיק ישלם מיטב, כ"א כדי שהניזק יקבל (יגבה) מיטב, כנ"ל.

[ואפי' אם הפי' הוא יַגְבֶּה שאז קאי על המזיק, מ"מ הפירוש הוא (לא שהמזיק ישלם, כ"א) שהמזיק יתן שהניזק יקבל העידית, שהרי כל גדר גבי' הוא קבלת הכסף].

כתובות ב, א: לא הרי השור כהרי המבעה ופי' התוס' בד"ה לא הרי, שהפי' הוא אין קולתו של שור כקולתו של מבעה כו' ולפיכך אי כתב רחמנא שור לא אתי מבעה מיניה שהוא קל מיניה ואין פי' כשאר מקומות שבתלמוד דהתם פי' אין חומרא של זה כחומרא של זה כו'.

והיינו דזה פשוט דהפי' בלא הרי השור כהרי המבעה הוא דיש משהו במבעה שאין בשור ומשו"ה אין השור כמבעה וא"כ קשה דהא כוונת המשנה הוא שא"א ללמוד מבעה משור וע"ד המשך המשנה "ולא זו"ז שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים" שכוותנו היא שא"א ללמוד אש מ"זו"ז" וא"כ עד"ז הכא הכוונה היא שא"א ללמוד מבעה משור, ועפ"ז קשה האם משום שיש למבעה משהו יותר משור (דהרי לא הרי השור כהרי המבעה) א"א ללמוד מבעה משור (כבתמי').

ולכן מפרש דכוונת המשנה לא הרי השור כהרי המבעה היא שיש למבעה קולא שאין בשור ומשו"ה א"א ללמוד מבעה משור.

אבל לכאורה צ"ב דהנה אף דמוכרח דזהו הפשט כנ"ל אבל עדיין צ"ב בהבנת הענין, דהנה ע"פ פשט כשאומרים שא"א ללמוד מבעה משור הכוונה היא משום דשור (רגל) הזיקה מצוי ומבעה (שן) אין הזיקה מצוי דהיינו דלרגל יש חומרא שאין בשן ומשו"ה א"א ללמוד שן מרגל אבל מפי' התוס' בהמשנה נמצא דהפי' הוא דהא דא"א ללמוד שן מרגל הוא לא משום חומרתו של רגל אלא משום קולתו של שן היינו זה ששן אין הזיקה מצוי, ולכאורה צ"ב מדוע באמת סידרה המשנה דבריה באופן כזה שאין ללמוד אחד מהשני מצד קולתו של הנלמד ולא באופן פשוט יותר היינו חומרתו של המלמד.

והנה ברש"י ד"ה לא הרי השור כהרי המבעה כתב וז"ל: "כלומר אי כתב רחמנא שור לא נפיק מבעה מיני' ואמטו להכי איצטריכו למיכתב וכו'". ומפשטות דבריו משמע דהפי' בלא הרי הוא שא"א ללמוד מבעה מהדין של שור, והטעם ע"ז בפשטות הוא משום דתכונתם שונים אבל לא זה כוונת המשנה בלא הרי (משא"כ תוס' שלומד שזוהי כוונת המשנה בפירוש בלא הרי).

וראה רש"י לקמן (ד, א) ד"ה ולא ראי השן וכו', בסוף דבריו "וה"ק לא ראי זה כראי זה אין דין הכתוב בזה ראוי לנהוג בזה" והיינו כנ"ל דאין הפי' בלא הרי שאין התכונות דומות ואז נהיה צריכים לומר שהכוונה היא שאין קולתו של זה כקולתו של זה כמו שמפרש התוס', אלא שכוונת המשנה היא רק שהדין הכתוב בזה אין ראוי לנהוג בזה".

[ועפי"ז נמצא שיש עוד הבדל בפשט המשך המשנה "לא זו"ז שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים" דלפי התוס' "שיש בהן רוח חיים" הוא הפי' על "הלא הרי" (וממילא א"א ללמוד אחד מהשני, אבל אין זה מפורש בהמשנה דא"א ללמוד אחד מהשני אלא פשוט דכיון דאינם דומים בתכונתם א"א ללמוד אחד מהשני)

אבל לרש"י הפשט הוא דא"א ללמוד אחד מהשני וה"שיש בהן רוח חיים" הוא מאמר המוסגר היינו הסיבה ל"הלא הרי" אבל לא הפי' של "הלא הרי"].

ואולי י"ל בזה דהנה ידוע מה שחקרו האחרונים בביאור יסוד דין חיוב אדם על נזקי ממונו האם הפי' הוא דהתורה חייבה אדם על נזקי ממונו רק שאם שמרו כראוי פטרתו התורה משום דהוי כאנוס, או הפי' הוא דיסוד החיוב הוא משום דפשע בשמירתו והיינו דהתורה גילתה שדבר שהוא שלו חייב לשומרו ואם לא שמרו נמצא דגרם ע"י פשיעתו לההיזק וע"ז שלא שמר כראוי חייבה התורה.

בסגנון אחר: לכו"ע אם שמר את שורו וכיו"ב ואעפ"כ הזיק פשיטא דפטור כמבואר בריש פ' הכונס אבל יש לחקור בטעם הפטור האם הפי' דבעצם כיון שממונו הזיק הי' מקום לחייבו משום ממונו שהזיק רק דהתורה גילתא דרק היכא ש"ולא ישמרנו" אזי חייב אבל אם שמר פטור.

או דהפי' דכל יסוד החיוב הוא רק משום דכיון דשורו הוא ממונו יש עליו חיוב למנוע שלא יבא היזק ע"י ממונו ואם פשע ולא שמר נמצא שהוא גרם היזק וע"ז חייבתו תורה אבל היכא דשמר ואעפ"כ הזיק אין מלכתחילה מקום לחשוב שהוא יהי' חייב.

(עי' בלקו"ש ח"ו ע' 329 שהביא חקירה הנ"ל וכתב שנפ"מ היכא דהפקיר שורו קודם שהזיק לאחר שפשע עיי"ש).

והנה בנמו"י בפי' המשנה "ושמירתו עליך" מבאר שכוונת שמירתו עליך הוא "או שנתחייב בשמירתן מחמת שהם ממונך או שנמסרו לך לשומרן או שעשית בהם מעשה שחייבך בשמירתן כו' לאפוקי היכא דמסרינהו לאחרינא לנטורינהו כדחזו ופשע בהן שומר דהשומר חייב והראשון פטור.

והיינו שבהנמו"י מבואר שהדין דשמירתן עליך יכול להיות בא' מג' אופנים א) משום שהוא הבעלים ב) משום שנמסר לו לשמור ג) שעשה מעשה שגרם לו להתחייב בשמירתו. אבל לכאורה צ"ב הא דמסיים דהיכא דמסרו לאחר לשמור השני חייב והראשון פטור דהא דהשני חייב מובן בפשטות דכיון דקיבל עליו לשומרו נכנס תחת הבעלים וחייב בשמירה ובההיזקים שבאו ע"י העדר שמירתו אבל איך נפטר הראשון הא כיון דהוא חייב בשמירתו ובפועל לא שמרו השני למה יפטר הראשון.

ולכאורה הי' מקום לומר דע"י שמסרו להשני קיים הראשון חיוב שמירתו והוי כמו נעל בפני' כראוי דאם הזיקה פטורים הבעלים מלשלם, וכמו"כ הכא כיון דמסרו לשני כבר קיים חיוב שמירתו ואם השני לא שמרו כראוי, חייב השני, אבל הראשון פטור כיון דקיים שמירתו.

אבל עדיין צ"ע בזה האם מסירתו לשומר נקראת שקיים חיוב שמירתו ע"ד נעל בפני' כראוי, או שרק מינה שומר אבל לא נפטר משמירתו, ואם הזיקה לא נחשב ששמר. ועוד צ"ע מהו הדין אם יודע שהשומר פושע בשמירתו האם יש עליו חיוב עכשיו לעשות שמירה לשורו דהרי בנעל בפני' כראוי ויצאה והזיקה פשוט דאם נודע לו קודם שהזיקה שנפל הכותל ברוח שאינה מצויה והי' יכול לגדור ולמנוע היזק דמכאן ולהבא דאם לא גדר חייב בההיזק שעשתה הבהמה אח"ז. וא"כ צ"ע מהו הדין במסר לשומר ויודע שהשומר פושע בשמירת השור האם יש עכשיו חיוב על בעל השור לשמור שורו ומפשטות לשון הנמו"י משמע דבעל השור פטור לגמרי באם מסר שורו לשומר, אף אם יודע שהשומר אינו שומר לגמרי.

בסגנון אחר: מפשטות לשון הנמו"י משמע דע"י שבעל השור מסרו לשומר לשמור נעשה "פטור" על ההיזקים ולא משום דעי"ז קיים חיוב שמירתו וצ"ע מהו הביאור בזה.

ובביאור דברי הנמו"י הנ"ל מובא בשם ר"נ פרצוביץ ע"ה דדברי הנמו"י הנ"ל שייכים לחקירה הנ"ל בביאור חיוב אדם על ממונו שהזיק.

דאי נקטינן שיסוד החיוב הוא משום ממונו שהזיק והשמירה היא פטור בהחיוב א"כ לכאורה פשוט דאף אם מסרו לשומר כיון דעדיין ה"ז ממונו לא נפטר מחיובי ממונו שהזיק ואם השומר לא שמר כראוי אזי אף דחייב השומר דשמירתו הי' עליו אבל אם אין השומר משלם אזי חייב הבעלים לשלם כיון דזה ממונו שהזיק ולפועל לא שמר אף שמינה מישהו לשמור אבל מכיון שלא שמר מקרי שפיר "ולא ישמרנו" (וכ"ש אם ידע שהשומר אינו שומר כראוי אזי פשוט דחל עליו חיוב שמירה כנ"ל).

אבל אי נקטינן שיסוד החיוב דממונו שהזיק הוא משום פשיעתו דכיון שיש עליו חיוב שמירה, א"כ אם אינו שומר נמצא דע"י פשיעתו גרם לההיזק וא"כ י"ל דכיון דמסרו לשומר לשמור כבר אינו "פושע" ואף אם השומר לא שמרו כראוי מ"מ א"א לקרוא להבעלים הראשונים "פשע בשמירתו" (וצ"ע לשיטה זו מהו הדין אם הבעלים יודעים שהשומר אינו שומר כראוי האם אמרינן דכיון דעכשיו יודע שאינו שומר טוב חל עליו החיוב שמירה ואז באם אינו שומר נק' "פושע", או דילמא כיון דמסר שמירתו לאחר לא מקרי פושע ופטור).

בסגנון אחר: אי נקטינן שיסוד החיוב על ממון המזיק הוא משום ממונו ורק אם שמר נפטר מחיובו משום ממונו א"כ אינו מספיק מסירתו לשומר דשוב אינו פושע אלא רק אם השומר ישמור בפועל. אבל אי נקטינן דיסוד החיוב הוא משום פשיעתו א"כ כיון שמסרו לשומר שוב לא מקרי פושע וממילא אין יסוד לחיוב.

והנה בתוד"ה ולא זה וזה וכו' (ב, א) מבואר דאי אפשר ללמוד שאר מזיקין מאש דאין בו חומרא מה שאין בשניהם "דאי משום דכח אחר מעורב בו ואין הולך לדעתו כמו שורו אין זה חומרא מדלא חשיב לי' (לקמן) גבי חומר באש מבשור והא דאמרינן לקמן גבי אבנו וסכינו מאי שנא אש דכח אחר מעורב בו כו' ה"ק מאי שנא אש שאע"פ שכח אחר מעורב בו כו'.

והיינו דלהתוס' הי' מקום לומר דכח אחר מעורב בו הוי חומרא ומוכיח מהא דלא חשיב לי' גבי חומר באש מבשור שאין זה חומרא ואח"כ מפרש שלא רק שאין זה חומרא אלא דהוי קולא וזהו הפי' בגמרא לקמן (ג, ב) מ"ש אבנו וסכינו וכו' משום דכח אחר מעורב בו כו' והיינו אע"פ שכח אחר מעורב בו.

והנה ברש"י לקמן (ג, ב) ד"ה דכח אחר מעורב בו "והוה לי' לאסוקי אדעתיה" והיינו דכח אחר מעורב בו הוי חומרא משום דהוה לי' לאסוקי אדעתיה (ובפשטות הכוונה דדילמא כשאין כח אחר מעורב בו א"כ יכול לומר דלפי שהוא מכיר את שורו (יודע צדיק נפש בהמתו) לא הי' לשורו להזיק אבל באש שאינו תלוי בהאש עצמו אלא בכח אחר הוה לי' לאסוקי אדעתי' שאולי תבוא רוח ותעביר את האש).

והיינו דרש"י נקט בפשטות דכח אחר מעורב בו הוא חומרא ולהתוס' כנראה שגם הי' מקום להו"א שהוא חומרא ורק שמוכיח שאין זה חומרא ומסיק שלא רק שאינו חומרא אלא שהוי קולא.

וביארו באחרונים שיסוד מחלוקתם תלוי ביסוד חיוב ממון המזיק דאי נקטינן דיסוד החיוב הוא משום פשיעתו א"כ פשוט שכח אחר מעורב בו הוי חומרא ולא קולא דכיון דכח אחר מעורב בו הוה לי' לאסוקי אדעתיה אבל אי יסוד חיוב מזיק הוא משום ממונו שהזיק א"כ י"ל דכיון דבאש אין הוא כל המזיק דהרי כח אחר מעורב בו (ומסייע להיזק) א"כ יש מקום לומר שהוא פטור. (וכמבואר בתוס' רבינו פרץ שזהו הטעם שכח אחר מעורב בו הוה קולא).

והנה אף אי נקטינן שיסוד החיוב הוא משום ממון המזיק אכתי יש מקום לומר שכח אחר מעורב בו הוא חומרא מצד הפשיעה אבל פשוט שיש עוד מקום לומר שהוא קולא.

ועפי"ז יוצא דלשיטת רש"י דנקט בפשטות דכח אחר מעורב בו הוא חומרא, הוא משום דס"ל דיסוד חיוב דממון המזיק הוא משום פשיעתו של בעל הממון ומשו"ה אין מקום לומר דכח אחר מעורב בו הוה קולא דאדרבא כ"ש דהוה לי' לאסוקי אדעתא, וא"כ ע"כ כח אחר הוי חומרא.

אבל לשיטת התוס' דס"ל דיסוד החיוב דממון המזיק הוא דהתורה גילתה דאדם חייב על ממונו שהזיק כאילו הזיק בעצמו, א"כ אף שיש מקום לחשוב שכח אחר מעורב בו הוה חומרא דסו"ס כיון דפשע דלא אסיק אדעתי' יש סיבה גדולה יותר לחייבו ומשו"ה הי' תוס' מוכרח להוכיח שאין זה חומרא מדלא חשיב ליה לקמן גבי חומר באש מבשור ומזה מוכיח שאין זה חומרא ויכול גם לקבל שזה קולא דלשיטתו כיון דיסוד חיוב מזיק הוה משום ממונו שהזיק, משו"ה יכול לומר שכח אחר מעורב בו הוה קולא דהרי מה שהזיק זה האש בסיוע הרוח והרי הרוח אינה ממונו ונמצא שממונו לא הזיק כל ההיזק ולכן אדרבא שיהא פטור.

והנה לפי הנ"ל דנחלקו רש"י ותוס' ביסוד דין של ממון המזיק דלרש"י יסוד החיוב הוא משום פשיעתו ולתוס' יסוד החיוב הוא משום ממונו אולי אפ"ל מחלוקתם הנ"ל בפי' "לא הרי" שבמשנתנו.

דהנה כשרוצים ללמוד מזיק אחד מהשני ולמשל מבעה משור והמשנה אומרת שא"א ללמוד מבעה משור, הנה בהטעם מדוע א"א ללמוד מבעה משור אפשר ללמוד בב' אופנים אופן הא' הוא דא"א ללמוד מבעה משור משום דבשור יש סיבה מיוחדת לחייבו ואופן ב' שא"א ללמוד מבעה משור משום דבמבעה יש סיבה מיוחדת לפוטרו.

ולכאורה זה תלוי ביסוד חיוב ממון המזיק, דאי נקטינן דיסוד החיוב הוא משום ממון המזיק א"כ י"ל דא"א לומר דיסוד החיוב בשור הוא משום סיבה מיוחדת אלא רק אפ"ל דא"א ללמוד מבעה משור משום דבמבעה יש קולא מיוחדת דמשום זה א"א לחייבו כשור.

אבל אי נקטינן שיסוד החיוב הוא משום פשיעה אין מקום לומר דא"א ללמוד מבעה משור משום דבמבעה יש סיבה שלא לחייבו אלא אדרבה מתאים לומר שא"א ללמוד מבעה משור משום דבשור יש סיבה לחייבו.

ועפי"ז מובן דלשיטת התוס' דס"ל כנ"ל דיסוד חיוב דמזיק הוא משום ממונו שהזיק ומשו"ה ס"ל דכח אחר מעורב בו הוי קולא ס"ל דהפי' בהמשנה "לא הרי השור כהרי המבעה" שאין קולתו של שור כקולתו של מבעה והיינו שבמבעה יש סיבה מיוחדת שלא לחייבו וממילא א"א ללמוד משור.

אבל רש"י דס"ל דיסוד החיוב דמזיק הוא משום פשיעתו (ולפיכך ס"ל דכח אחר מעורב בו הוי חומרא) א"כ אינו יכול ללמוד הפי' ב"לא הרי כו'" כהתוס' דהא לשיטתו אין מקום לומר שהא דאין למידים מבעה משור הוא משום קולתו של מבעה אלא אדרבא צריך להיות משום חומרתו של שור, וממילא א"א לו ללמוד הפי' ב"לא הרי" שלשור אין מה שיש למבעה שהאופן היחידי לפרשו הוא כמו להתוס' שאין קולתו של שור כקולתו של מבעה ולרש"י א"א לפרש כן וע"כ פרש"י שהפי' דלא הרי כו' היינו שאין דין הכתוב בשור ראוי להיות אצל מבעה.

ב"ק ב. תוד"ה ולא זה וזה: הנה מבואר מדברי התוס' שכח אחר מעורב בו הוא קולא, והוכיח זה מדלא חשיב לי' לקמן בחומר באש מבשור, והא דלקמן ג: וו. היינו שאע"פ שכח אחר מעורב בו מ"מ חייב ע"ש.

ולכאו' מבואר מדברי רש"י לקמן ג: שכח אחר מעורב בו הוא חומרא, כמ"ש שם "והוה לי' לאסוקי אדעתיה", היינו ש"כח אחר מעורב בו" הוא סברא לחיוב.

ולרש"י צ"ל שיתרץ המשנה (למה לא תנן לא הרי האש כהרי זו וזו) ע"ד שכתב הרשב"א "לא חש לומר .. לפי שקצר הכא בלשון, וכבר למדנו מרישא דקתני לא ראי .. שבכולן י"ל כן לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, ובא ללמדינו מה שיש בכולן מה שיש בזה אין בזה". והיינו שאה"נ, אלא שקיצר כאן בלשון. וראה ג"כ בנמוקי יוסף ובתוס' יו"ט על המשנה ד"ה כהרי.

וראה רשב"א לקמן ג: שכתב שכח אחר מעורב בו הוה לפעמים לחומרא ולפעמים לקולא, וכאן (היינו הגמרא ג: שהביא תוס') הוא לחומרא, "שעל כן חייבו בו תורה שאע"פ שבעל התקלה אינו מדליק את הגדיש ממש, מ"מ מיד שהוא מדליק את האש מצוי הוא להתערב עמו מיד כח אחר שמוליכו ומזיק" - ולכאו' הוא ע"ד דברי רש"י הנ"ל שהו"ל לאסוקי אדעתי'. לכן מתרץ בהמשנה לשיטתו שהתנא קיצר בלשונו, אבל אה"נ שהי' יכול לומר להיפך ג"כ (לא הרי האש כהרי זו"ז), ושלא כדברי התוס' [וראה תוס' לקמן ה: ורשב"א לקמן ג:, ה: , ו. ואכ"מ].

ובביאור סברת תוס' למה הוא סברא לקולא דוקא ולא לחומרא, ראה תוס' רבינו פרץ כאן (שהקשה כקושיית התוס' שהול"ל לא הרי האש כהרי זו"ז משום שכח אחר מעורב בו, ומתרץ) "דכח אחר מעורב בו לא הוה חשיבא חומרא אלא אלא אדרבא קולא שאינו עושה ההיזק לבדו כי אם ע"י סיוע אחרים" (ומביא ראי' ע"ז מלקמן שלא חשיב לי' בחומר באש כמ"ש התוס'). וכ"ה לקמן ג: שחולק להדיא על רש"י, ומקשה מלקמן ו. "מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו" הרי להדיא שהא שאין כח אחר מעורב בו הוא חומרא ע"ש.

ויש מבארים מחלוקת רש"י ותוס' אם כח אחר מעורב בו הוה חומרא או קולא, לפי חקירת האחרונים אם המחייב בד' אבות נזיקין הוא העדר השמירה, או מחמת ממונו שהזיק (והשמירה כראוי הוא פטור).

וי"ל שרש"י ס"ל שהמחייב הוא הפשיעה - העדר השמירה, וממילא לגבי חיוב הבעלים (שפשעו בהשמירה) הוה כח אחר מעורב בו חומרא, שהו"ל לאסוקי אדעתי' שיבא רוח מצוי' וא"כ הרי ודאי שפשע בשמירתו וא"כ הוא סברא לחייב (והוא חומרא בגדרו של אש).

משא"כ תוס' י"ל שס"ל שהמחייב הוא ממונו שהזיק, וא"כ מסתבר שכל שנתערב בו דבר אחר הרי זה קולא וסברא שלא לחייב בשביל זה, כיון שההיזק לא בא רק ע"י ממונו אלא ע"י "תערובות" דבר אחר - כח אחר מעורב בו. וזה גופא י"ל כונת התוס' ר"פ הנ"ל "שאינו עושה ההיזק לבדו כי אם ע"י סיוע אחרים", והיינו שזה מגרע מה"ממונו" ולכן הרי זה קולא - סברא לפטור.

[ולפ"ז נמצא ששיטת הנמוקי יוסף - שס"ל שכח אחר מעורב בו הוא חומרא - הוא שהמחייב הוא העדר השמירה - הפשיעה. ואולי כ"מ מדבריו לקמן על משנה ב' (ט:) "כל שחבתי - כל שפשעתי"].

אבל אולי אפ"ל באו"א קצת, דהנה תוס' ממשיך (בסוף הדיבור) "וק"ק דמשמע דעונשין ממון מן הדין" - היינו שס"ל שחיוב תשלומין של נזיקין הוא בגדר "עונש", שתשלומי ממון בעלמא לכאו' לא נכנס בגדר של "עונשין מן הדין" (וכמו שהאריכו באחרונים בזה).

והנה לכאו' אם תשלומי נזיקין הוא בגדר עונש (רק שמשערים התשלומין לפי הממון שהפסיד) או גדר ממון בעלמא, לכאו' תלוי אם המחייב של נזיקין הוא מצד ממונו שהזיק או מצד הפשיעה שלא שמר כראוי, שאם הוא ממונו שהזיק מסתבר שהוא חיוב ממון, משא"כ אם הוא מצד הפשיעה הרי י"ל שהוא בגדר עונש על פשיעתו.

וכיון שתוס' שקו"ט כאן בגדר "עונשין" מן הדין, הרי משמע שס"ל שהחיוב תשלומים של נזיקין הוא מצד העדר השמירה, ובזה גופא השקו"ט, אם עונשין ממון מן הדין או לא.

ולכאו' הרי זה סותר משנת"ל שתוס' ס"ל שהוא קולא משום שס"ל שהמחייב הוא ממונו שהזיק.

והנה כד דייקת לכאו' יש חילוק בין המבואר בתוס' לתוס' ר"פ הנ"ל, שמשמעות התוס' הוא שבפשטות הי' אומרם (היינו הסברא "החיצונה") שכח אחר מעורב בו הוא חומרא, רק שיש הוכחה (מהגמרא לקמן) שהוא קולא1, משא"כ בתוס' ר"פ כותב שהסברא נותנת שהוא קולא, וע"ז מביא ראי' לסברתו מלקמן ע"ש - והיינו שלתוס' פשטות הסברא הוא שהוא חומרא (ולכאו' כ"ה לשיטת התוס' אליבא דאמת, שהסברא נותנת שהוא חומרא), רק מוכיח שמ"מ הוא קולא, ולתוס' ר"פ זהו הסברא הפשוטה (וכלשונו "אדרבא קולא הוא").

ואולי ביאור הדבר מה שס"ל לתוס' שכח אחר מעורב בו הוא קולא (הגם שס"ל שהמחייב הוא הפשיעה), דהנה לכאו' הגם שהמחייב הוא הפשיעה, מ"מ פשוט שהחיוב שמירה הוא דוקא על דבר שהוא ממונו, היינו שהגם שהמחייב בתשלומים הוא מצד העדר השמירה שלו (הפשיעה), אבל מ"מ יש תנאי שיהא דבר שהוא ממונו (או דבר שהוא ממונו ממש, או דבר שהוא כמו ממונו כגון שומר כו' - ראה נמוקי יוסף על המשנה ד"ה ושמירתן), וכאן כיון שאינו רק ממונו שהזיק, שהרי מעורב בו דבר אחר ג"כ, לכן ס"ל לתוס' שהגם שהמחייב הוא הפשיעה מ"מ נחשב קולא ולא חומרא והוא סברא לפטור, כיון שסו"ס לא פשע בדבר שהוא רק ממונו אלא שיש בזה התערבות כח אחר.

ולכן הגם שס"ל לתוס' מצד הסברא הפשוטה שכח אחר הוא חומרא (כיון שס"ל שהמחייב הוא העדר השמירה), מ"מ כיון שיש לו ראי' (מלקמן ט.) שכח אחר אינו חומרא באש, לכן מחדש תוס' (למרות שהמחייב הוא הפשיעה) שמ"מ הוא קולא כיון שאינו ממונו ממש כנ"ל.

ולכן יומתק ההמשך בתוס' ששקו"ט בנוגע עונשין ממון מן הדין, שס"ל שהתשלומי נזיקין הוא בגדר "עונשין" - לשיטתו בתחלת דברי התוס' שהמחייב הוא השמירה.

ורש"י לקמן ג: י"ל שס"ל שהמחייב הוא הפשיעה, ומה שיש כח אחר מעורב בו אינו קולא, שחולק על סברא הנ"ל של תוס', וס"ל שכיון שמה שצריך להיות ממונו" הוא רק "תנאי", לכן אין מגרע שיש גם כח אחר מעורב בו (ואינו ממונו בשלימותו).