ב"ק ט, א "רב הונא אמר או כסף או מיטב...". ופרש"י (ד"ה "רב הונא אמר"), "לא קשיא קראי דלעיל כסף ומיטב...". וידוע הקושיות בפרש"י, עיין תוס' ד"ה "רב הונא". וכן מ"ש רש"י "כסף ומיטב", והא הקושיא דאביי לעיל הי' ממ"ש "ישיב לרבות שוה כסף (ואפילו סובין)" ולא מכסף.

ואולי י"ל בזה בפשטות, דכוונת רש"י היא, דרב הונא לא בא לתרץ קושיית אביי ממ"ש "ישיב" (דהא רב הונא הי' קודם אביי), דא"כ קשה (כקושיית התוס'), הא לא תירץ מידי, אלא כוונתו לתרץ קראי דלעיל (שמובא בסוגיית הגמ'), דחד קרא כתיב "כסף (ישיב לבעליו)" וחד קרא כתיב "מיטב (שדהו וכו')", הא כיצד. וע"ז מתרץ רב הונא דלא קשיא, דיכול לשלם או כסף או מיטב, וממ"ש "ישיב" לרבות שוה כסף, לא הי' קשה לרב הונא כלל, כי בפשטות ס"ל דהאי ריבוי איירי רק בדלית לי' (וכפי שתירץ לרב נחמן).

ובזה יומתק ג"כ מ"ש רש"י (ד"ה הנ"ל) "והא דלא איירי רב הונא עד הכא . . בשלו הן שמין וכו'". היינו שקשה לו לרש"י, מדוע מסדר הגמ', לא הביא תירוצו של רב הונא על קושיא הנ"ל, עד לאחר כל הסוגיא [ועד"ז הקושיא של הגמ' לקמן, בדברי רב אסי "היינו דרב הונא", אינו על רב אסי עצמו (דמנ"ל דברי רב הונא), אלא על מסדר הגמ', וכדפרש"י (בד"ה "היינו דרב הונא") "והל"ל וכן אמר רב אסי"]. וע"ז מתרץ רש"י, "דבעי לאסוקי למילתא דר"י ור"ע . . בשלו הן שמין וכו'". ולכאורה מה קשור כל הסוגיא אי בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין, לתירוצו של רב הונא.

אך עפ"י הנ"ל י"ל, דלאחרי שלומדים שבשלו הן שמין, אז מתאימים יותר דברי רב הונא "או כסף או מיטב". משא"כ אי הוה נקטינן בשל עולם הן שמין, ואין לו כעידית דעלמא, יכול להיות שהי' צריך לתת לו רק כסף ולא מזיבורית דעלמא (והדין דבשל עולם הן שמין, הוא רק שאי"צ לתת עידי עידית וכו'), וגם אינו מתאים כ"כ הלשון "מיטב" מאחר שאינו באמת מיטב העולם, משא"כ עכשיו דבשלו הן שמין יכול לתת לו גם מזיבורית דעלמא אם זהו המיטב שלו.

וכן מדויק לשון רש"י (בד"ה "שוה כסף") "ואת אמרת כסף", ולא פי' "ואת אמרת מיטב" (כמו שהקשה אביי לעיל), כי רב הונא בא לפרש שיש ב' מיני תשלומין או במטלטלין שצ"ל בכסף, או בקרקע וצ"ל מיטב", וע"ז הקשה רב נחמן שהרי יכולים לשלם במטלטין גם בסובין וכו'.

וכן מובנים דברי רש"י (בד"ה "בדלית לי'") "לא כסף ולא שדות" (ולא פי' מיטב), כי כנ"ל דברי רב הונא באים בהמשך לבשלו הן שמין (כדלעיל), וע"כ אין המזיק יכול לשלם בסובין וכו', אלא רק אם אין למזיק שום שדה, דכל שדה שיש לו נק' מיטב דידי'.

[והא דהתוס' בפשטות לא נקטי כפי' הנ"ל, הוא, דבתוס' הגירסא שמביא מפ"ה היא "שבא לתרץ קראי דלעיל" (ותו לא), שבפשטות כוונת הקונטרס (לפי גירסא זו), היא לקושיית אביי, משא"כ ברש"י שלפנינו הגירסא היא "לתרץ קראי דלעיל כסף ומיטב"].

ואולי י"ל עוד, שבחידושו של רב הונא נכלל הדין דגם הלקוחות יכולים לסלק הניזק בכסף, ואין הניזק יכול לטעון שיש לו שעבוד ע"ז, וכפי שרש"י מפרש (בד"ה "לענין מיטב") "דאפי' יש לו עידית מסלק בכסף, אי בעי". ואין לומר שזה רק בנוגע להמזיק עצמו, דא"כ איך מקשה הגמ' על דברי רב אסי "כספים הרי הן כקרקע", ש"היינו דרב הונא", אולי רב אסי בא לומר שגם הלקוחות יכולים לסלקו בכסף, אלא ע"כ צ"ל, דגם לרב הונא זהו (נכלל ב)חידושו שיכולים לסלקו בכסף, וזהו מ"ש בגמרא "היינו דרב הונא".

בגליון תתלא (עמ' 43 ואילך) כתבתי לבאר ב' השיטות (בדעת ר' ישמעאל) המובאות ברא"ש בב"ק (ו, ב סימן ב), וז"ל: "ואי אית לי' למזיק עידית ובינונית וזיבורית, ולא שויא זיבורית דמזיק כעידית דניזק, ובינונית שויא טפי מעידית דניזק, אית דאמרי דיהיב לי' בינונית וכו'. ואית דאמרי אפ"ה יהיב לי' עידית, ודבריהם נראה לי, דאהני גז"ש ואהני קרא, תרווייהו לשלם ממיטב, אהני גז"ש לשלם לו מזיבורית דמזיק כשהיא עידית דניזק, ואהני קרא כשאינה כמיטב דניזק לשלם ממיטב דמזיק, דלעולם בעינן מיטב, או דמזיק או דניזק". עכ"ל.

וביארתי (ע"פ מ"ש במפרשים) בהקדים מה שיש לחקור בגדר עידית לגבי בינונית וזיבורית, האם זהו גדר של איכות אחרת, או שזה רק כמות אחרת. דמצד א' ה"ז "סוג" אחר, שענינו איכות אחרת. אבל לאידך י"ל, שפי' "עידית" הוא, שיש לשדה זו בפועל כל המעלות של שדות בינונית וזיבורית, אלא שיש לה גם נוסף ע"ז עוד, היינו שהיא מצורפת מכו"כ פרטים.

ובזה הוא דנחלקו ב' השיטות בהרא"ש: דשניהם ס"ל שלר' ישמעאל צ"ל בעיקר מיטב דניזק, אלא שנחלקו האם כשנותן לו בינונית שלו ששויא יותר מעידית דניזק, האם מקיים הוא נתינת מיטב דניזק. דלשיטה הא' ס"ל, שחילוק בטיב השדות נק' חילוק בכמות, ולכן כשנותן שדה טובה יותר, אמרינן בזה "יש בכלל מאתים מנה", וא"כ נתן לו בפועל עידית דניזק (וע"ד מי שחייב לחבירו מנה ונתן לו מאתים, דפשוט שפרע חובו של מנה).

אבל הרא"ש ס"ל, שטיב השדות ה"ה חילוק באיכות, שבזה לא אמרי' "יש בכלל מאתים מנה" (עיי"ש בהגליון בארוכה מלקו"ש וכו'), היינו שאין השדה הטובה יותר מצורפת מהגרועה ומתוספת עלי', כ"א היא גדר וסוג אחר, ולכן כשנותן לו בינונית דמזיק, לא נתן לו עידית דניזק, ואף שבינונית זו שויא יותר מעידית דניזק, מ"מ לא קיים הדין, ולכן מוכרח ליתן לו עידית דידי' כדי לקיים דין עידית, ע"כ ממ"ש בהגליון שם.

והנה י"ל שהרא"ש אזיל בזה לשיטתי' לקמן (ז, ב). דהנה שם קס"ד אביי לתרץ הסתירה בין ב' הפסוקים - דממ"ש "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" משמע מיטב אין מידי אחרינא לא. וממ"ש "ישיב" מרבינן שוה כסף ואפי' סובין. ומתרץ, דהכוונה במ"ש "ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין" היא לשדה שאינה טובה כ"כ, והכי פירושו "דביומי ניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זל ארעתא . . גבי נזקין דיני' בעידית, ואי א"ל איהו (הניזק) הב לי בינונית טפי פורתא, א"ל (המזיק) אי שקלית כדינך שקול כדהשתא, ואי לא (אלא אתה רוצה מבינונית) שקיל כיוקרא דלקמי'" [ופרש"י (ד"ה "ואי א"ל"): "ולהכי אתי ישיב לרבות סובין, דאי בעי למשקל ניזק סובין . . שקיל לי' כיוקרא דלקמיה, דהא שוה כסף הוא בניסן"].

"מתקיף לה רב אחא בר יעקב, א"כ הורעת כחן של נזקין אצל בינונית וזיבורית, דרחמנא אמר ממיטב, ואת אמרת מבינונית וזיבורית נמי לא", וכ"ה למסקנא שצריך ליתן להניזק בינונית כדהשתא ולא כיוקרא דלקמי'ה.

ואח"כ קס"ד דראב"י לומר שבבע"ח אכן יכול לומר כן, באם המלוה רוצה זיבורית (במקום בינונית), ומקשה רב אחא ברי' דרב איקא "א"כ נעלת דלת בפני לוין", וכ"ה המסקנא שגם בבע"ח מוכרח ליתן לו זיבורית כדהשתא.

ומפשטות לשון הגמ' משמע למסקנא, שבכל אופן אם הניזק רוצה בינונית או המלוה זיבורית, מחויב המזיק או הלוה ליתן לו כדהשתא, וכ"כ ה'טור' (חו"מ סי' קב) בשם הרמ"ה, וכן הוא דעת רש"י, דהרי כתב (בד"ה הנ"ל) וז"ל: "פשיטא דאי בעי ניזק למישקל סובין שקיל בע"כ של מזיק, שאפי' בעידית יפה כחו כ"ש בבינונית". עכ"ל. וכ"ה דעת התוס', כמ"ש מפורש בהגהות אשר"י כאן. ומוכרח הוא ממ"ש התוס' לקמן (ח, ב ד"ה "אבל") וז"ל: "ובע"כ של שמעון הי' יכול ליקח טפי פורתא, כדאמרי' לעיל דאמר א"כ נעלת דלת בפני לוין". עכ"ל. וכ"ה ברשב"א, ובב"י (שם) כתב שכ"ה דעת 'בעל התרומות' ו'בעל ההשלמה'.

אבל דעת הרא"ש היא, שגם למסקנא אין כופין אותו ליתן בינונית לניזק וזיבורית למלוה, כ"א זה תלוי בדעת המזיק והלוה. והא דאמרי' בגמ' שמטעם "א"כ הורעת כחן של נזקין", ומטעם "א"כ נעלת דלת בפני לוין", צריך ליתן בינונית לניזק וזיבורית למלוה, ה"ז רק היכא דגילה דעתו לפנ"ז שרוצה ליתנו לו כיוקרא דלקמי', אז אמרי' דמוכרח הוא ליתן כזולא דהשתא, אבל בלא גילוי דעת אין יכולים לכופו.

וצלה"ב במה תלוי' פלוגתת הרא"ש עם רש"י ותוס' וסיעתם?

וי"ל בזה בהקדים מה שיש להקשות על רש"י, דהנה רש"י הקשה (בד"ה הנ"ל) על הקס"ד דאביי, דמנ"ל דלימוד זה ד"ישיב לרבות ש"כ ואפי' סובין" מלמדנו שיכול ליתן לניזק בינונית כיוקרא דלקמי. אולי הוא מלמדנו בכלל שבאם הניזק רוצה בינונית, מוכרח המזיק ליתן לו, למרות שדיני' בעידית. ותירץ רש"י (כמובא לעיל) שלזה אי"צ קרא, כי "פשיטא דאי בעי ניזק למישקל סובין שקיל בע"כ של מזיק, שאפילו בעידית יפה כחו, כל שכן בבינונית, אלא להכי אתא קרא למימר דישיב לו שוה כסף כיוקרא דלקמי'".

אמנם, לפי"ז שגם לאביי פשוט שהניזק יכול לתבוע בינונית, צלה"ב מה הי' הקס"ד שלו שיכול ליתנה לו כיוקרא דלקמי', והרי תומ"י מתעוררת הקושיא "א"כ הורעת כחן של נזקין אצל בינונית וזיבורית" (כקושיית ראב"י). ומוכרחים לומר שס"ל לאביי שזה גופא קמ"ל הפסוק "ישיב - לרבות ש"כ", שאף שמחויב ליתן לו בינונית (אם הניזק רוצה בזה) יכול ליתנה כיוקרא דלקמי'; אבל א"כ מהי קושיית ראב"י, הרי בפשטות יכולים לתרץ כנ"ל שזה גופא משמיענו הקרא (שהרי עצם הדין שחייב ליתן לו בינונית מובן מעצמו בלי הקרא, ומוכרח שהקרא משמיענו שיכול ליתנה כיוקרא דלקמי').

בשלמא לשיטת הרא"ש, שלפי האמת אי"צ ליתן בינונית (מלבד באם גילה דעתו), מובן שאביי ס"ל שבלי הפסוק לא הי' צריך ליתן לו בינונית כלל, והפסוק מלמדנו שאם גילה דעתו חייב ליתנה, אבל יכול ליתנה כיוקרא דלקמי', וע"ז חולק ראב"י ואומר שאף שבעצם אי"צ ליתן לו בינונית, מ"מ מוכרח מסברא שבאם גילה דעתו שמוכן ליתנה לו אפי' רק כיוקרא דלקמי', נתחייב ליתן לו גם כדהשתא, כי אל"כ הורעת כחו של נזקין אצל בינונית וזיבורית;

אבל לרש"י שגם אביי ס"ל שחייב ליתן לו בינונית, למה לא חשש לקושיית ראב"י, ואם מטעם שס"ל שזה גופא חידשה תורה באמירת "ישיב - לרבות ש"כ", א"כ למה לא ס"ל ראב"י כן.

בקיצור - במה נחלקו אביי וראב"י?

וי"ל בזה בהקדם לבאר תחילה תוכן סברא הנ"ל (שאם התורה חייבה ליתן עידית, כ"ש שצריך ליתן בינונית או זיבורית), דיש לבארו בב' אופנים: א) זה נלמד באופן של ק"ו, ז.א. הם ב' דברים נפרדים, אלא שדנים ק"ו ולמדים א' מהשני, הקל מהחמור, ואומרים, שאם חייבתו תורה לשלם בדבר החמור, כ"ש שחייב בדבר הקל. ב) אי"ז ק"ו, כ"א הקל נכלל בהחמור, ז.א. שאינם ב' דברים נפרדים, כ"א שהקל הוא חלק מהחמור. ולכן כשהתורה חייבתו בהחמור, נכלל בחיוב זה גם הקל. ובמילא ה"ז כאילו התורה חייבתו בדבר הקל בפירוש.

[והוא ע"ד מ"ש הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ט ה"ב) וז"ל: "לא שתק הכתוב מלאסור האכילה (בבשר בחלב) אלא מפני שאסר הבישול, כלומר, ואפי' בישולו אסור, ואין צריך לומר אכילתו, כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת", עכ"ל. שהכוונה בזה שאין זה בגדר "עונשין מן הדין", כי אי"ז ק"ו, כ"א שכשהתורה אסרה בישול בב"ח נכלל בזה אכילת בב"ח, וכן כשהתורה אסרה בת הבת נכלל בזה הבת; ועד"ז בנדו"ד י"ל, שכשהתורה חייבה לשלם להניזק ממיטב נכלל בזה תשלומים בבינונית או זיבורית].

ופשוט שב' אופנים אלו תלוים בהסברא הנ"ל, האם אפ"ל בנוגע לטיב השדות שזה בגדר "יש בכלל מאתים מנה" - דאם אפשר לומר כן, אזי פשוט שכשהתורה חייבתו בעידית, שהיא מצורפת מזיבורית ותוספת, הרי שנכלל בזה גם (החיוב ליתן) בינונית וזיבורית. משא"כ אם לא אמרי' גדר "יש בכלל מאתיים מנה" בזה, אזי הוה עידית דבר נפרד מבינונית וזיבורית, וכשחייבה תורה עידית, לא חייבה על בינונית וזיבורית, אלא שיש ללמוד כן מק"ו, שאם חייב ליתן עידית, כ"ש חייב ליתן בינונית וזיבורית.

וזהו פלוגתת אביי וראב"י: דאביי ס"ל שלא אמרי' בזה "יש בכלל מאתיים מנה", וא"כ לא כתוב בתורה שצריך ליתן בינונית וזיבורית להניזק, אלא שאנו למדין זה ע"י ק"ו. ובזה אפ"ל שהפסוק "ישיב - לרבות ש"כ", מגביל הלימוד שיכול ליתן כיוקרא דלקמי', כי לעצם הדין שחייב ליתן בינונית וזיבורית אי"צ קרא, כי זה מובן ע"י ק"ו, לכן אפ"ל שהכתוב משמיענו שלא תלמד הק"ו לגמרי כ"א מגבילו, שאפשר ליתן כיוקרא דלקמי'.

אבל ראב"י ס"ל שאכן אמרי' בזה "יש בכלל מאתים מנה", וא"כ כאילו הכתוב מחייב בפירוש ליתן בינונית או זיבורית, כי זה נכלל במ"ש מיטב. ואזי כבר אין לומר שהכתוב "ישיב" משמיענו שאפשר ליתן כיוקרא דלקמי', שהרי כאילו מפורש בפסוק שצריך ליתן לו בינונית או זיבורית שפשוט שזהו כדהשתא, כמו שמפורש בקרא שצריך ליתן לו עידית, ופשוט לנו שזהו כדהשתא ולא כיוקרא דלקמי'.

ומדויק הוא בלשון רש"י, דכשמפרש סברת אביי, כתב "פשיטא דאי בעי ניזק למישקל סובין שקיל בע"כ של מזיק, שאפילו בעידית יפה כחו, כל שכן בבינונית", היינו שלמדים א' (בינונית) מהשני (עידית) באופן של "כל שכן". משא"כ בסברת ראב"י מפורש בגמ' "דרחמנא אמר ממיטב ואת אמרת מבינונית וזיבורית נמי לא" - לא שזהו מטעם כ"ש וק"ו, כ"א מטעם דרחמנא אמר ממיטב, שעי"ז אמרה התורה גם בינונית וזיבורית (שהוא עד"מ באם מישהו הי' אומר שאפשר ליתן עידית כיוקרא דלקמי', היינו אומרים לו שהתורה אמרה מיטב ואתה אומר שאין נותן מעידית (כדהשתא), כ"ה בנדו"ד, שאיך יכול אתה לומר שאין נוטל מבינונית וזיבורית כדהשתא, כשהתורה אמרה שאכן נוטל - כי זה נכלל במ"ש מיטב).

ולכן לראב"י אין לתרץ שזהו חידוש התורה, שנותן לו כיוקרא דלקמי', כי כאילו מפורש בקרא להיפך שנותן לו כדהשתא, משא"כ לאביי אי"ז מפורש בקרא, ואין הפסוק אומר לנו מה דינו בנוגע לבינונית וזיבורית, אלא שאנו לומדים זאת ע"י ק"ו, בזה אפ"ל שהפסוק "ישיב" מלמדנו עד כמה מלמדנו הק"ו.

עפכ"ז נמצא שמסקנת הגמ' (שיטת ראב"י) היא, שאכן אמרי' בגדר טיב הקרקעות ענין "יש בכלל מאתים מנה".

והנה הרא"ש לשיטתי', אינו יכול ללמוד כן בהמחלוקת דאביי וראב"י, דהרי נת"ל שהוא ס"ל לפי האמת שלא אמרי' "יש בכלל מאתים מנה" בטיב קרקעות, ולפי הביאור הנ"ל, מסקנת הגמ' כאן היא היפך שיטתו, לכן הוא מוכרח ללמוד באופן אחר.

ולכן הוא לומד שבאמת אין סברא כזו שאם צריך ליתן עידית מוכרח ליתן גם בינונית וזיבורית, והוא מטעם הנ"ל: היות שהם סוגים שונים לגמרי, הנה לא רק שאין א' נכלל בשני כ"א גם אין לומר בזה ק"ו, כי כשמוכן המזיק ליתן לו עידית כדינו (בעצם זה טוב יותר), איך יכולים להכריחו ליתן בינונית או זיבורית (אף שהניזק רוצה בכך), וסברת אביי היא רק שהפסוק משמיענו שאפילו אם גילה דעתו שמוכן ליתן הבינונית, יכול ליתן לו כיוקרא דלקמי'.

וע"ז מקשה ראב"י, דאם גילה דעתו שרוצה ליתן לו בינונית, אלא שרוצה כיוקרא דלקמי', בזה ס"ל שכבר אפ"ל ק"ו, כי כל הטעם שאין בזה ק"ו, ה"ז לפי שאין להכריחו ליתן בינונית או זיבורית, אבל כשגילה דעתו כבר, אי"ז הכרח, וחייב ליתן כדהשתא. (ועדיין צ"ע בזה).

והנה, ע"ד כהנ"ל אפ"ל גם בנוגע לבע"ח, ובקיצור - שלרש"י, ראב"י ס"ל שאף שבבינונית נכללת זיבורית, מ"מ היות ודין זה הוה רק תק"ח, לכן אין נוגע מה שבעצם נכללת הזיבורית בהבינונית, כי סו"ס אין טעם התקנה שייך לזיבורית, וכמ"ש התוס' (ד"ה "לבעל חוב"), "ולא שייך למפרך א"כ הורעת כחו, שלא יפה הכתוב כח בע"ח, אלא אדרבה הורע כחו, דמדאורייתא דינו בזיבורית", היינו היות שזהו רק תק"ח, ה"ז תלוי בטעם התקנה, ואי"ש לומר בזה שהיות ודינו בבינונית אזי בדרך ממילא יפה כחו גם בזיבורית, ולכן אפ"ל שאי"צ ליתן לו זיבורית, רק כיוקרא דלקמי'.

וע"ז מקשה ר' אחא ברי' דרב איקא "א"כ נעלת דלת בפני לוין וכו'", היינו שגם בזה אומרים אנו שהזיבורית נכללת בהבינונית, ובמילא כשתקנו חכמים בינונית כלול בזה גם זיבורית, ואף שזה תקנת חכמים, מ"מ אותו הטעם שהחכמים תקנו שבע"ח בבינונית, כולל גם שבאם רוצה המלוה זיבורית צריכים ליתן לו.

אבל הרא"ש אינו יכול לומר כן, כי הוא סובר כנ"ל, שהזיבורית אינה נכללת בהבינונית, ולכן הוא לומד שראב"י ס"ל שבבע"ח אין לומר הק"ו כלל, גם לא כשגילה דעתו, כי אין דינו בכלל בבינונית מה"ת, אלא שזה תק"ח מיוחדת שיתן לו בינונית, ואין שייך ללמוד מזה לזיבורית, כי אין טעם התקנה שייך בזה. ור"א בדר"א ס"ל שכשם שתיקנו חכמים שבע"ח בבינונית, תיקנו ג"כ כשבאם גילה הלוה דעתו שמוכן ליתן לו זיבורית כיוקרא דלקמי', חייב ליתן כדהשתא, כי אכן שייך בזה טעם התקנה "א"כ נעלת דלת בפני לוין".

ב"ק דף ח, א "ת"ר מכר לאחד או לשלשה בני אדם כאחד כולן נכנסו תחת הבעלים", וכוונת הגמ' (כבפרש"י) דאם היה לאדם ג' שדות, אחת עדית, אחת בינונית ואחת זיבורית, ויש עליו חיוב לניזק, בע"ח וכתובת אשה ומכר הג' קרקעות לא' או לג' בנ"א כאחד, דהניזק גובה העידית והבע"ח הבינונית והאשה הזיבורית - כדינם אצל המוכר.

והנה החידוש של הברייתא ש"כולן נכנסו תחת הבעלים", הוא, דיש מקום לומר שכל הדין שניזק גובה עידית (ובע"ח בינונית) הוא רק כשגובה מהמזיק (או מהלוה) עצמו, דעל המזיק יש חיוב לשלם מעידית (ובינונית). אבל כשגובים מהלוקח דאין הלוקח בעצמו חייב, (רק שהקרקע משועבדת להם), הי' מקום לומר דבכה"ג אין מקום להדין של נזקין בעידית וכו', דזהו דין בסדר התשלומין שעל המזיק והבע"ח, אבל לא דין בה"שיעבוד" של הניזק והמלוה. ולכן חידשה הברייתא דגם בכה"ג דינו של ניזק בעידית וכו'.

והנה לכאורה בהנ"ל יש הבדל גדול בין אם ג' בנ"א קנו כאחד (אחד עידית ואחד בינונית וכו'), לבין אחד שקנה את כל ג' השדות בבת אחת.

דבאחד שקנה את כל ג' השדות בבת אחת, החידוש הוא דכשבא הניזק לגבות נזקיו (אף שהלוקח יש לו כמה קרקעות של המוכר - המזיק), אינו יכול לדחות הניזק לזיבורית ולבינונית (כמו שהמזיק לא היה יכול לדחותו), אלא חייב לתת לו עידית כדינא. והיינו כנ"ל שהכח לגבות עידית הוא גם מהלוקח.

אבל כשג' בנ"א קנו כאחד, הנה לכאורה אין חידוש בכלל שהניזק יכול לתבוע העידית מזה שקנה עידית, דהא אין לו במה לדחותו.

דהנה אם המוכר היה לו ג' שדות של 'בינונית', ומכר הג' שדות לג' בנ"א כאחד, ודאי שהתובע יכול ללכת לכל לוקח שירצה ואין הלוקח יכול לדחותו ללוקח אחר, (ראה רא"ש פ"ק ס"ו בשם רב יהודאי גאון, וכן באוצר מפרשי התלמוד על הסוגיא ט, א באחים שחלקו (עמ' 279 ואילך) ואכ"מ). וא"כ אם למוכר הי' ג' שדות של 'עידית', ומכר הג' שדות לג' בנ"א כאחד, פשיטא דיכול הניזק ללכת לאיזה לוקח שירצה ויגבה נזקו. וא"כ, אף אם ב' השדות האחרות הם בינונית וזיבורית, אין מקום שבעל העידית ידחה את הניזק לבינונית ולזיבורית, כמו שאין יכול לדחותו לעידית אחרת.

ולכאורה מה שכן נתחדש ב"כולן נכנסו תחת הבעלים" הוא, דאם הבע"ח או האשה רוצים לתבוע 'עידית', יכול הלוקח של העידית לדחותם לבינונית וזיבורית, דמצי טעין דאין זה דינך, אלא כלך אצל דינך. ואם נאמר דזה מה שבא לחדש, אינו מובן, דהא כהנ"ל הוא פשוט ואין הגמ' צריכה לחדש זאת.

ואח"כ ממשיכה הגמ' "מכרן לאחד היכי דמי אילימא בב"א השתא לשלושה דאיכא למימר חד מינייהו קדים אמרת כולן נכנסו תחת הבעלים מכרן לאחד מיבעיא".

והנה מפשטות לשון הגמ' משמע, דדין זה ד"כולן נכנסו תחת הבעלים" הוא יותר פשוט באם מכרן לאחד מכשמכרן לשלשה, דבג' "איכא למימר חד מינייהו קדים".

ולכאורה צ"ע בזה, דהנה החידוש בג' דלא אמרינן חד מינייהו קדים, אינו שייך להדין ד"כולן נכנסו תחת הבעלים", דאפילו אם היו כל הג' שדות מאותו סוג, דהיינו שהיו כולן עידית וכיו"ב, הי' מקום לומר דאינו יכול לתבוע מהלוקח הראשון, משום שהוא יכול לטעון הנחתי לך מקום לגבות ממנו וכלך ללוקח השני, והשני ג"כ יכול לדחותו כנ"ל, וזהו מה שמחדשת הברייתא דאף 'דאיכא למימר חד מינייהו קדים', מ"מ לא אומרים את זה אלא יכולים לגבות מכל הלקוחות בשווה.

[והטעם ע"ז י"ל בב' אופנים, או דנקטינן שע"ח כרתי, וא"כ לא נגמר הקנין של כל השדות עד סוף היום, שיהי' מוכח מהשטר שקנהו, וא"כ נמצא דאליבא דאמת אף שקנה זה בבוקר וזה בצהריים, מ"מ חלות הקנין חל על כולם כאחד.

או הטעם הוא, דכיון דודאי היה הקרקע משעובד, והספק הוא האם נפקע השעבוד ע"י שקנהו לפני שקנו שאר הלקוחות השדות האחרות, א"כ אין ספק הפקעה מוציא מידי ודאי שעבוד. (ועי' שו"ע חו"מ סקי"ט שמביא ב' דעות שנחלקו בהנ"ל, והנפק"מ תהי' היכא דהי' שטר אקנייתא, דאז ע"כ חל קנין א' לפני השני, ואז לא שייך טעם הא' ובאופן זה באמת לא יגבה מהלקוחות הראשונים. עיי"ש)].

אבל לכאורה אין זה קשור כלל להדין ד'נכנסו תחת הבעלים', דלאחר שיודעים שאפשר לגבות מכל הג' לקוחות ואין הלוקח הראשון יכול לדחותו בטענה - שהנחתי לך מקום לגבות ממנו, כיון שאין זה טענה אמיתית (שהרי כולם קנו כאחד), או בגלל שאין לו ראי' לטענתו. א"כ פשוט שעכשיו כולם נכנסו תחת הבעלים, וא"כ אין ק"ו בהדין שכולם נכנסו תחת הבעלים מהדין של ג' לקוחות להדין של לוקח א'.

ועוד יותר, דהנה, במכר לג' בנ"א כאחד הא דכולם נכנסו תחת הבעלים, אינו משמיענו הא דניזק יכול לגבות העידית מהלוקח, דהא כיון דאין לו קרקע אחרת מהיכי תיתי שלא יכול לגבותו, אלא כל החידוש הוא דבבאה האשה לגבות כתובתה מהעידית, שיכול לדחותה לזיבורית, וא"כ איך אומרת הגמ' בפשיטות דאם היינו יודעים הא דכולם נכנסו תחת הבעלים בשלשה, פשיטא שאמרינן כולם נכנסו תחת הבעלים באחד, הא בשלשה החידוש הוא רק שאין בעל העידית צריך לשלם להאשה והבע"ח, ובמכרן לאחד החידוש הוא דחייב לשלם העידית להניזק, אף שיש לו ג"כ בינונית וזיבורית, ואינו יכול לדחותו לבינונית, וצ"ב.

בנוגע לקושיא הנ"ל (בהערת הרב וואלבערג), אולי יש ליישב ובהקדים: בטור חו"מ סי' קיט (סעיף ג') מביא ב' שיטות בהטענה דחד מינייהו קדים, וז"ל: "מי שהיה לו עידית בינונית וזיבורית . . ומכרן לשלשה בני אדם בבת אחת, נכנסו תחת הבעלים . . ואם טען כל לוקח ולוקח לזה שבא לטרוף ממנו, אני לקחתי תחילה, והנחתי לך מקום לגבות ממנו. כתב הרמב"ן ששומעין לו כיון שהוא ספק ואינו יכול לגבות מספק עד שיביא ראיה מי קנה באחרונה. ורבינו יצחק פירש שכיון שאינו ניכר מתוך השטר . . (ואין כותבין שעות). קנין שלשתן לא חל עד סוף הזמן ואז חלו כולם כאחד". עכ"ל.

והסמ"ע ('דרישה' שם) מביא, דשיטת הרמב"ן ששומעין להלקוחות (בהטענה דאני לקחתי תחילה), ולכן יכולים לדחות התובעים, אינו אלא במקום שהלוקח טוען ברי שלקח תחילה. אבל בטוען שמא אין חולקין, דלכו"ע אין שומעין להם.

ומקשה על שיטת הרמב"ן הנ"ל, דלכאורה מצינו בהגמ' כאן דאין אומרים חד מינייהו קדים, ואין שומעין לטענה כזו. שהרי זה היה כל החידוש בג' בנ"א, דלא אמרינן חד מינייהו קדים (אלא דאיכא למימר כו'), ופסקינן דנכנסו תחת הבעלים. וזה מהווה סתירה לשיטת הרמב"ן?

[ונדחק לפרש בגמ', שמיירי רק בלקוחות הטוענין 'שמא' שאז המסקנא היא דאין שומעין לטענת הלקוחות וגובים מהם. משא"כ אם יטענו ברי אז סובר הרמב"ן ששומעין להם ודוחין התובעין, ובזה לא מיירי בגמ' כאן].

ואולי יש ליישב שיטת הרמב"ן, שהפירוש בגמ' "השתא לשלשה דאיכא למימר חד מינייהו קדים", אינו כפירוש הראשונים, שזה היה רק ס"ד, אבל לפועל ממש לא אמרינן הכי, (מצד איזה סיבה שתהיה, עיין רש"י ועוד). כ"א הפירוש בגמרא הוא, שבשלשה בני אדם איכא למימר חד מינייהו קדים. שזהו הלכה (לפי הרמב"ן) שבג' בנ"א שכ"א טוען ברי שהוא קנה תחילה, שומעין לו ואין גובין מספק. ואעפ"כ אם יטעון הלה (ניזק, או הבע"ח, או האשה) כדיניה, (היינו הלוקח שיש לו השדה שכדיניה) אז כבר אין שומעין לו לטעון שקנה בבוקר, ויכול הלה לגבות השדה מיניה משום שכולם נכנסו תחת הבעלים.

ויסוד להנ"ל, י"ל שהוא בדברי 'בעל התרומות' שהובא בב"י על הטור וז"ל שם: "ואם טען כל לוקח וכו'. בספר התרומה שער ד' כתוב, שהיה נ"ל שאינן יכולין לדחותו, וראייתו מדאמרינן בפ"ק דב"ק, השתא לג' כאחד דאיכא למימר חד מינייהו קדים וכו' ולא מצי מדחה ליה. אבל שאל את הרמב"ן והשיב לו, שהדין נותן שיכולין לקוחות לדחותו וכו'. וההיא דאמרינן בפ"ק דב"ק, השתא לג' (בני אדם) כאחד דאיכא למימר חד מינייהו קדים וכו' כלומר דכיון דלאו בירושלים יתבינן דכתבי שעות לא חיישינן דלמא כתב ומסר לזה. דקי"ל בשטרות היוצאים ביום אחד או סולקין או שודא דדיני. הילכך הכא או מחלוקת אי נמי מדין שודא מוקמינן להו אדינייהו ונכנס תחת הבעלים, דהיא שודא דרבנן. אבל מכרן בזה אחר זה (=היינו שיודעים ברור שאחד קנה קודם חבירו) לא נתברר מי משניהם קדם דוחין אותו עד שיביא ראיה...". עכ"ל.

מהנ"ל נמצא שיש כאן (בא' שמכר לג' בנ"א ביום אחד) שני סוגים של ספק. סוג א' - שיודעים (הב"ד) דוודאי אחד קנה תחילה קודם חבירו, רק הספק הוא מי משניהם קדם. שבספק זה פסק הרמב"ן דאין מוציאין מספק ויכול כל לוקח לדחותו עד שיביא ראיה. וסוג הב' - שאין יודעין בבירור אם אחד מהם קדם ("דלאו בירושלים יתבינן דכתבי שעות"), רק שכל לוקח טוען שהוא קדם תחילה. שבזה אולי יש לומר דהרמב"ן סובר שאמרינן שודא דדייני - שב"ד פוסקין שאם תובע הלה שדה מלוקח כדיניה, יכול לגבות שדה זו ואין הלוקח יכול לדחותו בטענה שהוא קדם.

ומסתברא הכי, דהואיל שהלוקח שלקח דיניה (של התובע) הרי לגבי תובע זה אין הוא מוחזק כ"כ על שדה זה, דהיא משועבדת במיוחד להתובע, לכן אין חוששין להוציא שדה זו ממנו אף דהוה ספק, הואיל ואין יודעין בבירור שמישהו לקח ראשון (רק הלוקח טוען הכי) וגם הוא אינו מוחזק כ"כ בשדה זו (לגבי תובע זה), וא"כ מובן שב"ד פוסקין שיכול להוציא השדה ממנו, משא"כ בשאר הלקוחות שהם מוחזקים יותר על שדותם ואין מוציאין מהם מספק.

עפ"ז מבוארת קושיית הגמ', דהשתא שבג' בנ"א, שהדין הוא דיכול לומר 'חד מינייהו קדים' ויכול לדחותו משדהו שלא יגבה ממנו כלל, ואעפ"כ מחדשת הברייתא, דבשדה של דיניה, אינו יכול לדחותו בטענה הנ"ל, דאמרינן שודא דדיני ש"כולן נכנסו תחת הבעלים". א"כ גם ב'חד' דוודאי אינו יכול לדחותו ממנו שלא יגבה כלל, כ"ש שכשגובה הלה כדיניה אינו יכול לדחותו.

בזה מרוויחים ג"כ, שעכשיו החידוש ש"כולן נכנסו תחת הבעלים" בשלשה ובחד הוא ענין וחידוש אחד (שלכן לומדים חד בכ"ש משלשה), דבשניהם החידוש הוא דכשתובע הלה כדיניה אינו יכול לדחותו.

[ולא כמו ששאר המפרשים מוכרחים ללמוד, דהחידוש בשלשה הוא דכשגובה יותרמדיניה יכול לדחותו, דאז נמצא שהוא חידוש וענין אחר בשלשה מבחד].

ואפ"ל דשרש המחלוקת בין שני השיטות בטור הנ"ל, תלוי באיך מפרשים ה"איכא למימר חד מינייהו קדים" בגמ' כאן, אם היא רק ס"ד ויש מקום לומר, או שהיא הדין והלכה לפועל.