מבואר בכמה מקומות בדא"ח (לקו"ת שה"ש ד"ה לבבתני ספ"א וש"נ. וראה גם שו"ת צמח-צדק אה"ע ח"ב סי' רסג ד"ה ולע"ד) שחפץ הוא פנימיות הרצון, משא"כ רצון ייתכן גם כשהוא בחיצוניות, כמו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני (ראה לקו"ש ח"ב עמ' 484).

והנה בשמואל-א (ב,כה) נאמר אודות בני עלי "כי חפץ ה' להמיתם", ובפירש"י שם (ע"פ הספרי, ראה תוד"ה כאן בעושין, נדה ע, ב) שלאחר גזר-דין חפץ להמיתם משא"כ קודם גזר-דין נאמר (יחזקאל יח, כג) "כי לא תחפוץ במות המת".

ולכאורה, הרי אין הקב"ה חפץ כלל וכלל בפנימיות בעונש הרשעים, ורק רוצה בכך בחיצוניות מפני שצריך לנקותם וכו', ולמה נקרא רצון זה בשם חפץ? וצ"ע.