בסה"מ תשי"א במאמר ד"ה נתת ליראיך תרצ"ב מוכיח מאבן הנזרק שאע"פ שנתבטל טבען שהן "כובד ומנוחה" נשאר במציאותו, הנה מכאן הוכחה שקיומו מכח אלקי.

ולכאו' זה תמוה מה הקשר בין טבעו של האבן לעצם קיומו, שלכן בביטול טבעו יהיה ג"כ ביטול מציאותו.

ועוד תמוה, דבמאמר ד"ה ת"ר נ"ח תרמ"ג מביא משל מאבן שטבעו ליפול למטה ולכן בכלות כח הזורק למעלה יפול, ומשמע שגם בעת הזריקה נשאר טבעו לימשך למטה - שזהו הטבע לימשך ליסודו, וא"כ לכאורה זה סותר להוכחה הנ"ל, שאפשר קיומו אז מפני טבע המשיכה ליסודו ולכן לא נתבטל.

וצ"ל שהן שני שיטות, כי "ההוכחה" הוא נגד שיטת אפלטון - שהסיבה שהאבן נופלת הוא מפי טבע הכובד שיש בכל יסוד העפר, שלכן הוא במרכז העולם, שלשיטתו כל חומר היסודות והגלגלים חומר אחד היולי, וההבדל נתהווה ע"י טבע הכובד והקלות, מנוחה ותנועה. ולכן מה שקרוב למרכז הוא מפני הכובד ומנוחה, ומה שמתרחק מהמרכז הוא יותר קל ויותר בתנועה.

אבל "המשל" הוא לפי שיטת אריסטו - שיסוד העפר במקומו היה תמיד (לשיטתו בקדמות), ואין טבע של כובד, אלא משיכת פרט האבן ליסודו הכללי.

נמצא שלשיטת אפלטון אין טבע של משיכה ליסוד אלא טבע הכללי של כובד, שמזה נתהווה צורת יסוד העפר שלכן הוא במרכז העולם. וההוכחה הנ"ל אכן כתוב בס' הכוזרי מאמר חמישי פ"ד שהיסודות נבדלים בצורתם העצמית ולא במקריהם, ושזה נותנה ע"י כח אלקי, כי לפי טבע המקרה בזריקת האבן למעלה - ששם יסוד הרוח, ונתבטל באבן טבע הכובד ומנוחה ושייך ליסוד הרוח, היה צריך להשתנות לרוח.

וכן בתחילת המאמר הנ"ל אומר: "שאש לא יהיה למים והמים לא יהיה לאש" ובהערת הרבי: "שגם החילוף דאש לרוח ג"כ השתנות הוא".