בהמשך תרס"ו עמ' קכ מבואר: "דסיבת התעוררות הרצוא ושוב שבנשמה, הוא ע"י הכח האלקי המאיר על הנשמה מלמעלה, וכמש"נ לאהרן בהדלקת הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות כו', דז' נרות ידוע שהן נשמות ישראל, וזהו ענין העלאת הנרות, מה שאהרן כהנא רבה ממשיך בהם בחי' אהבה רבה להיות בבחי' רצוא כו'. וכח ההעלאה הזאת היא אל מול פני המנורה. שזהו בחי' פנימיות ועצמות אוא"ס, ובד"כ היינו בחי' פנימיות המלכות, בחי' כנס"י שורש ומקור הפנימיות דנש"י, ומשם נמשך להאיר את הנרות דנש"י להיות בבחי' רצוא דאהבה רבה וכו'".

ובפרטיות יותר נתבאר הענין בכמה מקומות בחסידות. (לקו"ת ריש פרשת בהעלותך ובהמשך תרס"ו עמ' ק"ל), וכן בלקו"ש בכ"מ. ולדוגמא, בלקו"ש חי"ח (עמ' 102 ואילך - ב'תרגום חופשי'): "שהנתינת כוח של אהרן בהדלקת המנורה, אינה רק הקדמה להעבודה, כמו חנוכת הנשיאים, אלא זה גופא נעשה עבודת הנשמות: ז.א. נעשה זה ענין פנימי בהיהודים. שמתגלה דוקא ע"י גילוי בחי' חכמה שבנפש.

ובמילא מובן שענין זה נעשה בכל יהודי, גם בכאלה שאינם עובדי הוי' בגילוי, היות שאצל כל יהודים ישנו אור ה', ששורה בחכמה שבנפש, ומצד זה כל יהודי בפנימיות נפשו נר הוי' שמשתוקק לשרשו, ע"כ.

והנה במאמר ד"ה ועתה (תשי"ז), נאמר יתירה מזו: שלא רק שפעולת אהרן פועלת בכל יהודי, אלא יתרה מזו היא מעוררת באדם הרגשה נעלית יותר בעבודת ה', וז"ל: "אמנם בחי' ממלכת כהנים הוא שאינו רוצה כלום לעצמו, כ"א ליחדא קוב"ה וקן דיליה כו', וכמבואר בתניא בענין הנ"ל - דבחי' האהבה מסותרת באה בירושה מאברהם אבינו שאמר על עצמו ואנכי עפר ואפר, שהיה בביטול. אמנם ביטול זה הוא שרוצה להיות דבוק באלקות, וענין ממלכת כהנים הוא אהבה דאהרן שהיא למעלה מאהבה דאברהם, שבאהבה דאהרן הוא אינו רוצה לעצמו כלום, ואהבה זו הוא ממשיך בכל ישראל כמ"ש "בהעלותך את הנרות", שמעלה את הנרות דנשמת ישראל למקום שמצד עצמם אינם יכולים להגיע, וכנ"ל במעלת המצות שאחרי מ"ת שמגיע למעלה משורש הנבראים. וזהו מה שאהרן אותיות נראה, דהנה מצד הביטול דאברהם הרי מגיעים רק בשורש הנבראים, ולכן יש בזה הפרש בין מעלה ומטה, ולכן ההמשכות שהמשיכו האבות היו רק ברוחניות ולא בגשמיות. אמנם מצד הביטול דאהרן מגיעים למעלה משורש הנבראים, שאין בזה חילוק בין גשמיות לרוחניות, ולכן ההמשכה היא גם בגשמיות ובגילוי, דזהו אהרן אותיות נראה".

ולפי"ז, צ"ל את המבואר בד"ה וידבר הוי' (תשכ"ב אות ג'), ששם כתוב לכאורה היפך ממש מהנ"ל, שיהודי צריך לעבוד את ה' לא מצד רצונו כעבודת אהרן, וז"ל: שהרצוא של האדם לאלקות צריך להיות באופן שנשאר קיסטא דחיותא, שלאח"ז יבוא השוב. וטעם הדבר, לפי שהרצוא אינו מצד הרצון שלו בלבד, (אלא) יתירה מזה שאינו מצד הרצון שלו כלל כי אם שכל רצונו הוא שיהיה כפי רצון העליון. כמו שמבאר אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, בהשיחה השייכת להמאמר (סה"מ תרמ"ט עמ' תקס"ג) שאין זה הרצון דאהרן אותיות נראה שזהו הרצון, אלא כמו שהרצון הוא למעלה, כן הוא הרצוא שלו, וכיון שמצד הרצון דלמעלה לא לתהו בראה אלא לשבת יצרה, הנה בדרך ממלא כביכול נעשה הרצון שלו באופן שאח"כ תוכל הנשמה לחזור להגוף.

וצ"ל: א) איך יעלה בקנה אחד המבואר בד"ה וידבר הוי' (תשכ"ב): "שהרצוא דאהרן הוא הרצוא שלו, ולא שזהו רצון העליון" - עם המבואר בכ"מ בחסידות (שהובא לעיל) "שהרצוא דאהרן הוא שאינו רוצה כלום לעצמו, כ"א ליחדא קוב"ה ושכינתיה"?

ב) ובפרט לפי המבואר בד"ה 'ועתה' (תשי"ז) - שהאהבה דאהרן ענינה לפעול חיבור בין גשמיות לרוחניות, מעלה ומטה, מובן בפשטות שבכך נעשה דירה לו ית' בתחתונים. ואילו במאמר ד"ה וידבר הוי' (תשכ"ב), נאמר לכאורה בדיוק להיפך - שהרצוא צריך להיות לא כמו אהרן, שהיה לו רצוא משלו, אלא רצוא מצד רצון ה', שבו אין סתירה לכך שהנשמה תחזור לגוף ותעשה דירה לו ית' בתחתונים. וצ"ל, א"כ באיזה סוג עבודה נעשה דירה לו ית'?

ג) כשמעיינים בהשיחה שאליה מציין הרבי במאמר (וידבר הוי' כ"ב) לסה"מ תרמ"ט, רואים שהרבי הרש"ב נ"ע לא מדבר כלל על החסרון בהעבודה דאהרן, אלא בהחסרון של בניו. וז"ל "החסרון של בני אהרן היה (שלא נרגש בהם) השוב . . לפני הרצוא היה צ"ל לפני הוי' תטהרו, דמוכרח להיות נרגש שצריך לעשות מעשה בפועל, כל הגבוה יותר יורד למטה יותר", וכו'. ומהיכן נלקח המקור לזה שהיה חסרון בהרצוא דאהרן.

וי"ל הביאור בכל זה - שזהו החידוש שמבהיר לנו הרבי במאמר זה, דהחסרון בהרצוא אינו רק ברצוא שענינו 'כלות הנפש' דהיינו שלא נרגש בו הכונה העליונה להתעסק במעשה המאחד גשמיות ורוחניות יחד. אלא אפילו כזה סוג של רצוא, שאכן נרגש בו הכונה לאחד גשמיות ורוחניות יחד, גם הוא נחשב לחסרון בעבודת ה', מפני שסו"ס זהו הרצון שלו שרוצה לאחד גשמיות ורוחניות יחד, ולא נרגש בו שצריך לעשות כן מצד הרצון העליון.

ולכן הציוי "ואל יבוא בכל עת אל הקודש", נאמר דווקא לאהרן (כפי שכותב הרבי הרש"ב בהשיחה שם), לפי שהוא אמנם לא טעה בסוג כזה של רצוא, כפי שבניו טעו (רצוא ע"ד כלות הנפש). אך בניו למדו ממנו נקודה זו שיכול להיות רצוא שלו שלא נרגש בו רק רצון העליון, שממנה נשתלשל בסופו של דבר שנכנסו למקדש שלא ברשות. ולכן צריך להבהיר לאהרן שלא זוהי הכוונה העליונה, אלא צריך להיות רצוא אך ורק מצד הרצון העליון, ללא פניות אישיות.

ועם היות שנתבאר בחסידות שעבודת אהרן היתה "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה", שאינו חפץ בהסתלקות מעניני העולם ולהיכלל בעצמותו ית' (כפי שהיה אצל בניו - נדב, ואביהו), אלא כל רצונו הוא לעשות נחת רוח לפניו ע"י קיום תומ"צ בפועל ממש, מ"מ, כיון שזהו מדריגה באהבת ה' שנרגש בה מציאותו שהוא אוהב את ה' באופן הנ"ל, הרי סו"ס יש כאן מי שאוהב שרוצה להידבק בא"ס. דאף שמהות אהבתו היא להמשיך אלקות בעולם, מ"מ, הרי הוא רוצה בכך, ואין נרגש בהעובד שזהו רק מצד הרצון העליון. ולכך, בד"ה וידבר הוי' (תשכ"ב) כתוב שענין זה מורה סו"ס על מציאותו (שיכולה ליתן מקום בסופו של דבר לרצוא המביא להתנתקות מעניני עולם, כפי שאכן היה שבניו למדו זאת ממנו ומתו בכלות הנפש לה'), דלמרות שאהרן הוא אותיות נראה, שמורה על חיבור בין גשמיות לרוחניות ע"ד ראיה שרואים דברים גשמים (דלא כבשמיעה), שמורה על החיבור שנפעל במ"ת גשמיות ורוחניות, מ"מ, זה גופא שזהו ענינו דאהרן, ה"ז מורה על מציאות מסוימת שחפצה בזה, ואי"ז רק מצד הרצון האלקי.

וכפי שכותב הרבי בד"ה מרגלא בפומא (נדפס בסה"מ מלוקט ה' סוף אות ד') "שאדם שמקיים את המצוות מצד הרצון שלו, גם כשהרצון שלו הוא להשלים רצון הקב"ה, נרגשת מציאותו (שסותרת לגילוי העצמות), ובכדי שהמשכת העצמות שע"י קיום המצוות תהיה בגילוי הוא ע"י שקיום המצוות הוא בדרך קבלת עול, לא מצד הרצון שלו אלא מצד עול מלכות שמים המוטל עליו.