בסש"ב פרק כט מבאר רבינו הזקן סדר העבודה הדרוש כדי להפטר מטמטום הלב: "לרגוז על נפש הבהמית, שהיא יצרו הרע, בקול רעש ורוגז במחשבתו, לומר לו, אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול . . עד מתי תסתיר לפני אוא"ס ב"ה הממלא כל עלמין, היה הוה ויהי' בשוה, גם במקום זה שאני עליו, כמו שהי' אוא"ס ב"ה לבדו קודם שנברא העולם, בלי שום שינוי, כמ"ש אני ה' לא שניתי, כי הוא למעלה מהזמן וכו', ואתה מנוול וכו' מכחיש האמת הנראה לעינים, דכולא קמי' כלא ממש באמת כו'".

ומשמעות הדברים היא, שהקב"ה הוא יחיד ומיוחד, הוא לבדו הוא, אפילו לאחרי בריאת העולם, כמו שהי' לבדו לפני בריאת העולם, ולכן אוא"ס ממלא לגמרי גם "מקום זה שאני עליו". וסיבת הדבר מבאר אדה"ז, כי מכיון שהקב"ה הוא למעלה מהזמן, הרי לא שייך לומר, שיש בו שינוי בין לפני בריה"ע ולאחרי בריה"ע. כי, דבר כזה (שינוי בין לפני ולאחרי) יתכן רק במציאות הנופלת תחת גדרי הזמן, אולם מציאות כזו שהיא "למעלה מהזמן", הרי לא שייך לומר, שלפני תקופה מסויימת (בנדו"ד - בריה"ע) היתה באופן כזה (בנדו"ד - הוא לבדו הוא), ולאחרי תקופה זו נשתנתה מציאותה. וכיון שכן, בהכרח לומר, שגם לאחרי הבריאה, הקב"ה הוא לבדו כמו לפני הבריאה.

ולכאורה נראה בפשטות, שהתבוננות זו באה בהמשך להמבואר באריכות גדולה (לפי ערך) בפרקים כ-כה שבספר התניא, שבהם ביאר רבינו הזקן "ענין ומהות אחדותו של הקב"ה שנקרא יחיד ומיוחד, וכל מאמינים שהוא לבדו הוא כמו שהי' קודם שנברא העולם ממש שהי' הוא לבדו . . כדכתיב אני ה' לא שניתי" (כמ"ש בריש פ"כ). ונקודת הביאור שם - דאף שהקב"ה ברא מציאות העולם, מ"מ, לאמיתתו של דבר, אין כאן מציאות זולתו ית', כי מכיון שמציאות העולם אינה אלא דבר ה', וכאשר הדיבור כלול במקורו בנפש האדם אינו עולה בשם כלל, להיותו "מובלע" לגמרי בתוך הנפש, ובשום אופן לא יתכן לכנותו בשם "מציאות דבר", הרי דוגמתו בנוגע להעולם, ש"כולא קמי' כלא חשיב וכאין ואפס ממש". עיין בארוכה בפ"כ והמשך הביאור בפכ"א.

והנה, בכל המשך הביאור לא הזכיר רבינו הזקן לא דבר ולא חצי דבר אודות זה שהקב"ה הוא "למעלה מהזמן". וטעם הדבר, לכאורה, כיון שרעיון זה אינו נוגע לתוכן הביאור בענין יחוד אוא"ס המבואר בפרקים אלו. ולמרות זה, הנה כאן בפכ"ט כשחוזר רבינו הזקן על נקודת הענין בקיצור הכי נמרץ, באותיות ספורות - מכניס, לפתע, מושג חדש, כדי להסביר ענין יחוד אוא"ס, "כי הוא למעלה מהזמן"!

ולא עוד, אלא שכמה תיבות לאח"ז חוזר לנקודת כל הביאור שבפרקים הקודמים - "דכולא קמי' כלא ממש באמת".

ולכאורה נראה, שבהתבוננות הנוגעת להצעקות והרוגז על נה"ב כדי לסלק טמטום הלב - נוגע דוקא פרט זה "כי הוא למעלה מהזמן" כדי להגדיר ולהסביר ענין יחוד אוא"ס. וצ"ע.