במשנה דאבות פ"ב מ"ו איתא: "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם שנאמר אלוקים ניצב בעדת א-ל".

והנה ידוע הפירוש עפ"י חסידות דהגילוי אלקות והשכינה השרויה בעשרה הוא נעלה יותר - ולפי המבואר באגה"ק חכ"ג ה"ז - באי"ע לשכינה השרויה ביחיד.

ואולי אפשר להמתיק שזה נרמז בפסוק "אלוקים ניצב בעדת א-ל", כדלקמן.

בשער היחוד והאמונה פ"א איתא: "כתיב לעולם ה' דברך ניצב בשמים ופי' הבעש"ט כו'".

והנה בביאורי כ"ק אדמו"ר לאגה"ת (ראה בליקוטי פירושים - חיטריק עמ' רי"א), פ"ד סעיף ד', על הפסוק "לעולם ה' דברך ניצב בשמים, דלכאורה הדבר הוי' ניצב בכל הנבראים כמבואר בשעהיוה"א בתחילתו א"כ מדוע אמרי' ניצב בשמים דוקא ?

ואפי' שהכוונה ל'דברך' - יהי' רקיע, מ"מ מדוע כללות הפסוק מדבר על שמים דוקא, אחר שבכל הנבראים הנה האותיות של עשר"מ עומדים תמיד להוותם מאין ליש?

ומבאר שם ש"ניצב" הכוונה גם מלשון "ניצב מלך" שמורה על ענין הגילוי (התוקף) של דברך, ולכן אומר הכתוב "דברך ניצב בשמים" משום שב"ארץ" יכול להיות הדיבור גם בהעלם, עד אפי' שבגילוי יהא היפך דברך, דדוקא בשמים הוא בגילוי "נצב" משום שכולם משתחווים כלפי מערב וקיימים באיש, ע"כ תוכן הביאור.

ולפי"ז משמע שהלשון "ניצב" מורה על גילוי דבר ה' בתוקף ובגלוי יותר, וי"ל שבפסוק "אלוקים ניצב בעדת א-ל", נרמז שבעדה (שאין פחות מעשרה מעדה), שגילוי ד"אלקים", הוא בבחי' "ניצב" בתוקף יותר מאשר פחות מעשרה.

ובדרך אגב יש להעיר מהשיחה הנ"ל, על מש"כ בשער היחוה"א פ"ו (דף פ"א ע"א): "משא"כ השמים והארץ שכל עצמותם ומהותם נתהווה מאין ואפס המוחלט כו' וגם עדיין ניצב דבר ה' לעולם ושופע בהם תמיד", דלשון ניצב נוקט אדה"ז גם על ארץ, וזה שלא כמבואר בשיחה דלשון ניצב שייך דוקא "בשמים" ולא ב"ארץ", ויל"ע.