משפיע דאנ"ש נצרת עלית, ארה"ק
בתניא בסוף פ"א מביא מה דאיתא בגמרא (בבא בתרא י, ב) על פסוק: "וחסד לאומים חטאת" - "שכל צדקה וחסד שאומות עובדי גלולים עושין אינן אלא להתייהר כו'".
וי"ל בדיוק הלשון חטאת ע"פ המובא בלקו"ש כרך ל' עמ' 61 דאברהם אבינו שהצטיין מאוד במידת החסד הנחיל מדה זו לזרעו אחריו. כנאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (וירא יח, יט), גמ"ח היא אחד מג' הסימנים של עם ישראל. וכהלשון בגמ' (יבמות עט, א) "שלשה סימנים יש באומה זו - הרחמנים והביישנים וגומלי חסדים".
הביטוי "סימנים" משמעותו סימן הכר לדבר אחר, לתכונה עיקרית ומהותית הקיימת בעם ישראל, והיא תכונת ההתבטלות של יהודי בעצם מהותו כלפי הקב"ה. וכפי שאמר אברהם אבינו "אנכי עפר ואפר" (וירא יח, כז).
מכח אותה התבטלות נובעות התכונות שהן "הסימנים" שלה: היהודי הוא ביישן, רחמן וגומל חסדים. בושה - היא טבע הנפש, רחמנות - רגש בלב, וגמ"ח - מעשה החסד בפועל. הבושה מבטאת את נקודת ההתבטלות בגלוי, ולכן הבושה - הסימן הראשון - גורמת ליהודי להיות רחמן, ומידת הרחמנות מניעה אותו לפעול בגמ"ח.
בנקודה זו, טמון יחודו של עם ישראל לעומת העמים האחרים. גם בני אומות העולם גומלים חסדים ועושים חסד, אך אצלם אין הדבר נובע מהתבטלות אלא להיפך מגאוה. וכמאחז"ל "כל צדקה וחסד שאו"ה עושין - אינן אלא להתייהר כו'" (ב"ב י, ב). הגאוה מעוררת לפעמים את האדם לרגשות של רחמנות, הואיל והוא עצמו גדול ומרומם - הוא רואה בזולת איש נחות הזקוק לרחמים. ובפעולה זאת של החסד, הוא משרת את תחושת הגדלות שבו המביאה הנאה לנותן.
אולם, החסד שיהודי עושה נובע לא מרגש גאוה כלפי הזולת, אלא מרגש התבטלות כלפי הקב"ה, מכיון שאינו מרגיש את מציאותו העצמית. יהודי יודע שעצם העובדה שחברו עני, והוא עשיר, הרי"ז כדי לזכותו במצוות הצדקה, שאל"כ, מדוע הקב"ה שהוא זן ומפרנס לכל, יצר מציאות של עשיר ועני. אין זאת אלא שהקב"ה שרוצה שפרנסתו של חבירו תגיע על ידי שייתן לו צדקה ויגמול עמו חסד. והכרה זו גורמת לו בושה גדולה, שכן כדי שהוא יוכל לזכות במתן צדקה,צריך חברו לסבול עוני ומחסור?! וכך דווקא מתוך הרחמים על חבירו העני הוא מגיע לידי בושה גדולה ולהתבטלות פנימית ועמוקה. ע"כ.
יוצא מהנ"ל, שההבדל בין חסד של קדושה שהנתינה היא מידו של הקב"ה הזן ומפרנס לכל, לבין חסד דקליפה, שהנתינה היא של האדם הנותן.
לפי"ז יובן דיוק הלשון חסד לאומים "חטאת" המורה על חסר וכהלשון "אני ושלמה בני חטאים" (מלכים א, א) כי בשעה שאדם נותן משלו הרי מחסיר הוא מרכושו המוגבל של הנותן. משא"כ בנתינת צדקה של יהודי, הרי הנתינה היא מידו של הקב"ה הזן ומפרנס לכל, ונתינה זו היא מכח הא"ס, ואזי "יש מפזר ונוסף עוד" (משלי יא, כו)1.
1) ראה לקו"ש חכ"ד עמ' 100. המערכת.
Download PDF