דיוק בסדר המצוות בפתיחת הל' פסח

בהתחלת הלכות פסח (שו"ע אדה"ז) מונה רבינו בתור הקדמה את כל המצוות השייכות לפסח. והנה בשיחת ש"פ במדבר תשמ"ה (תו"מ תשמ"ה ח"ד עמ' 2159) מסביר כ"ק אדמו"ר הטעם שדווקא בהתחלת הל' פסח, מצינו שרבינו יקדים את המצוות, משא"כ בשאר ההלכות שלא מצינו בכגון דא, ומבאר שההלכות הראשונות שכתב רבינו הם הל' ציצית והל' פסח ולכן רבינו בחר להתחיל את חיבורו, כדרכו של הרמב"ם - שמונה בתחילת כל הלכות את המצוות הנוגעות להלכות אלו - והוא משום החביבות הגדולה שהיתה לאדה"ז להרמב"ם[1] (וכמו שמצינו בפסקיו, שפסק כמותו ברוב ההלכות), ואף שההתחלה היתה בהל' ציצית, ושם לא מצינו הקדמה זו, אבל הרי בהל' ציצית יש רק מ"ע אחת, כך שאין כל חידוש בפתיחה זו (אא"כ זאת היתה דרכו בכל ההלכות), משא"כ בהל' פסח שבהן מונה שמונה מצוות וכמה פרטים בדבר, שזה מורה את העניין הנ"ל, ולכן בחר אדה"ז לפתוח בלשונו של הרמב"ם דווקא את הל' פסח. ע"כ תוכן השיחה בנוגע לעניננו.

ולכאו' צריך להבין למה שינה אדה"ז את סדר המצוות, דהנה הרמב"ם מנה בראשונה את איסור אכילה כל שבעה ורק אח"כ כתב את איסורי בל יראה ובל ימצא, משא"כ אדה"ז שינה ומנה בראשונה את איסורי בל יראה ובל ימצא ורק אח"כ כתב את איסורי אכילת חמץ, וביודעינו את גודל דיוק לשון הזהב של רבינו הזקן, צריך ביאור למה שינה מסדר הרמב"ם?

מחלוקת הרמב"ם ואדה"ז בגדר ב"י וב"י

והנה לכאו' יש לבאר ע"פ פלוגתת הראשונים אי איסורי בל יראה ובל ימצא, הם איסורים עצמיים, שאסור שיראה וימצא חמץ בבית, או שהם רק סייג (מדאורייתא) שלא יבוא לאכול חמץ (והוא קצת פלא שמצינו בדאורייתא סייגים).

דמצינו בזה שיטות חלוקות. דהר"ן והמאירי (בחידושיו) ופרמ"ג ח"א, פ"א אות ט', ספר המנהיג הל' פסח ובלקח טוב כלל ח', סברי שהוא סייג לאכילה, כי משום שחמץ כל השנה הוא מותר, לכן לא בדיל מיני' ולכן צריך לעשות סייג מיוחד (איסורי ב"י וב"י) שלא יבוא לאכלו. ולאידך גיסא מצינו בספר החינוך שכותב שכל האלו הם שנזכור יציאת מצרים, דהיינו שהם איסורים עצמיים ללא שייכות כלל לאיסורי אכילה, וכן משמע גם מתוס' שהוצרך בתירוץ הא' לטעם חדש שמדרבנן לא בדיל מיני', אך לא קשור כלל לאיסורי ב"י וב"י (ולכן לא סבירא לי' כרש"י), כי בפשטות סבירא לי' שאיסורי ב"י וב"י הם איסורים עצמיים. ואפי' לתירוץ הב' צריכים לומר שהוא איסור עצמי, משום שאפי' למ"ד שהוא סייג לאכילה, צריך לבאר למה דווקא התורה עשתה סייג בחמץ ולא בשאר איסורי הנאה, שהטעם לזה הוא משום שלא בדיל מיני' ומשא"כ בתירוץ הב' שמשמע שהוא אופן חדש לגמרי ובלי קשר כלל לתירוץ הא' שהוא משום שלא בדיל מיני', ולכן צ"ל שגם להתירוץ הב' הוא איסור עצמי.

ואולי י"ל שגם הרמב"ם ואדה"ז חולקים על ענין זה - אי איסורי ב"י וב"י הוי איסורים עצמיים או רק סייג לאכילה דהנה מצינו שהרמב"ם כתב (הל' חו"מ פ"א ה"ב) ש"... והמניח חמץ ברשותו בפסח אע"פ שלא אכלו עובר בשני לאוין שנאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם" עכ"ל. ולכאורה יש לדייק במה שכתב שהמניח חמץ ברשותו אפי' שלא אכלו עובר בב"י וב"י, ולכאורה מה שייכות אכילה לאיסורי ב"י וב"י, שאפי' שלא אכלו, עדיין עובר על הלאווין, הרי אי נקטינן שאיסורי ב"י וב"י הם איסורים עצמיים, מה הקשר והשייכות לאיסורי אכילה, שאפי' שלא אכלו עבר על הלאווין, אלא מכאן ראי'[2] שבעצם להרמב"ם סבירא לי' שאיסורי ב"י וב"י הם סייג לאכילה, וזה החידוש של ההלכה, שאפילו שבעצם כל הסיבה ללאווין הוא שלא יבוא לאכלו, אפ"ה אם הניח חמץ, אפי' שלא אכלו, הוא עבר על הלאווין של ב"י וב"י, כי גם את ההנחה לבד אסרה תורה, אע"פ שבפועל לא אכל, ולפ"ז א"ש לשון הרמב"ם. וא"כ חזינן דהרמב"ם ס"ל שהם סייג לאכילה. אך שיטת אדה"ז אינה כן דהנה בשו"ע (סימן תל"א סעי' ד') כותב וז"ל: "ומפני ב' דברים נזקקו חכמים לכך הא' מפני שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם... ולא יוציאנו מלבו לגמרי... הב' לפי שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכחה שישכח את איסורו ויאכל ממנו אם יהיה מונח בגבולו בפסח לפיכך הצריכו לחפש אחריו ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו קודם שיגיע זמן איסור אכילתו" עכ"ל. דהיינו שכשמסביר את החשש דשמא יבוא לאכלו מבאר את הטעם דלא בדיל מיני', ולא מזכיר כלל ששמא יבוא לאכלו הוא הוא הטעם דכל האיסור דב"י וב"י, ולו יצוייר שהי' סובר שאיסורי ב"י וב"י הם סייג לאכילה, הי' צריך לומר שחוששים לשמא יבוא לאכלו משום שכל האיסור הוא בשביל זה והוא משום שלא בדיל מיני', ולא הי' נצרך לטעם חדש מדרבנן משום דלא בדיל מיני', וכמו שהוכחנו לעיל בתירוץ הא' דתוס'. וא"כ לכאו' מכאן אפשר להביא ראי' לדברינו ששיטת אדה"ז היא שאיסורי ב"י וב"י הם איסורים עצמיים ולא גדר לאכילה כמו שסובר הרמב"ם.

ויש להוסיף עוד ראי' לזה ע"פ שיחת כ"ק אדמו"ר (לקו"ש חט"ז פרשת וארא, שיחה ה') שמבאר החקירה הידועה דהרגוצ'ובי, (צפע"נ עה"ת בחקתי כו, ו) אם מצוות השבתת חמץ הוא על עצם מציאות החמץ או רק על התואר (הציור החיצוני) ובזה תולה את מחלוקת ר"י וחכמים (פסחים דף כא) בנוגע להשבתת חמץ: שר"י סובר שצריך להשבית את עצם מציאות החמץ, ולכן צריך לשורפו שאז משביתים אותו כליל וחכמים סוברים שרק צריך להשבית את התואר (הציור), ולכן מספיק שהוא מפרר וזורה לרוח שבזה הוא מאבד את צורתו, ורבינו תולה זאת בכמה חדר האיסור לדבר האיסור, אם זה רק בחיצוניותו או גם בהעצם שלו. וממשיך שבדוגמא לשני האופנים בהשבתת חמץ, יש לומר גם כן בגדר איסור הנאה דחמץ, דהנה יש שני אופנים בגדר הנאה א) "הנאה המביאה לידי אכילה"כי "סתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל" ובכלל הנאה זו, הם רק הנאות שהאדם נהנה בהן בעצמו שלכן בזה יכול לבוא לאכילה. ב) השתמשות של האדם בחמץ, אפי' שאין לו מזה שום הנאה, כגון להאכיל את חמצו לכלבי הפקר. והנפק"מ ביניהם הוא, האם מותר להאכיל חמצו לכלבי הפקר, דלפי אופן הא' מותר להאכיל לכלבי הפקר כי התורה רק אסרה הנאה שיכולה להביא לידי אכילה דהיינו הנאה אישית ולפי אופן הב', אסור. ובאמת זוהי המחלוקת בירושלמי (ריש פ"ב) האם מותר להאכיל חמץ לכלבי הפקר או לא שהוא תלוי בשני אופני ההנאה הנ"ל. ומבאר רבינו שיש לומר שמחלוקת זו תלוי' בהחקירה דהרגוצ'ובי הנ"ל, דלפי האופן הא' בהנאה, הטעם הוא משום שהאיסור חודר רק בהתואר והציור דהדבר האסור ולכן רק הנאה שמביאה את האדם לאכילה, אסורה, כי בכלל, הנאה קשורה לתואר והציור של הדבר[3], כי ההנאה באה רק ע"י הציור של הדבר, ולא כמו שהוא בעצם, ובהנאה גופא הנאה שהאדם עצמו נהנה ממנה (שלכן יכול לבוא מזה לאיסור אכילה) היא אפי' יותר קשורה בהתואר והציור החיצוני של הדבר האסור, ולכן לפי שיטה זו שהאיסור רק חודר בהתואר, רק הנאה אישית שמביאה את האדם לאכילה, ולכן מותר להאכיל את כלבי הפקר בחמצו. ע"כ ביאור שיטה הא'[4]. אך לפי אופן הב' בהנאה, שהוא אסור גם הנאות שאין לאדם הנאה אישית בזה, אלא השתמשות בחמץ בעלמא, ג"כ אסורה, והטעם הוא משום שהאיסור חודר בהעצם מציאות דחמץ ולכן גם הנאות שלא קשורות כ"כ להתואר והציור דהדבר, אסורות, ולכן אסור להאכיל את חמצו לכלבי הפקר. ע"כ תוכן דברי השיחה.

והנה בביאור האופן הא' דהנאה הנ"ל, מעיר כ"ק אדמו"ר בהערה 19 וז"ל "ואף שחמץ אסור בב"י וב"י (שמורה שהאיסור הוא בעצם המציאות כנ"ל) - י"ל שלדיעה זו האיסור דב"י וב"י הוא רק סייג (מה"ת) שלא יבוא לאכלו, כמ"ש הר"ן ריש פסחים. פרמ"ג פתיחה להל' פסח ח"א פ"א אות ט'." עכ"ל. דהיינו שלאופן הא' הנ"ל שלשיטתם מותר להשליך החמץ לכלבים משום שרק הנאה המביאה לידי אכילה אסרה תורה, צריך לומר שהם סוברים שב"י וב"י הוא רק סייג לאכילה. חזינן, שכ"ק אדמו"ר תולה את האופן הא' בהשיטה שב"י וב"י הוא סייג לאכילה, ובדרך ממילא ע"פ סברא, האופן הב' שבהנאה, שסובר שאסור להאכיל חמצו לכלבי הפקר, צריך לומר שלשיטתם, ב"י וב"י הוא איסור עצמי, ולכן חמץ אסור גם בעניינים שלא מביאים לידי אכילה כי האיסור חודר בעצם מציאות הדבר, וכנ"ל. וראי' זו מוכחת, כי כ"ק אדמו"ר בהערה הנ"ל על אופן הא', מקשה שלכאו' מכיון שחמץ אסור בב"י וב"י וכותב בסוגריים שזה מורה שהאיסור הוא בעצם המציאות, אז לכאו' איך אפשר לומר שזה חודר רק בהתואר והציור וע"ז מיישב שהוא לשיטת הסוברים שהוא סייג וכנ"ל. אך עכ"פ חזינן שתולה שני האופנים דהנאה בשני האופנים בביאור גדר ב"י וב"י.

והנה עפ"י כהנ"ל נחזור לעניינו בשיטת אדה"ז בגדר ב"י וב"י, דהנה אדה"ז סובר בפירוש שחמץ אסור לתתו לכלבי הפקר (סימן תמ"ג, ס"ג) ואיסור זה הוא חלק מאיסור הנאה, וע"פ מה שכתבנו לעיל שלהאופן הב' שחמץ אסור לכלבי הפקר, הגדר דב"י וב"י הוא איסור עצמי, כנ"ל, יוצא שאדה"ז שפוסק כהאופן הב', סובר שב"י וב"י הוא איסור עצמי.

ביאור שינוי הסדר דהמצוות בין אדה"ז והרמב"ם

והנה ע"פ כל הנ"ל יובן היטב שינוי הסדר בהמצוות, דאדה"ז מונה בראשונה את איסורי ב"י וב"י ואח"כ את איסור אכילת חמץ, משא"כ הרמב"ם שמנה בראשונה את איסור אכילה ואח"כ את איסורי ב"י וב"י, כנ"ל באות א' בארוכה, כי החילוק בסדר הוא מושרש במחלוקתם לגבי הגדר דב"י וב"י, דהרמב"ם שסובר שהוא סייג לאכילה, מונה בראשונה את איסורי אכילה ורק אח"כ את איסורי ב"י וב"י, להדגיש שהאיסור העיקרי הוא איסור האכילה ומזה נשתלשל בתור סייג איסורי ב"י וב"י[5], משא"כ אדה"ז שסובר כנ"ל שגדר ב"י וב"י הוא איסור עצמי, מונה בראשונה את איסורי ב"י וב"י ורק אח"כ את איסור אכילה לאפוקי ממה שרצה להדגיש הרמב"ם, כי לא סבירא לי' כוותי' אלא שהם איסורים נפרדים.

ועפ"ז יתיישב יפה דיוק לשונו הזהב דאדה"ז בשינויו מסדר המצוות דהרמב"ם.