בסש"ב פרק כט, מבאר רבינו הזקן סדר העבודה הדרוש כדי להפטר מטמטום הלב: "לרגוז על נפש הבהמית, שהיא יצרו הרע, בקול רעש ורוגז במחשבתו, לומר לו, אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול . . עד מתי תסתיר לפני אוא"ס ב"ה הממלא כל עלמין . . והנה עי"ז יועיל לנפשו האלקית כו'". וממשיך לבאר הטעם שע"י צעקה גרידא על נה"ב ויצה"ר, יסולק ממנו טמטום הלב, "לפי שבאמת אין שום ממשות כלל בסט"א, שלכן נמשלה לחושך שאין בו שום ממשות כלל . . אף שיש בה חיות הרבה, להחיות כל בע"ח הטמאים . . מ"מ, הרי כל חיותה אינה מצד עצמה ח"ו, אלא מצד הקדושה כנ"ל, ולכן היא בטלה לגמרי מפני הקדושה . . רק שלגבי קדושת נה"א שבאדם, נתן לה הקב"ה רשות ויכולת להגבי' עצמה כנגדה, כדי שהאדם יתעורר להתגבר עלי' להשפילה . . ובתאערותא דלתתא אתערותא דלעילא . . שמסירה ממשלתה ויכלתה ומסלק ממנה הכח ורשות שנתן לה להגבי' עצמה נגד אור קדושת נה"א, ואזי ממילא בטילה ונדחית כביטול החושך מפני האור הגשמי". ע"ש.

ומשמעות דברי רבינו הזקן כאן לפי פשוטם היא, שהסט"א אינה מציאות אמיתית כלל, שכן, מה שיש לה באמת - אינה שלה, אלא מצד הקדושה, ומה שיש לה מצד עצמה - אינה כלום. הסט"א מציגה את עצמה כאילו שהיא היתה מציאות-דבר שיש להתחשב אתה (והטעם שניתן לה הכח להציג א"ע בצורה כזאת, אינו אלא כדי שהאדם יוכל להתגבר עלי' ולגלות את אמיתית מציאותה, שהיא כלום), אבל לאמיתו של דבר, אינה מציאות כלל. ולכן, כדי להפטר ממנה וכל הנובע ממנה, כולל טמטום הלב, אין מן הצורך ללחום אתה, להתווכח אתה, לשלול אותה, כי לפי אמיתת הדברים, לא קיימת כאן מציאות שיש לשלול ולבטל. אלא, מחובת האדם רק לא להכנע ולהתפתות מהה"הצגה" שלה שהיא מציאות קיימת וחשובה, אלא עליו לזהות אותה כפי מה שהיא באמת, היינו: כלום. ואזי מתגלית מה שהיא באמת: כלום.

ובהשקפה ראשונה יש לעיין לכאורה, שהרי פרק כט בסש"ב בא לאחרי כ"ח פרקים שלימים בסש"ב, שבחלק גדול מהם דן רבינו הזקן באריכות מופלגה על זהותם של שתי הנפשות, נפש הבהמית ונפש האלקית, על המלחמה התמידית הנערכת ביניהן, ועל הדרכים להתמודד במאבק זה, יעויין בסש"ב פרקים א-ב, ו-ז, ט-יז, כה, כז-כח. ואעפ"כ, בכל הפרקים האלה לא הזכיר רבינו הזקן אפילו פעם אחת, שלאמיתתו של דבר, הנפש הבהמית וכל הנובע ממנה, להיותן נשפעות מסטרא אחרא, אינה מציאות אמיתית כלל וכלל (שכן, מה שיש להן באמת - הוא מצד הקדושה, ומה שיש להן מצ"ע אינה כלום). ואדרבה: ההשקפה והגישה שסלל רבינו הזקן בכל פרקים אלה היא, שהנה"ב היא מציאות אמיתית, מציאות חזקה, מציאות שיש לה אישיות תקיפה ובעלת-קיום משלה, אלא שהאדם צריך ללחום כנגדה ולשלול אותה מחייו.

ולדוגמא: כשנופלות לו לאדם במחשבתו תאוות והרהורים רעים, הרי לכאורה הי' אפשר להתייחס עליהן באותה דרך שסלל רבינו הזקן בפכ"ט: להרעים עליהן בקול רעש ורוגז שהן משוקצות ומנוולות ומתועבות וכו', ועי"ז יש מקום לומר, שהיו מתבטלות ממציאותן, שכן, לפי אמיתית הדברים אין להן שום קיום וממשות כלל, שהרי הממשות האמיתית שיש להן אינה אלא מצד הקדושה, והממשות הגלוי' שלהן אינה אלא הצגה, שנתן להן הקב"ה רשות להציג עצמן בתור דבר ממשי, כדי שהאדם יוכל להתגבר עליהן, וכשהאדם מזהה אותה בתור מה שהן, כלומר, כלום, תתגלה אמיתית העדרן ואי-ממשותן.

אמנם, בנוגע לתאוות והרהורים רעים וכל כיו"ב, לא הזכיר רבינו דבר וחצי דבר אודות מושג זה שהנה"ב וכל תאוותי' ומשיכותי' אין בהן ממשות כלל. ואדרבה, לכאורה נראה, שהתבוננות מעין זו המבוארת בפכ"ט היתה נכללת בסוג ד"העלאת המדות של המחשבה זרה", אשר עלי' המליץ רבינו הזקן בפרק כ"ח, ש"אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המח"ז כו'". והדרך המומלצת בסש"ב להתעסק במח"ז היא - להסיח דעתו מהן ולדחות אותן בשתי ידים כו'.

ועכצ"ל, שרק בנוגע לטמטום הלב יש מקום להדגיש את הביאור בפכ"ט, שהנה"ב וכל הנובע ממנה, אין לה ממשות, משא"כ בנוגע למח"ז ותאוות רעות, אין מקום כלל להדגיש ענין זה, אפילו לא להזכירו בעלמא. ואבקש מקוראי הגליון לבאר את החילוק בטוב טעם.