בגליון העבר ו [תשפה] מביא הרב י.י.י. שי' מש"כ אדה"ז בתניא פכ"ט שהעצה להיפטר מטמטום הלב הוא "לרגוז על נה"ב שהיא יצרו הרע בקול רעש ורוגז במחשבתו לומר לו אתה רע רשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו' .. עד מתי תסתיר לפני אור א"ס ב"ה .. ואתה מנוול וכו' מכחיש האמת הנראה לעינים דכולא קמי' כלא ממש באמת בבחי' ראייה חושיית" ומבאר הטעם שיועיל כעס ורוגז זה על היצה"ר "והטעם לפי שבאמת אין שום ממשות כלל בס"א .. רק שלגבי קדושת נפה"א שבאדם נתן לה הקב"ה רשות ויכולת להגביה עצמה כנגדה, כדי שהאדם יתעורר להתגבר עליה להשפילה ע"י שפלות ונמיכת רוחו ונבזה בעיניו נמאס ובאתדל"ת אתדל"ע לקיים מ"ש משם אורידך נאם ה' .. ואזי ממילא בטילה ונדחית כביכול החשך מפני אור הגשמי" עיי"ש.

ומקשה, שמשמעות דברי אדה"ז הוא שאכן הסט"א, אין לה שום ממשות וחשיבות אמיתי, והוי רק דמיון, ולכן הדרך להתגבר עליה ולנצחה הוא רק ע"י הרגזה והתקפה עלי', לבטשה ולהכניע אותה, ואזי מתבטל בדרך ממילא. אבל מקשה דבהמשך הפרקים עולה שהנה"ב היא מציאות אמיתית ותקיפה, ועד שאדם רגיל - בינוני - הנה למרות כל יגיעתו יצטרך ללחום אתה כל ימי חייו ומעולם לא תתבטל, כ"א ביחידי סגולה - צדיקים -, ואלו עפמ"ש כאן בפכ"ט יש עצה פשוטה ביותר, לפתוח עיניו ולראות שהנה"ב הוי רק אחיזת עינים, ולרגוז עלי' ואז תתבטל ממילא.

וממשיך לבאר נקודת החילוק בין ב' גישות אלו, בדוגמא שבה הבדל בולט: הגישה והיחס למחשבות זרות, דלאופן הא' כל מה שנצרך הוא לרגוז על הנה"ב, אמנם בפשטות המובן מכל הפרקים הקודמים הוא, שדברים כגון דא, הם הם אותן הדברים שהבינוני לוחם בתמידיות כנגדם. ועי' בפל"ה בנוגע לנה"ב "מאחר שלא יוכלו לשלחה כל ימיהם ולדחותה ממקומה מחלל השמאלי שבלב לא יעלו ממנה הרהורים אל המוח", ומהו א"כ פשר הדברים שבפכ"ט נותן עצה איך להפטר מהנה"ב ועוד שהביטול יהיה באופן דממילא?! ואיך מתאימים ב' הדברים יחד?

ולכאורה הי' אפשר לתרץ ע"פ מה שכותב אדה"ז בעצמו בפרק זה בביאור סיפור המרגלים ושם "שישראל עצמן הם מאמינים בני מאמינים רק שהס"א המלובשת בגופם הגביה עצמה על אור קדושת נפשם האלקית בגסות רוחה וגבהותה בחוצפה בלי טעם ודעת ולכן מיד שקצף ה' עליהם .. נכנע ונשבר לבם בקרבם .. וממילא נפלה הס"א ממשלתה וגבהותה וגסות רוחה וישראל עצמן הם מאמינים ומזה יכול ללמוד כל אדם שנופלים לו במחשבתו ספיקות על אמונה כי הם דברי רוח הס"א לבדה המגביה עצמה על נפשו" וכמה פעמים חוזר ושונה על ביטויים כאלו - גסות רוח הסט"א.

ומזה נראה דביאור הדברים הוא עפ"י המבואר בדא"ח (עי' לדוגמא שערי אורה (הוצאת קה"ת תש"מ) ע' 174 עד"ז. ובכ"מ) בהחילוק דז' אומות ועמלק, ובל' אדהאמ"צ בשערי אורה שם "יש הפרש בין ז' עכו"ם לעמלק דז' עכו"ם הן ז' מדות רעות וכל מדה רעה בהכרח יש בה תערובת טוב כל שהוא .. שבמדות חג"ת כל יש בחי' עצם ומהות דבר מה כמו החסד הוא מדה ומהות דבר מה רק שחסד דקליפה הוא להתיהר או אהבה רעה, כשנהפך לקדושה יהי' מדת אהבה דקדושה כו' .. משא"כ מדת עמלק אינה בחי' מדה כלל בעצם ואין בו ממש כלל כי עיקר בחי' עמלק הוא רק בחי' החוצפה וההתנשאות לבד שבלא טעם כלל ונק' מלכותא בלא תגא כידוע" עיי"ש בארוכה, ושם "וזהו ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד לגמרי שאחריתו קשה מכל ז' עכו"ם שהוא עדי אבד בלי תיקון כלל משא"כ לעכו"ם שיש להם תקוה כמ"ש אז אהפוך אל עמים כו'". ועד"ז מבואר בהחילוק דעבודת הבירורים ונסיונות (עי' בד"ה נתת ליראך תשל"ו סה"מ מלוקט ח"א ע' קפה ואילך, וש"נ) ואכ"מ.

והנה העיקר המבואר בתניא פכ"ט הוא אודות טמטום הלב שנעשה כאבן, ולכאו' יש חילוק עצום בין טמטום למח"ז וכיוצ"ב, כי במח"ז יש לו תאוה ויצרו בוער כאש ולכן מובן שיש כאן מלחמה. והנה מבואר בכ"מ (עי' אגה"ק ס"ד, ד"ה באתי לגני השי"ת פ"ג) דע"י ריבוי התאוות הנה נעשה לבו קר וחוסר הרגשה לענינים אלקיים, אמנם י"ל שהפי' בתניא כאן לענין טמטום הלב הוא להיפך מהנ"ל והוא שלבו קר ואינו מתפעל בעצם (לא מפני תאוות בהמיות), וי"ל שזהו"ע הקרירות דעמלק אשר קרך בדרך שלא יתפעל, וזה שמשיג לא יפעול במדותיו כמבואר בחסידות והעצה לזה הוא לא ללחום עמה דהרי אין כאן תאווה מנה"ב שצריך ללחום כנגדה כ"א צריך לבטלה, (וב' אופנים אלו הם בדוגמת החילוק דמרירות ועצבות דבמרירות ה"ה מתפעל ולכן לפעמים יש לו מקום משא"כ עצבות הוא תנועה דכבדות וכאבן דומם ולכן אינו מועיל כלל). ואמנם בסה"מ תשי"ח ד"ה 'זכור' מביא הענין דלרגוז על הנה"ב המבואר בתניא פכ"ט - בכדי לבטש קליפת עמלק (עיי"ש ע' 390).

ועפ"ז לכאו' יש לתרץ דטמטום הוי כקליפת עמלק שאין לו טוב כלל וכל ענינה רק לנגד ולכן צריך לבטלה ואפשר לבטלה. משא"כ שאר קליפות שיסוד ושורש הדבר הוא טוב, זה א"א לבטל וצריך ללחום כנגדה.

אמנם קשה לומר ביאור כזה דהרי מפורש בתניא שם שזה שאין ממשות בס"א הוא גם בנוגע לנפה"ב ועייג"כ בפ"ט שמביא המשל דזונה ובפכ"ז, וא"כ אין מקום לחלק. ובפשטות אין שייך כלל שום דבר ומציאות חוץ לקדושה. וגם הרצונות דנה"ב הוא רק להתגבר עלי' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא.

וי"ל דאף דאמת דכל סט"א הוא רק להתגבר אמנם בזה גופא יש ב' דרכים להתגבר עליה או באופן דמלחמה או באופן דביטול וכדלהלן.

ויובן בהקדם: דהנה המובן ממש"כ בתניא אודות החילוק דנפה"א ונה"ב היא, שנה"א הוא נפש האדם שקשור לאלקות וכל מציאותו אלקות, משא"כ הנה"ב, אינה נפש רע שרוצה לעבור על כל מיני איסורים ולעשות היפך רצון ה'. כ"א ענינה מה שאינה אלקות, היינו שיש לה רצונות ותאוות ושאיפות עצמאיים שאינם שייכים לאלקות. וכמ"ש אדה"ז בפ"ו דענין הס"א הוא כל דבר שאינה קדושה. והיינו הגדרתו של נה"ב שהוא מציאות עצמאית שאינה אלקות.

והנה זהו ענין כל הבריאה שנברא באופן דהעלם והסתר ונראה כמציאות העולם, וממילא ענינו מציאות שיש לה קיום עצמי ורצונות עצמאיים וכו', וזה כולל גם ק"נ שיכול להעלותו לקדושה - מ"מ מציאותו כשלעצמו הוא מציאות הנראה כמציאות כשלעצמו.

וממילא מובן דההפלאה כאן הוא בנה"א דיהודי שאינו ככל הבריאה, כ"א כל ענינו הוא אלקות. וזהו מעלת היהודי שעומד מעל כל הנבראים וענין הבריאה (מציאות עצמותו), כ"א כל ענינו הוא שייך להבורא - אלקות.

והנה עפ"ז יובן ההפרש בין הנה"ב בכללותו לבחי' קליפת עמלק והמנגדים לה':

במלחמה שיש להבינוני הוא המלחמה בין המציאות דאלקות למציאות דעולם (נראה כעצמאי), דמצד נה"ב דיש לו רצונות עצמיים, יש לו תאוות לדברים המותרים, וגם להאסורים, משא"כ נה"א רוצה רק אלקות. ומזה מובן דנה"ב הוא מציאות אמיתית (עכ"פ כפי מה שברא הקב"ה העולם שיהי' העלם) שיש להתחשב אתה, והרי זה חלק מעולמו ומציאותו - נפשו של הבינוני ורצונות עצמאיים.

והנה כ"ז רק בנוגע לכללות נה"ב, דשייך לכללות מציאות ומהות הבריאה. משא"כ הענין דקליפת עמלק אין לה שייכות כלל למציאות הבריאה, דהנה גם מציאות הבריאה הוא רק מציאות שיש לה רצונות משלו, אבל זה שלא יהי' לו רצונות ומציאות קיום כ"א לנגד לה', הרי זה אינו ענין של מציאות וקיום כלשהי (לו יהא קיום עצמאית) כ"א ענין דהעדר ושלילה, לנגד לאלקות.

ובזה ישנו חילוק גדול גם בנוגע לעבודה, דבנוגע לכללות נה"ב הכוונה הוא שלא שמציאות הקדושה דיהודי יתגבר על מציאות העצמאית שלו, ואדרבה בזה הכונה שהאדם ישתמש בכוחותיו וצרכיו ועניניו שאינם קדושה לצורך קדושה, ועפ"ז גם ק"נ וכללות העולם בטל לאלקות (כמבואר בארוכה בפל"ז), ויתירה מזו גם כח התאווה שיש להאדם לרצונות עצמאיים, הרי הצדיק מהפכו לטוב דהרי ענינו כח מתאווה שיכול להתאוות גם דברים שבקדושה (עי' פ"י). ועכ"פ בבינוני מבטל רצונותיו וכו' ומתגבר על הטבע שלו, ומחדו"מ שלו הוא רק לאלקות, אבל מכיון שזה הטבע שלו אינו יכול לבטלו וצריך ללחום כנגדו.

אמנם בנוגע לקליפת עמלק מכיון שאין לה מציאות וכל ענינה לנגד, הרי מובן שאין הגישה כאן להפכו לקדושה דהרי מנגד לקדושה, וגם לא זה שהאדם מבטל רצונותיו וטבעו ועושה מה שהקב"ה רוצה, כ"א לדחותו ולבטלו לגמרי, דמכיון דאין שייך בטבע האדם אי"ז ענין שצריך ללחום וא"י לבטלו, כ"א יכול וצריך לבטלו.

בסגנון אחר: נה"ב והעולם בכללותו, ענינה מציאות חיובית (ואף שבאמת אין עוד מלבדו ואין מציאות חוץ לה', הרי כמבואר בחסידות הקב"ה ברא עולם שיהי' העלם, ויהי' רצונות עצמאיים, ואעפ"כ גם בדברי רשות וכו' יהי' הכל לש"ש ובכל דרכיך דעהו, שעפ"ז נפעל במציאות זו דהעולם קדושה והעלאה, (להעיר מהענין דהתורה ניתנה לעשות שלום בעולם לצרף בהם את הבריות), וכללות העולם נברא לכבודו לשמש את קונו שינצל כל הכחות שלו לדברים של קדושה), וכמבואר בחסידות המעלה דיחו"ת (החילוק בין אחד ליחיד) שהוא שגם בעולם יהי' אלקות, וזהו ענין חיובי. משא"כ קליפות המנגדים לה', אין בהם מציאות חיובית ותועלת רק שלילית, ואין לה שום ממשות כלל, והוי רק הגבהה וגסות הרוח, וכל הכוונה בהם הוא לדחותם ולבטלם (וכמובן דגם בגקה"ט יש ניצוצות כמבואר בחסידות אמנם כאן מדובר בדרך פרט לבחי' עמלק ויש להאריך בזה ואכ"מ).

ועי' בלקו"ש ח"ו ע' 81 ואילך, שבנוגע לזה שעוה"ז הוא גשמי וחומרי, הנה בזה נעשה עילוי בהמשכת אלקות למטה שמגלים אלקות גם בדברים תחתונים, אמנם בנוגע לקליפות המנגדים, שאין ענינם לגלות האלקות שבתוכם כ"א לבטלם, הנה בזה לא נפעל ענין חיובי (ועילוי) בנוגע להמשכת אלקות, וזה שיש קליפות הוא רק מצד עצמותו שלמע' מגילויים עיי"ש ואכ"מ.

ועפי"ז י"ל דאף שבאמת כל ס"א אין לו מציאות דכל מה שיש הוא רק מצד הקדושה, הרי יש חילוק בין תאות האדם דזה הוי עכ"פ ענין חיובי וממשי וצריך ללחום עמה, ובין קליפת עמלק דגם לגבי האדם אינו חלק מטבעו ומציאותו החיובית כ"א דבר שלילי וגסות הרוח שאין בה ממש, והוי כרוח בעלמא, ולכן צריך לבטלה, ובנדו"ד הענין דטמטום הלב (וכן בנוגע לספיקות באמונה) שלבו כאבן דומם ואטום לגמרי, הנה אין כאן רצון ותאווה גופני להתגבר עלי', כ"א סתם עקשנות שאיננו נותן מקום שהלב יתעורר ולכן צריך לבטל ולבטש עקשנות זו כי אינו בא אלא מחמת גסות הרוח דקליפה ולכן יכול לבטלו ע"י שמתגבר עלי' ובדרך ממילא נופל. (וכהדוגמא דקופסא מלא רוח שצריכים רק לנקבו וממילא הרוח יעזוב).

אבל להעיר דעפ"ז מש"כ אדה"ז הוא בנוגע לקליפה בכלל, אלא דהענין דלהרגיז שייך רק לטמטום וכיוצ"ב ועצ"ע. ואבקש מהקוראים להעיר ולהאיר בענין זה.