בתניא פל"ט (נג, ב) איתא לענין עבודת ה' לשמה, ש"כמו שאין אדם עושה דבר בשביל חבירו למלאות רצונו אא"כ אוהבו או ירא ממנו כך אי אפשר לעשות לשמו ית' באמת למלאות רצונו לבד בלי זכרון והתעוררות אהבתו ויראתו כלל".

ולכאורה יש לעיין מה מוסיף כאן במשל מאדם העושה דבר בשביל חבירו, דהרי בפשטות תתכן אפשרות שאדם עושה דבר בשביל חבירו מחמת שהורגל בכך או משום שתצא לו טובה מזה וכו'. אלא מאי, שאז אין הוא עושה "למלאות רצונו" אלא מטעם אחר. ואם כן יש להבין מה מוסיף במשל זה ודוגמא זו מבשר ודם לענין הבנת גדר עבודה לשמה כלפי מעלה, והרי אותו הדבר מובן גם בנמשל עצמו.

ואולי יש לומר בדוחק (ע"ד הרמז), דמכיון שלפי פשטות דברי המדרש דלא ניתנו מצוות אלא לצרף בהם את הבריות נמצא שבאמת ה"עבודה" היא לצורך האדם עצמו, לכן אפשר שיעלה על הדעת שאין העבודה צריכה להיות "לשמו" ממש. וזהו מה שבא לשלול כאן, דהיחס אל עבודת השם צריך להיות כמו אדם העושה דבר למלאות רצון חבירו. ועצ"ב.