ידוע המבואר בחסידות אודות אור השמש, שמתפשט מהשמש בהכרח ולא תלוי ברצון, ובלשון אדמו"ר הרש"ב (תרס"ב, ג, א): "וכמו אור וזיו השמש מן השמש, הרי בהכרח שיומשך האור, ואין זה תלוי ברצון השמש. דכך הוא באור ומאור, דכשיש המאור ממילא נמשך האור לפי אופן כח המאור כו'".

אמנם, במאמר שני המאורות כותב, וז"ל: "כי זאת עבודת הירח את קונה, להיות דווקא ליש ודבר המתפשט כרצונו (כי אין ענין המאורות כהכנסת נר בבית, שממילא ימלא הבית אורה, והנר אינו עושה כלום . . דפשוט שענין כזה לא נק' ממשלה כלל, והכתוב אומר ולמשול ביום ובלילה, מוכרח שהוא היות המאורות יש ודבר לעצמו המתפשט ומאיר לדעתו וצביונו דוקא וכמ"ש במק"א בקצת אריכות)". - משמע שהארת השמש הוא לא בהכרח. אלא ברצון השמש, שברצונו מאיר וברצונו לא מאיר, ולכאורה הוא תמוה.

ואולי י"ל, ע"פ המבואר ב'דרך מצוותיך' (ו, א), וז"ל: "ולזאת יובן ג"כ בענין השמש הנ"ל, שבשעת סיבובו דווקא פועל פעולתו בנמצאים המקבלים ממנו, לפי שאז דווקא מקבל חיות ושפע ע"י הביטול...". פירוש שכיון שהשמש הוא רק כלי להאור, אז הוא מאיר דווקא כשהוא בביטול. ועושה רצון קונו להסתובב. אבל אם הוא מפסיק להסתובב, לא רק שהוא לא יאיר במקומות אחרים, אלא גם במקום שהוא שם הוא לא יאיר, שהרי כיון שהוא עובר על רצון קונו, והוא לא בביטול, אינו מקבל האור להשפיעו (חוץ משמש בגבעון דום וכדומה שזהו רצון הבורא)".

והיוצא מזה, שברצונו להאיר או שלא להאיר מכיון דהוא תלוי בסיבובו, ואם לא יסתובב גם לא יאיר, אבל כשכבר מקבל האור הרי זה בהכרח שישפיעו. ודוחק.

ועוד יש לומר, שהכוונה בהמאמר שני המאורות היא, לא שהשמש יכולה ובידה שלא להאיר, אלא שבהכרח הוא מאיר. ואעפ"כ, הרי זה מדעתו וצביונו, וכלשון הרמב"ם ז"ל (הלכות יסודי התורה פ"ג הל' ט'), "כל הכוכבים והגלגלים כולם בעלי נפש ודיעה והשכל הם". וזהו ששולל הכנסת נר בבית, שהרי בניגוד לשמש הרי אינו ברצונם, שאין להם רצון. וכלשון הרמב"ם ז"ל (הלכות יסודי התורה פי"ג הל' י"א), "ארבעה גופות האלו (אש, רוח, מים ועפר) אינם בעלי נפש ואינם יודעים ולא מכירים, אלא כגופים מתים. ודו"ק. ועצ"ע.