במה שהעיר ידידנו הרב י. י. יעקבסאהן שי', בגליון הקודם ה [תשפד] עמ' 56, על מ"ש בתניא פכ"ט "ירעים בקול וכו' עד מתי תסתיר וכו' כמ"ש אני הוי לא שניתי כי הוא למעלה מהזמן וכו'". ומעיר ע"ז דלכאו' ענין זה הוא בהמשך למה שביאר באריכות בפרקים הקודמים (כ - כה) ענין אחדות הוי' וכו', אבל שם לא נזכר כלל ענין זה שהקב"ה הוא למעלה מן הזמן, וכאן מכניס (כדבריו) לפתע מושג חדש, עיי"ש.

והנה מה שנ"ל בזה הוא שזה שאצל הקב"ה אין שינוי משום כי הוא למעלה מהזמן, הנה זהו הכרח שלא שניתי ולא הסבר מדוע לא שניתי, והיינו שזה מכריח לנו לומר שהמציאות הוא כך שלא שניתי. משא"כ בפרקים כ - כב, שם מבאר ומסביר איך שלא שניתי (שזה כמו הדיבור הכלול עדיין בנפש וכו').

ועכשיו יובן החילוק, שבפרקים יח - כה מבאר איך הוא קרוב אליך הדבר מאוד ע"י שידע ויבין ענין אחדותו של הקב"ה, ושע"י כל מצוה הוא מיוחד עם הקב"ה, וע"י כל עבירה ר"ל הוא נפרק מאחדותו של הקב"ה, ועל ענין זה סובב הדיבור בפרקים הנ"ל, ולכן הוא מבאר ומסביר איך שלא שניתי כדי שהאדם יבין את זה בשכלו ויפעול עליו כנ"ל.

משא"כ כאן בפרק כט מדבר במי שיש לו טמטום הלב "ואף שמבין וכו' אינו נתפס ונדבק במוחו וכו'", וע"ז העצה היא "לבטשה ולהשפילה וכו'", וא"כ כאן אינו נוגע הסבר הדברים איך אני הוי' לא שניתי כי כנ"ל אינו נתפס במוחו, ומה שכן נוגע כאן הוא הביטוש להנה"ב שמסתיר על אלקות, וצריך לדעת שהמציאות הוא כך - שאני הוי' לא שניתי, וע"ז מביא ההכרח מזה שהקב"ה הוא למעלה מן הזמן שזה מכריח לנו לומר שלא שניתי ונמצא כאן כמו קודם בריאת העולם וכו', והנה"ב מסתיר ע"ז, ומזה הוא הביטוש וכו'.