ברוקלין, נ.י.
בגליון הקודם (עמ' 42) העיר הרה"ג רנ"ג שי' בענין דברי התניא פכ"ו אודות העצבות במילי דשמיא הנופלת לאדם בשעת עסקיו, שכיון שבעצבות יש ספק אם מקורה ויסודה הוא באהבת ה' ויראתו או בזה שהוא אדם בעל דכאון ורגש נחיתות בעצם הווייתו, הרי מזה שהיא מופיעה בשעת עסקיו מוכח שמקורה הוא בטבעו של אדם ולא באהבת ה' וכו'.
ולא זכיתי להבין דבריו: הרי אפשר שבעת עסקיו נתעורר ע"י הבת-קול ברגש של משיכה (אהבה) כלפי שמיא או יראה ופחד כלפי שמיא, ומכיון שמכיר מצבו הרי זה גורם לו לעצבות*.
ואולי יש מקום לומר, שהבת קול שלמעלה מעוררת אותו לתשובה, ואם מתעורר באמצע עסקיו לתשובה, ואח"כ התשובה גורמת לו לעצבות שאז ניחא.
אבל אם נכנס בליבו רגש של עצבות בלבד ללא הקדמת התעוררות תשובה והתבוננות במעמדו ומצבו, פשוט שהמקור לזה אינו אלא בסט"א.
אלא שביאור זה יש לו מקום לכאורה רק לענין הבת קול דשובו בנים שובבים. אבל הבת קול דאוי להם לבריות מעלבונה של תורה, לכאורה עיקרה לעורר באדם רגש של צער וכאב (אוי להם). ועצ"ע בזה.
*) לע"נ המשפיע הגה"ח ר' חיים משה בהרה"ח ר' פנחס לייביש ע"ה וובר, נלב"ע יום ה' ח"י אדר א' השתא.
Download PDF