בתניא ריש פ"ג, אחרי שכותב אדה"ז כיצד כל נשמה כלולה מעשר בחינות כנגד עשר הספירות "הנחלקות לשתים שהן שלש אמות ושבע כפולות, פי' חכמה בינה ודעת ושבעת ימי הבנין חג"ת כו'", ממשיך: "וכן בנפש האדם שנחלקת לשתים, שכל ומדות, השכל כולל חכמה בינה ודעת, והמדות הן אהבת ה' ופחדו ויראתו ולפארו כו'".

ולכאורה צריך ביאור, מדוע כשמדבר על החב"ד שבנפש כותב סתם שהם חב"ד, ולא "שהחכמה היא להחכים בגדולת השם והבינה להבין בגדולת השם והדעת לתקוע בדעתו גדולת השם", משא"כ כשמגדיר את המדות אינו כותב סתם אהבה יראה ותפארת, אלא "אהבת ה' ופחדו ויראתו ולפארו".

ולפום ריהטא נראה שאכן זהו שינוי מהותי, שגדר החב"ד שבנפש אינו להשכיל באלקות אלא בעצם ענין היכולת להשכיל, אלא שבדרך ממילא ההשכלה היא באלקות, כי זהו ענין המוחין דנה"א, משא"כ גדר המדות דנפש האלקית אכן אינו אלא הרגש דאהוי"ר וכו' כלפי הקב"ה, ומלבד זאת אין בהם ענין כלשהו. וצ"ע ההסברה בזה.

עוד יש להעיר, דלכאורה יש כאן התאמה לעשר הספירות העליונות שמביא קודם, שגם שם במדות אינו מסתפק בפירוט המדות "חסד גבורה תפארת כו'", אלא מגדירן כ"שבעת ימי הבנין" (אף שיש מקום לומר שכתב זאת כדי שלא לפרט את כל ז' המדות, אך זה דוחק). והיינו שמהות המוחין שלמעלה כביכול ג"כ אינה מוגדרת ב"מושכל", משא"כ גדר המדות למעלה הוא בנין סדר ההשתלשלות, בשביל הזולת [וכמבואר בכ"מ ההבדל שהמוחין הן לעצמו והמדות בשביל הזולת]. ועצ"ע בזה.