בתניא פרק כ"ה מבאר אדה"ז שעל כל אחד להתבונן שבעצם אין הפרש בהפירוד בין הקב"ה להאדם הנגרם ע"י עבודה זרה להפירוד הנגרם ע"י עבירה קלה. וכמו שיודע בנפשו שהוא מוכן למסור נפשו שלא לעבוד ע"ז כמו"כ ממש צריך להיות מוחלט אצלו שלא ליפרד מה' ע"י מרידה נגדו אפי' בעבירה קלה.

ובסיום הפרק:

"ובזה יובן למה צוה משה רבינו ע"ה במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש פעמים בכל יום לקבל עליו מלכות שמים במסירת נפש והלא הבטיח להם פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו' אלא משום שקיום התורה ומצותיה תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על יחודו שיהיה קבוע בלבו תמיד ממש יומם ולילה לא ימיש מזכרונו כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו לנצחו תמיד בכל עת ובכל שעה כנ"ל". עכלה"ק.

הפשט בהשאלה היא: למה צוה משרע"ה (שמע ישראל - בפרשת ואתחנן) על מצוות מסירת הנפש לדור שנכנסו לארץ? המושג של "מסירת נפש" בפשטות הוא כשיש ל"ע איום על יהודי להמרות דתו ר"ל ובאם לאו יהרג, אז ישנו חיוב למסור נפשו.

וכפי שציין במ"מ הגהות והערות וציונים לקבל עליו מלכות שמים במס"נ : מסכת ברכות נד, א וסא, ב: "ובכל נפשך, אפילו נוטל את הוא נוטל את נפשך".

וע"ז שואל אדה"ז: הלא לקהל שדיבר משרע"ה אז, הנה בעתיד הקרוב (לציווי הזה עכ"פ) לא יהי' שייך נסיון כזה של גוי המכריח ישראל להמיר דתו, כי הלא הבטיח להם פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו', וא"כ למה ציווה להם דוקא [ולא קודם לזמן ההוא - עיין בהגהות וכו' הנ"ל] על מצוה זו?

ומסביר שם שמס"נ היא לאו דווקא באופן של איום המרת הדת בפועל, כ"א נוגע גם לקיום התורה ומצותיה היום יומית. כי כשיתבונן שהפירוד הנגרם אפילו בעבירה קלה של ד"ס הוא הוא אותו הפירוד של עון ע"ז. ובעון ע"ז הרי אינו עולה על הדעת להשתחוות לע"ז. וע"י התבוננות זו יבוא למסקנה על חשיבות קיום התו"מ בכל פרטי'.

ובזה מתורץ למה ציוה משרע"ה לדור ההוא על מצוות מסירת נפש. כי על ידי שיזכר כל אחד תמיד זה שמוכן למסור נפשו על קדושת השם ולסבול יסורי מיתה ה' ישמרנו וכו' שלא ליפרד מאחדותו יתברך, אז כל שכן שיש לו להתגבר על המניעות אחרות הקלים מיסורי מיתה כדי לדבקו בו יתברך ע"י קיום התורה ומצותיה.

ולכאורה, מה הראי'? הלא ישנו מציאות של "שמא יגרם החטא" ולא יזכו ל"פחדכם ומוראכם" לכן צום משרע"ה על מס"נ כפשוטו. וראה לקו"ש חל"ד, שיחה ג' לפ' שופטים. וש"נ על הדיון אודות נבואה לטובה אם אפשר שלא תתקיים.

ובדור שנכנסו לארץ גופא מצינו כעין זה:

דהנה להלן בפרשת עקב (ז, כב) כתיב "ונשל ה' אלוקיך את הגוים האל מפניך מעט מעט לא תוכל כלתם מהר פן תרבה עליך חית השדה". ומפרש רש"י שם: "והלא אם עושין רצונו של מקום אין מתיראין מן החיה, שנאמר וחית השדה השלמה לך (איוב ה,כג) אלא גלוי הי' לפניו שעתידין לחטוא".

הרי שמצינו שלמרות שנכנסו לארץ עם הבטחות שלא יזוקו מחית השדה מכל מקום היות ויתכן ש"יגרם החטא" יש חשש שחיות השדה יתרבו וכו'. וע"ז בא דיבור זה להודיעם שהמלחמה וירושת הארץ תתנהל לאט לאט כדי למנוע חשש רבוי חיות המזיקים כתוצאה מחטא.

ולכאורה, הרי גם לענין ציווי על מצוות מסירת נפש אפשר לומר כן. זאת אומרת שלמרות שהבטיחם משה שפחדכם ומוראכם יתן ה' ולא יהי' מצב של גוי המכריח את בנ"י לעבוד ע"ז אבל יתכן שהחטא יגרום שלא יתקיימו כל ההבטחות עד שיפלו תחת ממשלת גוים ויהי' להם הניסיון של המרת הדת. ולכן צוה משה רבינו ע"ה שידעו שישנו מצוות מסירת נפש כפשוטו.

ושוב אין ראי' לכאורה שמס"נ הוא גם בדברים שאין בהם המרת הדת.

ובהכרח לומר שהבטחת "פחדכם ומוראכם" היא בבחי' נבואה מסויימת (מאיזה סיבה שתהי') שא"א שלא תתקיים, עכ"פ לדור שנכנסו לארץ. משא"כ שאר הנבואות.

והעירני ח"א, שיש לומר בזה עפ"י מ"ש כמה ממפרשי רש"י על פסוק פן תרבה עליך חית השדה. היינו שלא יפסידו במלחמה, כ"א שאכן ינצחו במלחמת הכיבוש ובדרך נס אבל יזוקו מחיות.

דלכאורה, ממ"נ, אם לא יחטאו אז למה ינצחו במלחמה בלי החשש של חית הארץ ואם יחטאו אז למה העונש הוא רק (האפשריות) שיזוקו מחיות הארץ?

ותירצו שהכוונה שבטח לא יחטאו בנ"י כ"כ (במצב שהיו אז) עד שלא יצליחו בכיבוש. כ"א יחטאו בחטאים קלים שכתוצאה מזה יוסר המגן מחית הארץ.

ועד"ז י"ל הפירוש בתניא. למשה הי' ברור שהדור שנכנסו לארץ לא יחטאו ויתדרדרו כ"כ עד שגויים יכריחו את בנ"י לעבור על דתם ר"ל. אדרבא, הבטיח להם שפחדכם ומוראכם יתן ה'. נמצא שאין צורך לצוום על מס"נ אם לא לההתבוננות המביאה לקיום התורה והמצוה.