[גליון]

א. בגליון האלף, נעמד הר' י.ל.א. שי' על מ"ש בתניא פט"ז. דבתניא שם מבואר, בענין התעוררות הדו"ר שבתבונות מוחו ותעלומות לבו, שאף שאהבה זו - אינה בהתגלות לבו, אעפ"כ, פועלת היא על האדם והיא המביאתו לעסק התומ"צ בפועל. וז"ל בתניא שם: "לולי שהיה מתבונן בתבונה זו לא היה עוסק בהם כלל אלא בצרכי גופו לבד [וגם אם הוא מתמיד בלימודו בטבעו אעפ"כ אוהב את גופו יותר בטבעו]".

והקשה, מדוע אומר אדה"ז דאם לא היה מתבונן בתבונה זו "לא היה עוסק בהם כלל", הלא אפשר לקיים תומ"צ בלא התעררות דו"ר כלל, ע"י כח הקב"ע או בדרך מצות אנשים מלומדה.

וביותר תמוה הלשון "לא היה עוסק בהם כלל אלא בצרכי גופו לבד", דמשמע, דבלא תבונה זו, א"א היה לקיים אפילו משהו מהתומ"צ, אלא כל עסקו היה אך ורק בצרכי הגוף לבד!

גם מדוע "צרכי גופו" דוקא, ולא תענוגים אחרים, כמו מושכלות של חכמת אוה"ע וכיו"ב, ובפרט מתמיד בטבעו שנטייתו לכאורה יותר למושכלות?

והאריך בזה הר' נ. ש. שי' בגליון האלף ג'.

ב. ונ"ל הביאור בזה, בהקדמת הצעת דברי אדה"ז בתניא כאן. שמבאר, שהדו"ר שבמוחו ולבו של האדם מתלבשות בהמחדו"מ "להיות להם בחי' מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא".

דע"ז מבאר, שגם מי שהדו"ר אצלו אינה בהתגלות לבו, רק בתבונות מוחו ותעלומות לבו, אעפ"כ, אם "מקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו .. להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו וכן הידים ושאר אברים מקיימים המצות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו" - הרי "תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה להיות להם בחי' מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא .. הואיל ותבונה זו שמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם".

וע"ז מוסיף: כי "לולי שהיה מתבונן בתבונה זו לא היה עוסק בהם כלל אלא בצרכי גופו לבד".

די"ל שהכוונה בהוספת מילים אלו - ד"לולי שהיה מתבונן ..", וכן גם, הכוונה בזה שכותב העסק בצרכי הגוף דוקא, היא,

כי בא לבאר, איך זה - ש"תבונה זו" נהיה "בחי' מוחין וחיות וגדפין" למעשה המצוות. דהרי להלן בהמשך הפרק כותב, ש"תבונה זו" - אינה מתלבשת בהלב החומרי, וגם לא בהאברים (שעל ידם עושה מעשה המצוות) - המקבלים חיותם מהלב החומרי [שלכן - "הדחילו ורחימו שבתבונת מוחו ותעלומות לבו הנ"ל גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחי' המעשה", כמ"ש שם], אלא הקב"ה - הוא המצרף המחשבה טובה (של תבונה זו) להמעשה, ועי"כ, נהיה התבונה "בחי' מוחין וחיות וגדפין" למעשה המצוות.

אך עדיין אינו מובן: אם אין התבונה פועלת מאומה על החומריות של הלב [דאף ש"היא מביאתו לעסוק בהם" (כנ"ל) אין היא פועלת מאומה על החומריות], מדוע מצרפה הקב"ה למעשה הנעשה ע"י אברים - המקבלים חיותם מהחומריות של לב?

ע"ז כותב ד"לולי שהיה מתבונן בתבונה זו כו'". דכוונתו בזה לומר, שהתבונה פועלת על החומריות של הלב, אלא שהיא פועלת על החומריות של הלב - בדרך שלילה, ע"י שמונעת הלב החומרי מהעסק בצרכי הגוף. וההדגשה היא דוקא - על העסק בצרכי הגוף, כי העסק של החומריות של הלב הוא צרכי הגוף דוקא, כי עיקר חומריות הוא צרכי הגוף. לכן, ע"י שהתבונה מונעת הלב מהעסק בצרכי הגוף - פועלת היא (בדרך שלילה) על החומריות של הלב ובמילא על האברים המקבלים חיותם ממנה[1], שלכן מצרף הקב"ה התבונה להמעשה.

ג. ובהמשך לזה מוסיף בחצי ריבוע: "וגם אם הוא מתמיד בלמודו בטבעו אעפ"כ אוהב את גופו יותר בטבעו".דגם כאן הכוונה היא לבאר ע"ד הנ"ל, על המתמיד בטבעו, איך אצלו פועלת התבונה על הלב החומרי.

דהנה בענין המתמיד בטבעו כותב בפט"ו, דיש מי ש"אינו עושה שום מלחמה עם היצר לנצחו ע"י אור ה' המאיר על נפש האלהית שבמוח השליט על הלב כנ"ל מפני שאין יצרו עומד לנגדו כלל לבטלו מתורתו ועבודתו ואין צריך ללחום עמו כלל .. כגון שהוא מתמיד בלמודו בטבעו ותולדתו ע"י תגבורת המרה שחורה ..". אשר לכאורה מזה מובן, דהמתמיד בטבעו אין לו משיכה כלל לצרכי הגוף. וא"כ אי"מ, איך התבונה פועלת אצלו על הלב החומרי, הרי אינה מונעת אותו מהעסק בצרכי הגוף.

ע"ז מבאר כאן דאינו כן, אלא גם יש לו משיכה לצרכי הגוף, כי "אוהב את גופו יותר בטבעו", לכן גם אצלו פועלת התבונה על חומריות הלב.

ה. ויובהרו הדברים, בהקדים דיוק הלשון בפט"ו שם, דהמתמיד בטבעו "אין צריך להתבונן כל כך בגדולת ה' להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להשמר שלא לעבור על מצות ל"ת ואהבת ה' בלבו לדבקה בו בקיום המצות .. אלא די לו באהבה מסותרת אשר בלב כללות ישראל".

דמהדיוק בדברי אדה"ז האלו - למדים: א) דהמתמיד בטבעו, לא די לו רק בתכונותיו הטבעיים (זה שהוא בתגבורת המרה שחורה כו') - כדי להטביע אצלו חוש ההתמדה, כי אם מצד טבע תכונותיו הטבעיים לבד - לא היה מתמיד בטבעו, אלא צריך הוא גם לכח האהבה מסותרת שבנפשו האלוקית[2].

ב) דהמתמיד בטבעו "אין צריך להתבונן כל כך בגדולת ה'", "כל כך" - דייקא. דהיינו, שאין צריך להתבונן בשביל כדי לשמור שלא לעבור על המצות בסור מרע ועשה טוב, כדיוק לשון אדה"ז בההמשך "להשמר שלא לעבור על מצות ל"ת .. לדבקה בו בקיום המצות", אבל צריך להתבונן - כדי לקיימן באמת, ע"פ מ"ש לעיל (פ"ד) ד"המקיימן באמת הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת כו'".[3]

דהיוצא מזה, אף שהמתמיד בטבעו, "אין צריך להתבונן .. בגדולת ה'", ובמילא, גם אם "לולי שהיה מתבונן בתבונה זו" - היה עוסק בתורה (בכח האהבה המסותרת, כנ"ל), אעפ"כ למעשה, אם הוא מתבונן ומעורר התבונה - כדי לקיימן באמת (כנ"ל), מועלת היא לו כי סוף סוף - היא פועלת על הלב החומרי, כי הרי גם להמתמיד יש המשיכה לצרכי הגוף, כי "אוהב את גופו כו'".[ונ"ל, שכן הכוונה גם בספר שיעורים בספר התניא כאן, עיי"ש].

ה. והנה בגליון האלף ג', כתב, דאף שאפשר לקיים התומ"צ בלא התבונה, בדרך מצות אנשים מלומדה, התבונה מועלת, שקיום התומ"צ - יהיה מתוך חיות, עיי"ש בארוכה.

ולענ"ד, זה היפך הכוונה באריכות הדברים בתניא כאן. דז"ל: "כמשעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו ופיו ולבו שוין שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתונת לבו ומוחו .. מקיימים המצות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו .. הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה .. כאילו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש .. הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם", דהיינו, שאין התבונה מוסיפה להמחדו"מ מאומה, אלא רק, שהם שוין, והשוויון ביניהם הוא רק בזה - שמקיים (ותו לא) בפיו ובידיו כפי אשר נגמר בתונת לבו ומוחו, ותבונת לבו ומוחו רק מביאים אותו (ותו לא) לעסוק בהם.

ומה שהוכיח מלשון התניא כאן "להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה", י"ל ע"פ מה שמצינו בתניא בכ"מ ההדגשה בענין תלמוד תורה דוקא, מתחיל ממ"ש בפ"א "הבינוני אין בו אפי' עון ביטול תורה". [בפ"ד "קיום המצות .. בדבור שהוא ת"ת שכנגד כולן", בפ"ה "מצות התלויות בדבור ואפי' על מצות תלמוד תורה שבדבור", בפט"ו (ע' כא) "ות"ת כנגד כולן", בפט"ז ע' 42 "ות"ת שכנגד כולן".]

והנה לפעמים כותב השלילה - "ולא פסיק מגירסא", ולפעמים כותב החיוב - "בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה", כל מקום לפי ענינו. בפי"ג (ע' 36) כותב החיוב "ואף מי שבתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה לשמה", מתאים למה שכותב שם - "אף ...שבתורה ה' חפצו כו'... אין זו הוכחה כלל כו'" [ובעי' יט כותב ב' הלשונות "אף דלא פסיק פומיה מגירסא ובתורת ה' חפצו כו'"]. בפט"ו (עי' 40) כותב השלילה "תלמוד תורה כנגד כולם ולא פסיק מגירסא", מתאים למה שכותב שם - ד"אעפ"כ אינו רשע". וכאן כותב החיוב, מתאים למה שכותב כאן - "שמקיים כן בפיו .. הרי תבונה זו מתלבשת כו'"

והלשון "עסק", י"ל שהוא לשון הרגיל, עי' פ"א "כל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק כו'", פמ"א ע' 112 וע' נח, ובכ"מ. [ואולי הכוונה, לא רק בשעת קיום התומ"צ ממש אלא גם - כשרק עסוק בהם.]

והלשון כאן בסוף הפרק, בביאור המארז"ל מחשבה טובה מצרפה הקב"ה למעשה, שכופל לשון "מעשה" כמ"פ, ואינו מזכיר "דבור". י"ל דהכוונה ב"מעשה" כאן - אינו רק למעשה, אלא למעשה ודבור, כמ"ש "כי הלב הוא ג"כ חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה", ד"בשאר אברים", נכלל - גם הפה. לכן, בכל אורך הביאור על ריחוקה של התבונה מקיום התומ"צ בפועל, נקט הלשון "מעשה", כי קאי על עשיה - שע"י כל האברים, כולל גם הפה, דהיינו, דיבור.