בסה"מ עת"ר עמ' צח כשמבאר ההפרש בין בחי' "טוב" לבחי' "חסד" כותב וז"ל: "דענין החסד הוא להשפיע להראוי בבחי' ריבוי השפעה יותר מכפי שהוא ראוי באמת אבל לא להשפיע למי שאינו ראוי כלל..ומדת הטוב הוא להשפיע לכל אפי' למי שאינו ראוי". ומשמע מזה שמדת החסד הוא להשפיע להראוי דוקא ולא למי שאינו ראוי ורק מדת הטוב הוא להשפיע גם למי שאינו ראוי כלל.

ולכאו' צ"ע דהרי באגה"ק סי' טו (דף קפ"ב) כשמבאר ענין המידות כותב וזלה"ק: "מדת החסד להשפיע בלי גבול ומדת הגבורה לצמצם מלהשפיע כ"כ או שלא להשפיע [נ"א - כל עיקר] כלל ומדת הרחמים לרחם על מי ששייך לשון רחמנות עליו והיא מדה ממוצעת בין גבורה לחסד שהיא להשפיע לכל גם מי שלא שייך לשון רחמנות עליו כלל מפני שאינו חסר כלום". דכותב מפורש דגם מדת ה"חסד" הוא להשפיע לכל (גם למי שאינו ראוי).

והנה בהמשך בשעה שהקדימו תער"ב ח"א (עמ' תפה–תפו) כשמבאר ענין מדת החסד כותב וז"ל: "איתא בזהר אית חסד ואית חסד אית חסד בחי' חסד זוטא חסד דז"א ונק' חסד דאברהם ואית חסד בחי' רב חסד..ונודע דחסד דז"א הוא חסד שמצד ביטול ועש"ז נק' חסד זוטא כו'". וממשיך בהמאמר: ד"הפרש שבין טוב וחסד, דאיש הטוב הוא שרואה גרעון הזולת ושאינו ראוי ומ"מ מיטיב עמו כו' ואיש החסד הוא שאינו רואה כלל הגרעון ונראה לו שהוא ראוי אל ההשפעה והיינו מצד הביטול כו'". ע"כ. ועל פי זה אולי י"ל דעצם ענין החסד הוא להשפיע להראוי דווקא אבל מצד הביטול שיש באיש החסד אינו רואה שום גרעון ולכן בפועל משפיע לכל גם למי שאינו ראוי באמת לפי שהוא אינו רואה הגרעון ומחשיבו כראוי.

והנה בתניא פרק י"ד כותב אדה"ז וז"ל: "והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם". ובמפרשי התניא (עיין משכיל לאיתן) כתבו שמדייק אדה"ז "מדת הבינוני היא מדת כל אדם", דהנה יש חילוק בין תיבת "מדה" לתיבת "מדריגה" דמדה הוא איך שהדבר בפועל ומדריגה הוא איך שהדבר הוא בעצם. ולכן כותב אדה"ז ש"מדת הבינוני היא מדת כל אדם" שכל אדם יכול להיות בפועל במדת בינוני דכמו שהבינוני אינו עובר שום עבירה, כמו"כ בכל עת ובכל שעה יכול כל אדם להיות במדה זו שלא יעבור שום עבירה. אבל להיות במדריגת הבינוני דהיינו שלא להיות שייך לעבירה ושיהי' מושללת ממנו בתכלית, לזה דרוש עבודה ויגיעה רבה.

ועפ"ז אוי"ל דבתניא מדובר על מדת החסד דהיינו חסד כפי שהוא בפועל ולכן כותב שהוא גם למי שאינו ראוי, דכנ"ל מהמשך תער"ב כן הוא בפועל. אבל בסה"מ עת"ר מדובר על עצם ענין החסד ועצם ענין החסד הוא להשפיע רק למי שראוי.

אמנם עדיין צריך ביאור, דבסה"מ עת"ר עמ' צט כותב: "וזהו שחסד הוא חס דלי"ת שהוא ענין החסד והרחמן למי שחסר דוקא" ולכאורה איך מתאים זה עם מ"ש בתניא באגרת הקדש הנ"ל שחסד הוא להשפיע לכל גם למי "שאינו חסר כלום"? ואבקש מקוראי הגיליון להעיר בזה.