בגליון חגה"ס ש. ז. (עמ' 38) הקשה הרב ח. ר. שי' כיצד יתאים מ"ש אדה"ז בפ"ב באגה"ת: "אמנם שיהי' לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו ית' כקודם החטא להיות נחת רוח לקונו מעבודתו הי' צריך להביא קרבן עולה. . ועכשיו כו' התענית הוא במקום קרבן", עם דברי הרמב"ם בהל' תשובה - שהביא ענין זה[4] ולא זכר בזה לא קרבן ולא תענית. - שהרי לעיל בפ"א הוכיח אדה"ז שאין התענית חלק מהתשובה ממה ש"לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג שום תענית כלל במצות התשובה", וקשה, שהרי כאן גם לא הזכיר הרמב"ם תענית וקרבן. ונשאר בצ"ע.

אמנם לכאורה, זה מובן מביאור כ"ק אדמו"ר בענין דומה; דהנה, בספ"א מבאר אדה"ז ד"מ"ש בספרי המוסר כו' הרבה תעניות וסיגופים לעובר על כריתות ומיתות ב"ד וכו'" - הוא באופן כזה (א' מהאופנים) ש"אולי אינו שב אל ה' בכל לבו ונפשו מאהבה כ"א מיראה".

ובהערת כ"ק אדמו"ר על-אתר (35) כותב: "עפ"ז קשה למה לא הזכירו הרמב"ם (שהרי מדבר גם בעושה תשובה מיראה)?!

"ואולי כוונת בי' אדה"ז - שהתעניות והסיגופים הנ"ל (מיעוט חלב ודם) הם ענין (קרבן -) תפלה על העתיד וכו'".

וביאור הענין (ראה "ביאורים באגה"ת" (בלתי מוגה) - נדפס בסוף הספר שבסה"ת (עמ' 1082)):

כ"ק אדמו"ר מוכיח ממה שבפ"ב כתב אדה"ז ש"התענית הוא במקום קרבן", וקרבן הוא ענין של תפלה (שהרי תפילות כנגד קרבנות תיקנום) - די"ל שתענית זו לא שייכת לתשובה, אלא באה בתור תפילה. ולפ"ז מתורץ מה שלא הזכיר הרמב"ם בהל' תשובה התענית במי ששב מיראה - "ווייל תפלה איז דאך על העתיד, און תשובה איז ענינה - עזיבת העבר". ע"כ.

חזינן איפוא, שענין הקרבן והתענית (ש"במקום קרבן") המתבאר בפ"ב - הוא (לא בגדרי תשובה, אלא) בתור "תפלה על העתיד".

[וכמובן גם מתוכן הענין:

המדובר בפ"ב - הוא הרי לאחרי "שעשה תשובה שלימה ואין מזכירין לו דבר וחצי דבר וכו'", אמנם לשלימות הכפרה "שיהי' לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו ית' כקודם החטא" צריך להביא קרבןאו להתענות. א"כ מובן שהקרבן (או התענית) לא בא בשביל תשובה (שהרי כבר "עשה תשובה שלימה"), אלא בתור בקשה ותפילה[5] על זה שיהי' "מרוצה וחביב לפניו ית' כקודם החטא כו' שיתרצה לו לראות פני המלך"].

וא"כ - מה שלא הזכיר הרמב"ם בהל' תשובה קרבן או תענית גם בנוגע לענין זה, הוא (ממש כפי ביאור כ"ק אדמו"ר בנוגע לתענית שבספ"א), משום שזה גדר של "תפילה על העתיד" ואילו (הל') תשובה "ענינה על העבר".

[4]בהערתו) שם הביא את דברי הרמב"ם בפ"ז ה"ו.

ולהעיר, שבכ"מ (לקו"ש ח"ט עמ' 428. לקו"ש חכ"ח עמ' 141 הע' 33) מציין (- מקביל) כ"ק אדמו"ר על דברי אדה"ז אלו – לרמב"ם שם ה"ד.

[והחילוק ביניהם: בה"ד: "אהוב ונחמד כו' כאילו לא חטא מעולם", מקביל למ"ש אדה"ז "מרוצה וחביב כו' כקודם החטא"; ובה"ו: "ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה", מקביל למ"ש אדה"ז "להיות נחת רוח לקונו מעבודתו".

והנה, מה שהוא "מרוצה וחביב כו' כקודם החטא" הרי זה בשייכות לענין התשובה עצמה – שלימות הכפרה. משא"כ הא ד"להיות נחת רוח לקונו מעבודתו" הרי זה שייך לעבודתו בכלל [וכ"ה ברמב"ם: "ועושה מצות"], הבאה לאחר הכפרה (אבל – תוצאה ממנה).

ואוי"ל, שמטעם זה (נוסף על זה שה"ד באה קודם) ציין כ"ק אדמו"ר לה"ד].

אלא שבכל אופן – קשה כבפנים.

[5]ולהעיר משיחת י"ט כסלו תשכ"ט (בלתי מוגה) – דקאי שם (עמ' 190-1) בתפלה ובקשה על הכפרה, ובתוך הדברים מביא את דברי אדה"ז אלו שבפ"ב. עיי"ש.